הכדור הצהוב

מי שמכיר אותו יגיד לכם שהוא "מצליחן", אחד שהחיים היטיבו איתו. עבודה טובה, אשה אוהבת, בית יפה וילדים מוצלחים. מה עוד אפשר לבקש? גם יגידו לכם שהוא אחד שאפשר לסמוך עליו, חבר טוב, עוזר בעת צרה. אם לא היו מתביישים אולי אפילו היו מודים שהם בעצם גם קצת מקנאים בו. על מה שיש לו ועל איך שהוא חי. אבל אם תשאלו אותו, הוא יגיד לכם שכל זה רק בגלל שהם לא יודעים על הכדור הצהוב. בעצם, הוא לא יגיד לכם את זה. כי בשום פנים ואופן, אבל ממש בשום פנים ואופן הוא לא רוצה שמישהו אי פעם ידע על הכדור הצהוב.

כדור צהוב קטן, בגודל של חצי אספרין. כדור צהוב שהוא לוקח פעם ביום, בבוקר, מיד כשהוא קם, עוד לפני שהלך לשירותים. כבר שנים שהוא לוקח אותו. יום יום. בעצם עוד מכתה א'. מאז המקרה המוזר ההוא שתפסו אותו מצייר כל מני דברים על הקירות של בית הספר. הוא רצה להסביר להם למה ומה קרה, אבל הוא לא הצליח. אמא לקחה אותו לרופאה אחת והיא רשמה לו את הכדור הצהוב הזה ומאז הוא לוקח אותו. פעם ביום, בבוקר לפני שהוא קם מהמיטה. יום יום, בכל יום.

רק פעם אחת הוא לא לקח אותו. הוא היה אז בן עשרים ומשהו. קצת אחרי הצבא, השתחחר כקצין, בהצטיינות. בדיוק עבד באיזה מקום, לאסוף עוד קצת כסף לפני האוניברסיטה. תקופה של חופש, של שחרור ויום אחת החליט – היום אני לא לוקח, מה שיהיה יהיה.

ואכן היה. לעבודה הוא לא הגיע באותו היום. פשוט איבד את דרכו. העצים היו כל כך ססגוניים והציפור שהיתה על הענף שם למעלה שרה כל כך יפה. הוא פשוט היה חייב לעצור ולהקשיב: טו-טי-ווו, טו-טי-ווו... עד שראה את האוטובוס שלו חולף בתחנה מבלי לעצור – כי הוא לא היה שם – בתחנה, אלא פה - על יד העץ וזה היה כל כך מצחיק, שהוא היה חייב להתישב על המדרכה שלא יפול לכביש מרוב צחוק. כמה אנשים עצרו לידו מודאגים – שואלים אם אפשר לעזור. הוא לא הצליח לענות להם מרוב צחוק, אבל הם ראו שהוא שמח ועזבו אותו לנפשו. זה היה ממש מרגש, איך שהיה להם אכפת ממנו ושדאגו לו, ועוד אנשים זרים לגמרי, תארו לכם. הוא היה חייב לחבר על זה שיר - יצא מקסים השיר, עד כדי כך יפה שהוא גם הקריא אותו בקול רם לעוברים ושבים. אבל אז פחד שאחר כך הוא ישכח את המלים, ועל כן לקח מחברת מאחד האנשים שהתאספו שם ורשם אותן. עד היום יש לו את המחברת הזאת ומדי פעם הוא קורא בה את מילות השיר. מלים שבעיניו עדין נהדרות, למרות שגם הוא מודה שאינן מתחברות לכלל משפטים.

אחר כך, בערב, היה הקטע עם הבחורה ההיא בבר ההוא. איך קוראים לו? "פינת הנמל"? או אולי "דבשת הגמל?" לא חשוב, הבר הזה, בטח כבר לא קיים יותר, ובכלל איך הוא הגיע לשם? ואיך הוא פגש בבחורה ההיא? אפילו את שמה הוא לא זוכר, אבל לעולם לא ישכח את שפתיה האדומות וניגוד הצבעים מול הלובן של שיניה בכל פעם שצחקה. היא לבשה גם שמלה כחולה שהבליטה את זרועותיה החשופות ואיך שהושיטה אותן לעברו... והוא עבר לצד שלה של השולחן והושיט את ידיו שלו לעברה והכל נהיה כל כך מוחשי וחושני... מגע אירוטי של עור בעור והריח המשכר של שערה. חווית תחושות שמאז לא חווה כמוה ושעדין גורמת לליבו מדי פעם להחסיר פעימה, למרות שעד כמה שהוא יכול לזכור כל מה שעשו שם בפינה האפילה בסוף הבר היה רק להחזיק ידים ולצחקק.

הדבר הבא שהוא זוכר זה שהוא התעורר למחרת בבוקר במיטה שלו. ברגע שהוא הבין איפה הוא נמצא ומה קרה הוא מיד שלח את ידו ולקח כדור. כדור אחד צהוב קטן אותו הוא מקפיד מאז לקחת יום יום, כל יום.

כך חולפת תהילת העולם (Rest in peace Tom Patty)

לפני איזה שבועיים נודע לי ש Tom Petty - אחד מזמרי הרוק האהובים עלי ביותר הלך לעולמו. רק בין 67 היה (איך השתנו הזמנים - מ Hope I die before I get old עברנו ל"רק בין 67 היה"). וכמו שקרה במקרים דומים בהם הלך לעולמו אחד מ"אבות המזון" המוזיקליים שלי הרגשתי ש"הדור שלי" הולך ונעלם.

אז החלטתי לשמוע לכבודו את Full Moon River אחד האלבומים (לטעמי) הכי טובים שלו (ובכלל). השיא מבחינתי הוא השיר הקסום Running Down a Dream.

ואז כשהשיר הסתיים שמעתי את הקטע הבא, בקולו של Tom Petty:

"Hello, CD listeners.

We've come to the point in this album where those listening on cassette (or record) will have to stand up (or sit down) and turn over the record (or tape). In fairness to those listeners, we'll now take a few seconds before we begin side two.

Thank you. Here's side two.”

"איזה כיף" - אמרתי לעצמי, זה Tom Petty - חושב על האיש הקטן, המאזין הנאמן שנשאר עם הטייפ או הפטיפון, בניגוד ליאפי העשיר שכבר יש לא מכשיר לנגן CDs.

ופתאום קלטתי את האירוניה שבדבר, שהרי את המוזיקה זאת לא שמעתי בבית (מהתקליט) אלא באוטו ולא שמעתי אותה מ CD (מי קונה את ה CD כשיש לו את זה על תקליט?) אלא שמעתי אותה דרך אפליקצית Streaming - במקרה שלי אפל מיוזיק. אז תתעורר יכין - רוב העולם היום שומע מוזיקה דרך שירות Streaming או MP3.

מזה זמן שהפטיפון שבביתי מעורר פליאה וכבר קרה שחבר של אחד הילדים שאל אותי בתמימות "מה עושים עם המכשיר הזה?" אבל הנה עוד מעט וגדל פה דור שלא רק שהמילים "טייפ" או "פטיפון" לא אומרות לו כלום, אלא שגם המילה CD לא אומרת לא כלום. מעניין מה החבר'ה האלה יחשבו כשהם יקשיבו לאלבום הזה ואין לי ספק שהם יקשיבו - הוא פשוט טוב מדי מכדי להישכח - ואז אחרי running down a dream הם ישמעו את הקטע הנ"ל ולאיש לא יהיה מושג "למה בעצם התכוון המשורר?"

אז לזכר ה good old days  ש may not return הקישור לקליפ הנפלא של השיר הנהדר הזה https://www.youtube.com/watch?v=Y1D3a5eDJIs

יריד וינטאג'

יום שני, חיפה, אמצע פסטיבל הסרטים. אני לוקח הפסקה מהקולנוע ויורד לעיר התחתית. בערב מתקיים שם 'יריד וינטאג' או במילים יותר פשוטות: 'שוק שמונצס'. למה אני יורד לשם? קצת כדי לראות הרבה אנשים ובעיקר כי ב21:00 תתחיל הופעה של ריף כהן שאני 'מת' על האנרגיה והשמחה שיש במוזיקה שלה. בינתיים עד שההופעה תתחיל אני מסתובב בין הדוכנים. חייב להודות שכל השווקים האלה נראים לי אותו דבר. אותם דוכני בגדים משומשים, ואותם כלי בית ישנים וחפצי אומנות. אפילו המוכרים נראים לי אותם המוכרים עצמם, או שמא זה רק הדמיון שלי? באופן כמעט צפוי אני מוצא שם גם איש אחד שמסתובב בין הדוכנים כשנחש כרוך לצווארו. אם תשלמו לו הוא ירשה לכם להצטלם עם הנחש שלו. בעוד אני מתאכזב מהדלות של הדוכנים ומתפעל מהעושר של המגוון האנושי החולף על פניהם, השעה מתקרבת לתשע. איכשהו יוצא שבדיוק כשההופעה מתחילה אני נמצא שם - בצומת הראשית של הסמטאות ממש מול הבמה. איזה צרוף מקרים מוצלח (או שמע תכנון תת-הכרתי מעולה) כי אם קודם היה צפוף, הרי שעכשיו, מול הבמה, כבר בכלל אי אפשר לזוז ואנשים כמעט ונוגעים זה בזה ממש. מדי פעם כמה אנשים מסכנים מנסים לפלס את דרכם בתוך הקהל ונתקעים איפה שהוא בדרך.

פתאום אני מבחין באיש אחד שדווקא מצליח כבמטה קסם - ממש כמשה הקורע את ים סוף - לפלס את דרכו ולחצות את ההמון ללא קושי. רק כשהוא מתקרב אלי אני מזהה אותו והסוד מתפענח - זה האיש עם הנחש ולאן שהוא מפנה את הנחש - שם מתפנה לו מקום לעבור.

פוסט עצוב

כשבנו בחיפה את הרחובות איינשטיין ומאוחר יותר יקניטון שמתחתיו, השאירו ביניהם פס אדמה שלא נגעו בו - פס ירוק של צמחיה טבעית שפשוט נשארה שם עוד מלפני שהתחילו לבנות. הפס הזה של ירק ועצים טבעיים שהשתרך בין הרחובות נתן לתושבים משני הצדדים את האשליה שלפחות מצד אחד הם גובלים בטבע ולא שקועים עמוק בתוככי העיר.

בשנה שעברה בערך בעת הזאת פרצה השריפה הגדולה וכילתה חצי מהצמחייה שהייתה שם והבתים משני הצדדים נחשפו אלה אל אלה במלוא כיעורם. השנה באו עובדי העירייה עם דחפור גדול וצהוב ובטענה של הגנה מפני שריפה עתידית - השמידו כמעט את כל העצים והצמחייה שעוד נותרו שם.

אני מתבונן מחלון ביתי ותוהה איך לא שמתי לב עד היום עד כמה מכוערים הם הבתים ברחוב איינשטיין ועד כמה רעשניים הם הדיירים הגרים בהם.

אני חושש שכשהם מסתכלים מלמעלה לכיוון הבית שלי, הם חושבים אותו הדבר.

שחור ולבן

הרמזור התחלף לאדום. על קו העצירה, זו ליד זו, ב.מ.וו שחורה ויונדאי לבנה. הב.מ.וו. קצת קדימה, "דורסת" את קו העצירה, היונדאי קצת לאחור, כמעט נוגעת אבל לא. בכל אחת יש רק נהג, גבר, כבן שלושים, מצליחן על פי דרכו.

ההוא בב.מ.וו. השחורה נכנס לעסקים בגיל צעיר. כמה סיכונים שעלו יפה והוא עכשיו עשיר. כל כך עשיר שכשאשתו הדוגמנית אמרה לו שהיא רוצה ב.מ.וו. הוא פשוט הלך וקנה לה אותו. בסוף היא העדיפה את הג'יפ הענקי שלהם והוא נשאר לנהוג בה, אבל היא תענוג אמיתי, איזה כוח, איזה אחיזת כביש... אבל עכשיו אין לו זמן לחשוב על זה, יש איזה 200,000 ש"ח שמונחים על כף המאזניים. אם הסחורה תגיע לחנויות עד שבוע לפני החג הוא הולך לעשות עוד "מכה" רצינית, אבל כרגע הסחורה עוד תקועה ביוון. "מה אכפת לי שבנמל של פיראוס יש שביתה" הוא נוהם בזעם לטלפון.

ההוא ביונדאי, שכיר, סוף סוף, לפני שנתיים, זיווה, שהוא מחזר אחריה עוד מהתיכון, נעתרה לו והם התחתנו. הילד הראשון נולד לא מזמן. בדיוק אז נפתחה גם קרן השתלמות הראשונה שלו. "זו הזדמנות", הוא אמר לאשתו: "עכשיו שאנחנו משפחה, נקנה אוטו חדש, משפחתי לשם שינוי". טוב לא ממש חדש, יד שלישית, אבל בכל זאת רק בן חמש. הוא אוהב אותו את האוטו הזה. לא כמו הטרנטה שהיה להם קודם. יש לו כוח וגם בפנים מרווח. אפילו כזה לחבר את הטלפון יש. לא שהוא ממש צריך את זה, מי כבר יתקשר אליו באמצע היום.

הוא מסתכל סביב, ימינה על הב.מ.וו. שמאלה על הרחוב הניצב, על האנשים שבתחנת האוטובוס. הרמזור של הולכי הרגל מתחלף. עוד רגע... אדום...צהוב.. רגל עד למטה על הגז והוא שועט קדימה. כן! יש לה כוח ליונדאי הזאת. הוא טס קדימה משאיר מאחור את כל שאר המכוניות הממתינות ברמזור.

היונדאי החולפת על פניו מחזירה לרגע את ההוא בב.מ.וו. מפיראוס הרחוקה לכאן ועכשיו. לרגע הוא שוכח לכעוס על הנציג של חברת הספנות. "חוצפן היונדאי הזה", הוא חושב, ומוריד רגל קלה על דוושת הבנזין. קצת, לא צריך יותר מזה. המנוע האדיר נכנס לפעולה ותוך שניות היונדאי נשאר הרחק מאחור. "זה כבר יראה לו", הוא חושב בסיפוק.

אבל ההוא ביונדאי נשאר שמח וטוב לב. כשהב.מ.וו. השחורה חולפת על פניו, הוא רק חושב: "היום, ביונדאי שלי, הצלחתי לרגע להשיג אפילו ב.מ.וו.".