מִתְקן לייבוש כלים

מִתְקן לייבוש כלים, לכל אחד יש בבית. משהו די סטנדרטי. גם לנו היה, אבל כשהילדים היו באים לסוף שבוע, לפעמים עם חבר או חברה, הוא היה קטן מדי ולא הספיק.

אז קנינו אחד חדש, לא סטנדרטי. גם הוא - לא יותר מכמה מוטות מתכת מולחמים ביחד, אבל יותר גדול. אמוּר לא להחליד. בכל זאת, למטה בכמה מקומות, כבר יש קצת חלודה. אולי הריתוך לא יצא להם טוב.

ביום ששי, אחרי ארוחה משפחתית גדולה, הוא מספיק, אבל בקושי. שורה ארוכה של צלחות ועליהן וסביבן כוסות ומרקיות ואיזה קרש חיתוך וספלים למטה וכלי הגשה. סירים מקשטים אותו מסביב.

ואז מתחיל שבוע חדש, יום ראשון, וביום שני אשתי לנה בתל אביב. רק אני ובתי הצעירה בבית: שתי צלחות, שתי כוסות, קערה אחת ומחבת - פזורים להם ברווחה על פני המתקן הגדול.

האם מתקן לייבוש כלים יכול להרגיש בודד?

היום שוב יום ששי,  בערב אולי אשאל אותו.

שאלה פתוחה

ביום רביעי לקחתי חצי יום חופש לבלות את הבוקר עם האמא שלי.
מתי בפעם האחרונה בילית עם האמא שלך? רק שניכם?.
למזלי, בגילי ובמצבי המשפחתי (נשוי + 4), אני יכול לעשות זאת ולהגיד זאת בקול רם מבלי להתבייש.

לקחתי אותה לקרית טבעון, לראות את התערוכה המקסימה של רונה שחר במרכז ההנצחה (מי שלא ראה - מומלץ, תערוכה קטנה, אבל מאד איכותית). אחר כך טיילנו בין האלונים הגדולים שבגן הציבורי הסמוך. סיימנו בקפה לואיז עם כוס הפוך וקרמבל תפוחים.

אמא שלי כבר לא אשה צעירה, נו טוב, גם אני כבר מזמן לא צעיר, אז תעשו את החשבון לבד. באופן טבעי השיחה התגלגלה למאורעות שקרו לפני הרבה שנים. אשה צעירה שפגשה באיש צעיר כשכל החיים עוד היו לפניהם ומה הם אמרו אחד לשני בפגישתם הראשונה. השיחה המשיכה לנושאים אחרים, אבל בראשי הסיפור המשיך להתגלגל עד לקטע שבו הוא החליט שהיא האחת בשבילו, אזר אומץ ונסע לבקר את הוריה. בחור אשכנזי צעיר ומשכיל, חילוני למהדרין, חניך הנוער העובד הסוציאליסטי, מול אדם מבוגר ושבע תלאות, ספרדי שומר מסורת ובורגני - בעל בית הקולנוע הראשון בעפולה. "שב", הזמין אותו הסבא שלי. אבא התיישב מולו ובמשך שעה ארוכה שיחקו שש-בש. כשהסתיים המשחק, כבר שררו ביניהם הערכה וכבוד הדדי שהמשיכו לכל אורך חייהם.

באופן מוזר ולא מוסבר, פתאום היה לי דחוף לדעת: "אבל מי ניצח?"