גורלה של המדינה היה תלוי בין שמים וארץ. כל יום נראה היה שהחורבן הולך ומתקרב. דניאל, אזרח מן השורה, מצא עצמו במצוקה קשה. הוא הרגיש כאילו חייו שלו תלויים לו מנגד, למרות שבינתיים איש לא איים עליו אישית. כנאמן למגילת העצמאות של ארצו, כל בוקר היה מניף את דגל הלאום גבוה על ראש התורן. הוא גם התקין בביתו עותק נאמן למקור של שופר-הצדק. אותו שופר קסום שבכל פעם שמישהו היה תוקע באחד העותקים שלו היה קול התרועה נשמע בכולם. בכל פעם ששמע את תקיעת השופר, היה דניאל עוזב הכל ונזעק לאן שהיה בו צורך - לעזור, להפגין או לזעוק את כאב ארצו. לנסות ולחסום את פרשי האפוקליפסה שהיו דוהרים ומנסים להשמיד כל דבר יפה או טוב שנקרה בדרכם.
אבל רוב הזמן, לא נדרש דניאל לעשות דבר ולמעשה גם לא יכול היה. חוסר המעש הטריף את דעתו והוא התקשה לחיות את חייו הרגילים. הוא היה מתהלך חסר מנוחה בין קירות ביתו ומשהבית נהיה צר מדי, החל לשוטט גם בגינה הגדולה והמוזנחת שמאחור.
לפני המשבר, היו לדניאל עיסוקים רבים והגינה הוזנחה פשוט כי לא נמצא לו זמן לטפל בה. עכשיו הכל נראה לו חסר טעם, והוא סתם היה מהלך בה הלוך ושוב.
במקרה, בסבך שמאחורי המחסן נתקל בתיבה גדולה. בתחילה, לא זכר אפילו מה היא ואיך הגיעה לשם. אבל משניקה קצת את המכסה, הבחין בציורי הכוכבים הכחולים ונזכר. זאת הייתה תיבת המצעים. תיבת המצעים הקסומה של ילדותו. אביו זכרונו לברכה בנה אותה כשדניאל היה בן ארבע או חמש. עדין זכר את המסור הגדול והפטיש והמסמרים והמקדחה הידנית שאביו היה מסובב לאט לאט: "זה בשביל הברגים - עם ברגים טובים היא תחזיק לנצח". עובדה, היא עדיין כאן, למרות חמישים השנים ויותר שחלפו מאז. הוא עדיין זכר בהתרגשות את טקס "חילופי העונות", כשאימו היתה פותחת את התיבה ומוציאה ממנה את שמיכות החורף ומכניסה פנימה את שמיכות הקיץ - או להיפך. תמיד הייתה תוקפת אותו מן התרגשות כזאת בכל פעם שהתיבה היתה נפתחת ותמיד היה תוקף אותו גם הרצון להיכנס פנימה, לתוכה. רצון שאימו הנוזפת הייתה מבטלת בצעקה ופעם אחת כשהיה קטן גם בפליק על הטוסיק - "דניאל, אין לך מה לעשות, רק להפריע? לך תאכיל את התרנגולות". אבל אמו כבר מזמן לא מהלכת על האדמה הזו והתרנגולות ההן כבר מזמן סיימו את חייהן - מי בשׂיבה טובה ומי במרק.
הוא פתח את התיבה ונכנס פנימה. המכסה - נטרק מעליו. השתרר שקט. באורח קסום, המקום לא היה חשוך. אור בהיר ורך זהר מסביב. דניאל לא יכל למקם את האור - כאילו הגיע מכל הכיוונים בבת אחת. ביחד עם השקט והאור הרך עטף אותו גם הריח. ריח של ילדות, ריח המצעים והשמיכות מפעם. אולי הריח של אבקת הכביסה בה אימו הייתה משתמשת. הריח שטף אותו בגל של זכרונות נעימים. עטוף וחם ונינוח, נשכב על רצפת הארגז. כל הדאגה והמועקה שעטפו אותו בשבועות האחרונים כמו נשרו ממנו, כאילו שוב היה ילד קטן ואבא ואמא כאן לצידו והם יגנו עליו - מה יגנו - הם כאן ואין בכלל מה לדאוג כי הכל בסדר.
אורות, צלילים, מחשבות חלפו בו. דברים טובים ונעימים, תקוות וציפיות לעתיד, דברים שכבר הרבה זמן לא חש. גופו הלך והתרפה. האם זה רק נדמה לו, או שיש מזרון מתחתיו? והסדין עם הציור של העפיפון? הוא שפשף את ראשו אנה ואנא, מתענג על הכרית הרכה והתעטף בשמיכה החמה. היה קצת קר שם בחוץ, אבל לא קור רע ואכזרי, להיפך, קור נעים, קור של חוץ, קור שכל מטרתו שתרגיש כמה חם ונעים כאן מתחת לשמיכה. כשעצם את עיניו, שמע גם את התזמורת שמנגנת, התזמורת הסימפונית של וינה, איזה יצירה של שוברט. אבא שלו מאד אהב שוברט. הוא פקח את עיניו, המוזיקה נמשכה, אבל עכשיו הבחין בכלב, כלב לבן עם אוזניים חומות שרבץ ופניו כמעט תחובות לתוך האפרכסת הגדולה של הגרמופון הישן. משם באו הצלילים. הכלב הבחין בו וכשכש בזנב. הוא תמיד רצה כלב, למרות שהוריו לא הרשו.
המנגינה נמשכה, עלתה וירדה לצלילי הסימפוניה, אבל מתוך השלווה, משהו הפריע לו, כאילו אחת מקרנות היער לא כוּוְנה כמו שצריך. צליל קצת שבור, "טוווּ טואוווּ" ושוב "טוווּ טואוווּ". מי האידיוט שמנגן ככה? ואיך המנצח הרשה לו להמשיך בכך, לנגן על קרן יער כאילו… כאילו היתה שופר, שופר פשוט, שופר של צדק. שופר של צדק!
שופר הצדק! הם קוראים לו, הם צריכים אותו. בשתים עשרה יש הפגנה בצומת! הוא הבטיח שיבוא עם הדגל הגדול. הכרית, השמיכה, אפילו המזרון נעלמו. רק מעט נותר מן הריח המכשף של הילדות. הוא זינק על רגליו וביד בוטחת הדף את המכסה של התיבה.
הקול של שופר הצדק נשמע עכשיו רם וברור. הם קוראים לו, יש מה לעשות, הוא מגיע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה