האהבות שלי - מחווה לג'וזי כץ

יום רביעי, הסוף של "ברברה", הסערה שהזכירה לי שיש דבר כזה כמו "חורף אמיתי". אני ואישתי וזוג חברים נוסעים ברוח ובגשם לתל אביב. היכל התרבות. ערב מחווה לג'וזי כץ. שלומי שבן, יעל קראוס, קרן אן, ברי סחרוב, אפרת גוש, אלון עדר ועוד כמה אמנים שאנחנו אוהבים ישירו משיריה. היה ברור שזה הולך להיות ערב של נוסטלגיה, אבל מה בכך? אני פתי (sucker) של נוסטלגיה ובמינון הנכון זה עושה לי טוב.

תמונות שלה על המסך, ואני נזכר איזה בחורה יפה היא היתה. החבר'ה שעל הבמה - שרים ומנגנים את השירים שלה ואני מגלה מחדש עד כמה ארוגים לתוכי השירים האלה, עם המבטא האמריקאי שניסתה להסתיר וכמעט הצליחה, לפחות ממני. הופתעתי בפעם הראשונה שמישהו הסב את תשומת ליבי למבטא הזה, אבל מאז שוב לא יכולתי שלא לחוש בו. "אז מה? אז מה? אז מה?" כמו ששרו שלומי שבן, יעל קראוס ואסף אמדורסקי.

בין ההחלטה שלהם להביא את האביב לתל אביב, לבין השמש שכבר שוקעת על העולם והנה כבר טובעת בתוך הים, חזרתי להיות בן עשרים (ואולי בן שש עשרה). הכל הפך תמים כל כך ומלא בפלא, פלא של אדם צעיר שהעולם כולו עוד מונח לפניו. אז מה אם עברו מאז ארבעים שנה או יותר? עדיין יש פלאות שמחכים שנגלה ועדיין אפשר לפעמים להיות תמים ולהאמין שאם רק נענה לשוטרת בשלילה, נצליח להביא את האביב לתל אביב.

היו גם רגעים שהרגשתי זקן. המצלמה התמקדה בפניה של האישה היפה הזו שישבה בקהל וראית כמה היא מתרגשת. היא עדיין אישה יפה. אבל הבחורה המהממת שהיתה על המסך, זאת שכולם רצו לרקוד איתה, כבר איננה. רוב האמנים היו צעירים יחסית לג'וזי כץ (נגיד שלומי שבן בואך מיקה קרני) אבל היה שם גם אלי מגן שניגן ושר עם ג'וזי ושמוליק בגלגול השני של החלונות הגבוהים (בגלגול הראשון היה שם אריק איינשטין שמגיע לו לפחות פוסט משל עצמו). עולה אלי מגן על הבמה, הוא והקונטרה בס שלו ואני מסתכל עליו ורואה ילד, ילד בן שבעים וחמש, תמים, ממזרי, הוא כבר בשלב בחיים שהוא יכול להגיד מה שהוא רוצה והוא אומר - "האמת היא שכולנו היינו מאוהבים בה. אני הייתי מאוהב בה". אחר כך בתפנית חדה הוא מבצע את "חייל של שוקולד" להזכיר לנו שלא הכל שוקולד בחיים.

איך אמרתי לחבר - הרגשתי צעיר וזקן בעת ובעונה אחת ובעיקר מאושר, מאושר שיצא לי להתחבר אל כל היופי הזה, גם אז כשזה קרה וגם כאן על הבמה, באולם הזה של היכל התרבות.

יומיים עברו מאז ועדיין מתנגן בראשי השיר שג'וזי כץ ביצעה יחד עם צביקה פיק. שיר שנקרא "פרפרה" ושכל השנים האלה חשבתי שנקרא "ברברה" כמו אותה הסופה שליוותה אותנו לתל אביב. שיר שקרוב לליבי במיוחד כי בדיוק התאהבתי במישהי כששמעתי אותו לראשונה. שוב אינני זוכר מי היא ומה שמה, אבל מתיקות התחושה מאז עדין מתעוררת בכל פעם שאני שומע את השיר הזה.

הלוך הלכו העצים…

 הלוך הלכו העצים…

כשהייתי ילד, מכל סיפורי התנ"ך הכי אהבתי את משל יותם. "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך"... אני עדיין שומע באוזני רוחי את קולו הערב של סבא. הוא היה מדקלם לי בעל פה את הפסוקים תוך ששנינו היינו מטיילים יד ביד בגן שהיה מאחורי הבית שלו. כשהיינו מגיעים אל עץ הזית העתיק והמפותל שהיה ליד הגדר, הוא היה עוצר: "...ויאמרו לזית, מְלוכָה עלינו", אבל הזית לא הסכים. אז היינו מטיילים אל התאנה שצמחה ליד באר המים שבאמצע הגן והוא שוב היה נעצר: "… ויאמרו לתאנה, לכי את מָלכִי עלינו", אבל גם התאנה סרבה. כך היינו הולכים מעץ לעץ, עד שלבסוף היינו מגיעים אל הקצה המרוחק של הגן, שם היה שיח קוצני גדול. "... ויאמרו כל העצים אל האטד, לך אתה מְלָך עלינו" והאטד, שאין בו שום תועלת, דווקא הסכים. אבל זה כמובן לא עלה יפה ומהר מאוד "ותצא אש מהאטד ותאכל את ארזי הלבנון". 

אחר כך סבא היה שותק. נותן לדבריו לשקוע. כשהיה מתחיל להחשיך, היינו מסתובבים וחוזרים חזרה לכיוון הבית: "הם יכלו שהזית המפואר הזה יהיה המלך שלהם", היה נאנח, "או התאנה המופלאה הזו - או, הכי טוב, ששניהם ביחד יהיו להם למלך ומלכה. אם היו מציעים להם מלכות משותפת, אולי אפילו מתחנפים אליהם קצת, אני בטוח שבסוף היו מסכימים. אבל לא, הטיפשים האלה ויתרו בקלות והלכו אל האטד. חשבו שבגלל שהוא כלומניק, יהיה להם קל לכופף אותו לאן שירצו. היטב היטב הם נכוו ממנו. כל כך, שמרוב הבושה על מה שעשו, הם הפסיקו ללכת והפסיקו לדבר והיום נדיר שתתפוס אותם בכך".

הייתי אז בכתה ד' ולקח לי כמה רגעים עד שהבנתי, או לפחות נדמה היה לי שהבנתי, למה הוא מתכוון.

"סבא, אתה רוצה להגיד לי שלפני זה העצים היו ממש הולכים ומדברים, ככה כמו שאני ואתה עושים עכשיו?"

ניצוץ שובבי עלה בעיניו כשענה לי, אבל פניו נשארו רציניים לגמרי: "כמובן, הלוך הלכו העצים למשוך עליהם מלך - הם יכלו ללכת לאן שרצו, ממש כמוני וכמוך. אתה לא מתאר לעצמך איזה בלגן זה היה, הנה הזית הזה, שכמעט היה מלך, הוא היה מאוהב בתאנה וכל ערב היה הולך אליה ויושב אצלה על שפת הבאר".

באותו הלילה, מרוב המחשבות, התקשיתי לישון. מוקדם בבוקר, כשרק הפציעה השמש, יצאתי לגן, עדין יחף ובפיג'מה ו"תפסתי" את הזית יושב על שפת הבאר, ממש ליד התאנה.

"זית, מה אתה עושה פה?" שאלתי, "אתה אמור להיות שם ליד הגדר".

"באתי לבקר את אהובתי התאנה", הוא ענה, מניד לאט לאט את ענפיו הכבדים.

"יותר נכון, הוא בא לפלרטט איתי", צחקקה התאנה, ופנתה אל הזית: "אל תחשוב שלא הרגשתי איך השורשים שלך נצמדים וממששים את שלי".

"אבל חשבתי שמאז המקרה עם האטד, אתם כבר לא יכולים ללכת", מחיתי בפניהם.

התאנה הסמיקה קצת והשתתקה, אבל הזית השיר אלי שניים מענפיו ואמר:

"כמובן שאנחנו יכולים לדבר וללכת, אבל מאז הפשלה ההיא, אנחנו מעדיפים שהאנשים לא יתפסו אותנו בכך".

אחר כך רשרש בענפיו והוסיף:"אז אתה, בבקשה, אל תספר לסבא שלך כלום".

"עזוב אותו, הוא ילד, ממילא אף אחד לא יאמין לו", ענתה לו התאנה.

נהיה לי קר, אז חזרתי הביתה למיטה. מאוחר יותר כשיצאתי שוב לגן, הפעם עם סבא, הזית כבר היה במקומו הקבוע ליד הגדר ואני שמרתי את סודו בשביל לא להביך אותו בפני סבא.

רק אחר כך כשכבר הייתי בבית שלי, לא יכולתי להתאפק יותר וסיפרתי את כל העניין לאמא ולאבא. אז הבנתי שהתאנה צדקה. באמת אף אחד לא האמין לי. "אני אדבר עם אבא, שלא יכניס לילד שטויות לראש", כך אמרה אמא שלי לאבא שלי ואני הבנתי שהם מדברים על סבא.

הרבה שנים לא ביקרתי שם ורק עכשיו, כששבתי מחו"ל להלוויה של אימי, הזדמן לי סוף סוף לבקר גם שם, בבית הישן של סבא. הדיירים שגרו שם עכשיו בשכירות, בכלל לא הכירו אותו. גם מהגן של סבא לא היה להם אכפת, פרט לטענות שהיו להם שהביוב כל הזמן פורץ שם ושזה מסריח.

יצאתי לגן לבדוק את טענותיהם. הוא היה עצוב ומוזנח, אבל פרט לכך השתנתה רק במעט. ליד הבאר הישנה עמדה אותה התאנה, מעט שפופה ומקומטת יותר. לא רחוק ממנה, בצידו השני של הבאר, הרחק מהגדר שלו עמד לידה הזית העתיק. "כך יותר טוב לכולם", הוא לחש לי כשהדיירים התרחקו קצת חזרה הביתה. התאנה הגיבה לדבריו בצחקוק קל.

האינסטלטור שהבאתי לפתור את הדליפה של הביוב, התעקש שנצטרך לעקור גם את התאנה וגם את הזית. השורשים שלהם חדרו עמוק לצנרת של הביוב ואין שום דרך לתקן את זה.

אני לא חושב שהוא הבין אותי כשעניתי לו שהוא יצטרך למצוא פתרון אחר, כי לעולם לא אוכל לכרות את המלך והמלכה של העצים.