ארוחת יום ששי

ביום ששי בערב התאספו אצלנו כל ארבעת ילדנו. גם שנים מבני הזוג שלהם באו וגם אִמִי והחבר שלה ואחת מאחיותי ובעלה ואחיינית אחת ובן הזוג השלה. מזמן לא היתה אצלנו ארוחת ששי כל כך גדולה. כולם ישבו לשולחן ואכלו ודברו וצחקו ופתאום מצאתי רגע של שקט בנפשי להסתכל סביב: על השולחן המלא כל טוב, על האנשים היפים והטובים שיושבים סביבו שאת כולם אני מאד אוהב. הקשבתי גם לצחוק ולשיחה (או השיחות, כי היו כמה בו זמנית) שקלחו. אני אדם חילוני ולמרות שנשארתי בחילוניותי, בירכתי את אלוהים על כל הטוּב שנתן לי. הדרך שלי לבטא את העובדה שכל זה לא מובן מאליו.

הנזל וגרטל

בסיפור של האחים גרים על הנזל וגרטל, ההורים מנסים להפטר מהילדים שלהם ע"י זה שהם לוקחים אותם לטיול ביער ומאבדים אותם שם. בפעם הראשונה המזימה לא צולחת בידם כי הנזל וגרטל מתחכמים ומפזרים בדרך פירורי לחם וכך מוצאים את דרכם חזרה הביתה. נזכרתי בסיפור הנוראי הזה בשבת האחרונה כשטיילתי ביערות הכרמל. על פני חלפה משפחה שקצת הזכירה אותם - אבא אמא ושני ילדים. מה שעורר בי את האסוציאציה היה הילדים  - בן ובת בגילאים המתאימים שהחזיקו בידיהם חבילות של חטיף ונשנשו מהן. כל כמה רגעים היה כבדרך אגב נשמט לאחד הילדים חטיף ונופל ארצה כך שנוצר שביל ברור ומסומן היטב של ביסלי ובמבה כל הדרך עד לחניון.

יום הולדת

יום הולדת, אז לקחתי יום חופש. התוכנית היתה טיול טבע בגולן או אולי לקרוע את תל אביב. למציאות, דעה משלה והיום יוקדש דווקא לבחינת הבגרות המתקרבת באנגלית (של בתי, את שלי עשיתי מזמן). לפחות לא צריך לקום מוקדם. תשע וחצי, יום עבודה, ואני עדין במיטה - מעבר לעונג שבלישון כמה שבא לך, יש בזה גם משהו חתרני - כמעט כמו לעשן בהפסקה בשיחים שמאחורי חדר המורים. "יללה קום כבר". חיסרון בולט של חופשה בבית היא שרגע של חוסר תשומת לב ושגרת היומיום חוטפת אותך. כך מצאתי עצמי בקומה השניה מעמיד כביסה, בחיי שהמוח לא היה מעורב בעניין. "אל תיפול לפח הזה - עשה את היום מיוחד", איך? יצאתי למרפסת האחורית לחשוב ובינתיים הסתכלתי סביבי - כך, ממש הסתכלתי:

משמאל העץ הגדול בגינה של השכנים, מימין ארבעת עצי האורן הגדולים - אלה ששרדו את השריפה הגדולה, באמצע - הגינה שלנו טובלת בירוק ומעליה איזור הבּוּר שמפריד בינינו לרחוב אינשטיין. הרבה ירק ושיחים ושני עצי האלון, בנס שרדו את החישוף שעשתה העיריה לאחר השריפה.

מוזר, אני עולה לכאן כמה פעמים בשבוע (בעיקר לתלות כביסה) ורק הפעם אני שם לב לכל היופי שמסביב.

פתאום בין הירוק אני מבחין בכתם צהוב - לימון. יש לנו עץ לימון בגינה. כשנטענו אותו הזהירו אותנו שאם לא נגזום אותו יגבה ונתקשה לקטוף את הפרי. הם צדקו וזה באמת קשה עכשיו. אלא שבינתיים העץ כבר גבה כל כך שחלק מהפירות נגישים מהקומה השניה. אני מטפס על מעקה המרפסת, (מאד בזהירות, כי לפול ולשבור את הראש ממש יקלקל את כל היומולדת), מושיט את היד ו"הופ" לימון אחד בידי, ושני ושלישי ורביעי. חמישי וששי עדין ירוקים קצת והם נשארים על העץ.

כשאני יורד לקומה הראשונה בידי האחת סל כביסה ריק ובשניה ארבעה לימונים, אני מגלה שהשולחן ערוך ואשתי הכינה לנו שקשוקה לתפארת ובִּתִּי שמה ברכה על הצלחת שלי (שאר הברכות יגיעו מאוחר יותר, לבינתיים אחת תספיק).

אפשר לבקש יותר מזה, אבל אני לא בטוח שכדאי.

סיפורים מהקופסא

שלושים שנה מאז יצא האלבום "סיפורים מהקופסא". רמי פורטיס חוגג את האירוע בסדרת הופעות. עד לחיפה הוא מגיע, אז לא נלך? - כמובן שהלכנו (ותודה לאישתי שיזמה). ההופעה עצמה התחילה באיחור אז היה לנו זמן להתבונן בקהל, למרות שגם אנחנו הגענו באיחור (המורה, ירד גשם והיו פקקים). האוונט-גארד של פעם, אלה שנדלקו על פורטיס כבר אז ואלה שגילו אותו בדרך לאורך השנים. להערכתי הרוב בערך בני גילינו. נראה שכולם מכירים את כולם, אולי עוד מאז, לרגע נדמה לי שאנחנו היחידים שלא מכירים אף אחד אחר בקהל. קצת כמו פגישת מחזור - אבל לא של הכתה שלך. "יש לך אשליות, החבר'ה האלה רובם צעירים ממך בחמש - עשר שנים" מפרשת לי אשתי את המצב.

האורות כבים והמוזיקה מתחילה. השירים הראשונים בסגנון הגל החדש של שנות השמונים. צליל קר ועתידני שבכל זאת בוקע ממנו משהו אנושי - אדם קטן מול עולם גדול, מנוכר ומכאני. לרגע אני מרגיש כמו בעתיד, אבל זה של שנות השמונים. קצת מוזר, כי העתיד של שנות השמונים אמור היה להיות ההווה - אבל הוא לא. הוא ענף צדדי של הזמן.

פורטיס מצליח להיות באותו הזמן גם מוזר ופסיכי להפליא וגם מאד ממוקד - הסיפור הוא על אנשים שלא מתאימים בעולם שלא אכפת לו, אבל המילים והמוזיקה והביצוע - מאד מדויקים ואפילו השילוב בין הצורמנות להרמוניה - משאיר אותך בפנים.

כש"כל בוקר אנחנו נפגשים בחשמלית" עם חתול מפלצת והקהל כולו קופץ ומריע ורוקד נראה שהגענו לשיא ממש, אבל אז הוא מזמין לבמה את אהוד בנאי. אהוד בנאי? ורמי פורטיס? "אין קשר"!

אבל מסתבר שדווקא יש. ברווח שבין הבית לפזמון בשיר הבא, בנאי מאלתר על הגיטרה שלו - וזה בדיוק במקום, בדיוק הדבר הנכון. האיזון המושלם בין רוק למזרחי ובין מנוכר לבין חם. אחר כך בנאי מבצע את "זמנך עבר" - איך פורטיס קשור לזה? מסתבר שהוא מתחבר. שני אמנים גדולים שמפרגנים זה לזה ולא שהאחד לא מאפיל על רעהו אלא ממש מגביר אותו.

אסיים בזה שפורטיס נתן גם ביצוע נפלא ל"ניצוצת" שבשבילו לבד היה שווה להגיע.