מסאז'

פעם בהרבה זמן אני מפרגן לעצמי מסאז' אצל עינת שחר.

שעה של התנתקות מהעולם, הרפייה וטיפול בגוף.

הרבה יתרונות יש לו למסא'ז טוב:

שחרור שרירים תפוסים, הפחתה או מניעה של כאבים, הנאה, הכרת הגוף שלךָ והקשבה לו ובאופן כללי הרפייה, איזון ורגיעה.

אבל היתרון הכי גדול, הפעם תפס אותי במפתיע:

כשיצאתי מעינת' עטף אותי גל של שמחה ואופטמיות שאינה תלויה בדבר.

גל שהחזיק יום שלם, בו העולם כולו היה טוב בעיני.

גל שאפילו מחלתם של נהגי הקטרים שכמעט ועיכבה אותי בדרכי לתל אביב, לא הצליחה לפגום בו.

משהו ממנו,שאריות ממנו, אפילו עכשיו עוד מלוות אותי.

תודה לך, עינת

יום הולדת שמח ג'וני

השבוע מלאו לג'וני מיטשל (Joni Mitchell) שבעים וחמש שנה. למי שלא מכיר, אגיד רק שהיא אחת המוזיקאים והיוצרים שאני הכי אוהב ומעריך. קצת מוזר איך האישה הזו שהיתה בשנות השישים והשבעים סמל לחיים חופשיים ופרועים הפכה בעיני למצפן ומצפון של אנושיות וחיים נכונים. כשאני זקוק למשהו בטוח, תרופת נגד לשיגעון הזמנים האלה, משהו שהוא בריא ומזין לנשמה - אני פונה לשירים שלה.

אולי זה קשור לזה שהרבה ערכים שהיו מהפכניים אז הפכו כעת למובנים וברורים לכל ואולי זה בגלל שבכל תהפוכות חייה הצליחה לשמור על יושרה פנימית ואיזון. לטעום ולהנות מהחיים מבלי להתמכר.

רק במקרה עליתי על זה שהשבוע זה יום הולדתה. הקשבתי באוטו לאלבום המופלא שלה Miles of Isles ורציתי לברר משהו, אז חיפשתי אותה באינטרנט. חגגו לה את האירוע באיזה מקום נוצץ והיו שם מלא אנשים חשובים.

הזיקנה לא היטיבה איתה והיא סובלת מכל מיני מחלות ולמסיבה הגיעה בכסא גלגלים. היה משהו יפה בלראות את כל האנשים המפורסמים האלה מוחאים לה כפיים ושניים מהם עוזרים לה לקום על רגליה כשהכריזו את שמה. היה בזה גם משהו עצוב, כי היא תמיד היתה כל כך יפה ומלאת חיים. בכל זאת הצלחתי להוציא גם מהעצב הזה מחשבה חיובית כי נזכרתי באמא שלי שמבוגרת ממנה ביותר מעשר שנים ועדין מתניידת יחסית בקלות ממקום למקום על רגליה.

וכיוון שלדבר על מוזיקאי בלי מוזיקה זה לא שווה, אז הנה קישור ל Carey , שיר שכתבה על בטלן-חופים אחד שפגשה באיזה טברנה ביוון ושבילתה איתו שבוע שלם שם על החוף https://www.youtube.com/watch?v=Jr9sxXaacK4

תחית המתים

כשהתעוררתי באמצע הלילה בתחושה ברורה שרוח רפאים משוטטת אצלנו בבית, לא התרגשתי יותר מדי. בימים האחרונים אני מנוזל ואצלי אחת מתופעות הלוואי היא יקיצה פתאומית כל איזה שעתיים בלילה. הרבה פעמים מלווה בחלום בלהות הזוי. קדימה, לעצום עיניים ולחזור לישון. אלא שעוד לפני שהספקתי להרדם הופיע לי הבזק של אור מול העיניים. העפעפיים שלנו אינם אטומים ועל כן אפשר לראות הבזק של אור גם בעיניים עצומות. מצד שני הבזק כזה יכול גם להיות אשליה (תעצמו את העיניים ותשפשפו אותן ומיד תראו הבזקים שונים של אור).

ליתר ביטחון פקחתי אותן. הנה אין כלום… אבל אז פתאום... הבזק. בטח ברק, תיכף יבוא הרעם… שניה, שתים, שלוש… כלום. שקט מוחלט ואז עוד הבזק. מישהו מסתובב בבית עם פנס? רוח רפאים? תפסיק עם השטויות.

באף מנוזל ויד רועדת אני קם מהמיטה לובש את חלוק הלילה. איכשהו אני מרגיש יותר מוגן איתו למרות שהנשק היחידי שיש בו זה פנס כיס קטן וחמוד. אני עושה סיור קצר - לוודא שאין איזה ילד תועה שהגיע במפתיע בחצות או חלילה פורץ, או ... נו טוב, אין כלום.

אני רק חוזר למיטה והנה הבזק נוסף. זה כבר מטריד. "מה לעשות?" כשלפתע עוד אחד, אלא שהפעם לא הבזק אלא אור גדול וחזק וקבוע… האור במבואה לחדר השינה שלנו דלוק. אין נפש חיה בבית. מה עושים?

לפעמים הפיתרון של הזן בודהיזם הוא הפיתרון הנכון. האור דלוק? אז כבה אותו. אני מכבה אותו וחוזר לישון. מדחיק ממוחי כל מחשבה על איך הוא נידלק כך סתם בעצמו באמצע הלילה. עד הבוקר אין יותר הבזקים.

שכחתי מכל העניין - זאת אומרת עד למחרת בלילה. הפעם אישתי היא זו שהתעוררה (מאד מקווה שלא הדבקתי אותה). הקימה שלה מעירה גם אותי, אבל אני חזור ישר לישון, אלא ש: "יכין ראית את ההבזק הזה?" "כן ראיתי" (אפשר גם בעיניים עצומות). "מה זה?" "לא בטוח, תלכי למבואה ותראי עם המפסק שם דלוק, אם כן כבי אותו". "מה זאת אומרת?" היא שואלת. בניגוד אלי, היא אדם מעשי וגם פיזיקאית, כך שרוחות רפאים זה לא אופציה מבחינתה, אבל היא כן מתעקשת להבין כל דבר: "מה זה ההבזק הזה?"

מבלי לחשוב פעמיים אני עונה לה:

"אני חושב שהמנורה במבואה נשרפה וככה יוצא שקל לשכוח אותה במצב "דלוק". מצד שני כנראה שבכל זאת בלילה כשקר נוצר שם בפנים איזה מגע והיא זוכה לאיזה "תחית המתים" קצרה ומתחילה להבהב ובסוף נדלקת ממש".

אשתי קמה מהמיטה מכבה את המפסק במבואה והבהוב פוסק.

"אתה צודק היא באמת שרופה, הנה הדלקתי ושוב כיביתי ולא קרה כלום".

כל כך פשוט. איך לא חשבתי על זה קודם?

חורף

- תגיד, הכל בסדר? אתה נראה כזה חולה
- כן, תודה, הכל בסדר, אני רק קצת… מצונן, אתה יודע... בעצם הרבה מצונן.
- מה קרה? איך הצטננת?
- זה בגלל מייבש הכביסה. הוא התקלקל.
- הִי, הִי הִי, מה? אתה משתמש בו לייבש את הנזלת?
- איכס, איזה דוחה אתה.
- לא, ברצינות, מה קרה? אל תגיד לי שנאלצת להסתובב עם בגדים רטובים.
- לא מה פתאום, זה הרבה יותר פשוט. בערב עליתי לחדר כביסה, כבר בפיג'מה, רק להוציא את הכביסה מהמייבש לפני שהולכים לישון. ואז גיליתי שהמייבש מקולקל ושהכביסה עדין כולה רטויבה וקרה. אז יצאתי למרפסת ותליתי את הכל שלפחות מחר בבוקר יתייבש והיה ממש קר שם בחוץ.