פעם, אולי לפני מאה שנה - הייתי חייל. אולי עטוף בכתונת משוגעים ואולי לא. בכל אופן ביליתי המון זמן בתחנה המרכזית של באר שבע - ממתין לאוטובוס שיקח אותי הביתה לחיפה או לחילופין בחזרה לבסיס. המקום היה די מַשְמִים, אבל הייתה שם חנות אחת של צורכי כתיבה, שבחלון הראווה שלה הוצג פוסטר שתפס את עיני. בכל פעם שהייתי עובר שם הייתי חייב לעצור לרגע ולהתבונן בו. פעם אפילו פספסתי אוטובוס בגללו. בעולם ללא טלפונים סלולריים וללא אינטרנט, לקח לי זמן לגלות שהציור נקרא: "Entre les trous de la memoire" שזה בערך "בין החורים של הזיכרון" ושצייר אותו מישהו או מישהי ששמם: Dominique Appia.
הציור כל כך הקסים אותי שהקדשתי יום שלם מאחת מחופשות אמצע-השבוע הנדירות שלי לעלות ל"מֶכָּה של הפוסטרים" הלו היא החנות Zoom (ז"ל) שהיתה בדיזינגוף סנטר וקניתי לעצמי את הפוסטר (כולל שני המוטות השחורים מפלסטיק שבלעדיהם אי אפשר).
מאז, ליווה אותי הפוסטר הזה שנים ארוכות: מעל מיטתי בצבא. מעל מיטת הסטודנטים שלי כשלמדתי בטכניון…
עד שמתישהו, בין החורים של הזיכרון, הוא נעלם מחיי ושוב אינני זוכר אפילו מתי ואיך. כבר שנים רבות שלא חשבתי עליו, עד שבסיור אקראי בתל אביב לפני כשבועים, נתקלתי בו שוב, זרוק בצד ליד איזה בית קפה בדיזינגוף.
כמו שאמר איזה רומאי מפורסם: Sic transit gloria mundi - כך חולפת תהילת עולם.
.jpg)
