הבית שבפינה

 מאז שיש לי כלבה, התחלתי שוב לטייל ברגל בשכונה שלי (שהרי גם לכלב צרכים משלו). אני מוצא שיש משהו נעים וטבעי בהליכה ברגל. הקצב בו הנוף חולף על פניך הוא בדיוק הקצב הנכון - הקצב שהמוח (או הנפש) זקוקים להם כדי להספיק ולעכל ולהרהר במה שרואים. 

בפינת הרחוב שמעל לרחוב שלנו (בחיפה רחובות הם תמיד מעל או מתחת אחד לשני), יש בניין יפה המחופה באבני גזית. מי שלא מכיר, יחשוב שהוא נבנה לא מזמן. אבל אני עוד זוכר אותו כפי שהיה פעם לפני ששופץ והורחב. אז, כשעוד היה סתם בניין שיכון רגיל, גרה בו אישה אחת שהכרתי. היא היתה גרושה והיה לה ילד ולילד היו בעיות קואורדינציה. גם לילדה שלנו היו בעיות דומות וכך הכרנו - בחוג ההתעמלות לילדים עם קשיי קואורדינציה. נהיינו חברים, היא ואני ואשתי והילד שלה והבת שלנו. היינו מתארחים אצלה והם היו מתארחים אצלנו. חיפ'לה מקום קטן ובמהרה גילינו שהיא למדה שנתים מעלי באותו בית ספר. לא זכרנו אחד את השניה מאותה תקופה, אבל זה לא מנע מאיתנו להחליף רכילות על כל המי ומי שהיה אז בבית הספר. מדי פעם היא הייתה נעלמת לתקופה והסבתא היתה מטפלת בילד, אבל לא יחסנו לכך חשיבות רבה. אם שאלנו, הייתה אומרת שהייתה חולה. פעם סיפרה לנו שבעלת הדירה בה גרה (בשכירות) הציעה לה לקנות את הדירה ושעם עזרה מהוריה היא אפילו יכולה לעשות זאת. בסוף מסיבה כלשהי לא קנתה ומשהדירה נקנתה על ידי אחר, נאלצה לפנות אותה ועברה לגור במקום מרוחק יותר מאיתנו. הילדים כבר בגרו אז את החוג להתעמלות ובהדרגה הקשר נותק.

אחר זמן פגשנו אותה והיא סיפרה לנו שהיתה לה תקופה קשה, אבל עכשיו כבר יותר טוב. היא גם אמרה לנו שעשתה שגיאה שלא קנתה את הדירה (אז כבר דובר על השיפוץ וההרחבה). 

שנה אחר כך, נודע לנו שקפצה אל מותה מאחת הקומות העליונות של הבניין הגבוה של אוניברסיטת חיפה, שם עבדה. מאז אי אפשר יותר לפתוח את החלונות בקומות הגבוהות שם. אבל לה זה כבר היה מאוחר מדי. 

בזמן שהזכרונות האלה חולפים במוחי, רגלי עוברות את מאת המטרים המפרידים בין הבניין החדש והיפה שבפינה, דרך בית הספר שבו למדה בתי הקטנה ועד לבית השלישי מעבר לכביש, שם גרה האמא שלה באותה העת.

אני לא כל כך יודע מה לעשות עם הזכרונות האלה, אבל הם ממשיכים ללוות אותי במורד הרחוב.

האם היינו צריכים להתעניין יותר? לשמור יותר על קשר? האם אז היינו יודעים לעשות את מה שצריך היה? האם בכלל אפשר היה לעזור או להציל? ומה קרה לילד? האם האמא שלה - הסבתא שלו, גידלה אותו?

איפשהו בין מספר 115 שם גרה החברה של אחותי למספר 91 שם גרנו אנחנו, הזכרונות ההם דועכים. סט אחר של זכרונות מחליף אותם, זכרונות הילד והנער שהייתי, שגדל בחלק ההוא של הרחוב.