מחשבות חנוכה

בשבועות האחרונים אני קורא את הביוגרפיה של Jim Morrison. כך יצא שבנר שמיני של חנוכה, לאחר הברכה והמעוז צור, התנגן לי בראש אחד השירים של ה Doors. פתאום נבהלתי - אולי אני בכלל מתייוון?

יהיה מי שיצחק על עצם השאלה שתראה בעיניו אנכרוניסטית, אבל לי באותו הרגע זה היה חשוב.

הרי כל המהות של החג הזה - חנוכה ושל ה"נרות הללו" הוא המאבק בהתייוונות - המאבק על הזהות שלנו - היהודית, או
מי שירצה הארץ ישראלית מול השטף של תרבות זרה ומאד פופלארית. הבחירה אינה פשוטה: אתה רוצה לשמור על
התרבות והייחודיות שלך או שאתה רוצה להשטף בזרם האדיר של התרבות העולמית ולהטמע בתוכה.
אז זהו - שאני מסרב לקבל או ה "או" ומאמין שאפשר וצריך "גם וגם" כלומר להישאר יהודי וישראלי וביחד עם זה
להשתלב ולתרום ולקבל מהתרבות העולמית הזו שהיא במידה רבה של צדק כל כך פופולארית - בצדק,
כי יש בה המון עומק ויופי ואמת וכן, אפילו סתם "כיף". השאלה הקשה היא כמובן איך עושים את זה, איך משלבים?
אני רוצה להאמין שהפתרון האישי שלי הוא טוב ונכון (לפחות לי, שלך יכול להיות אחר כמובן). אמת, אני גם עושה טעויות
once in a while - למשל, משלב בדברי מלים לועזיות שלא לצורך, אבל גם זה חלק מהעניין - להעז לטעות לדעת לתקן.

אני רוצה להאמין שאילו ידע מתתיהו החשמונאי שהתנגן לי בראש שיר של ה Doors מיד אחרי ה"מעוז צור" של נר שמיני
- זה לא היה מפריע לו יותר מדי. חכמה גדולה, תגידו. מתתיהו כבר היה זקן כשמרד החשמונאים פרץ, ובניגוד לאליהו,
אין סכנה שיופיע לפתע בחנוכה (או בפסח) ויוכיח אותי על טעותי, אז אני יכול לפנטז עליו מה שאני רוצה. יתכן גם
שמתתיהו היה מתנגד לשיר של ה Doors בלי קשר להתייוונות שהרי הרבה אנשים שבגרו לפני שנות השישים התקשו
ומתקשים להתחבר למוזיקה שלהם.

ובכל זאת בל נשכח ששמעון - בנו של מתתיהו ששיסף את הייווני והרים את נס המרד, כשנולד לו בן, נכד למתתיהו,
קרא את שמו "יוחנן הורקנוס", כך שבין אם אתה יהודי ובין אם אתה ייווני יהיה לך קל להגות את שמו ולפנות אליו בדברים.

הבחורה עם האוזניים

יום ד', פסטיבל SoLow, מוזיקת אינדי בעיר התחתית. על הכרטיס כתוב שש. ההופעות, מסתבר, מתחילות רק בשבע. בינתיים מסתובב עם חבר בין הבמות והדוכנים שבתהליכי הקמה, מסתכל על האנשים הבודדים שהגיעו כמוני – מוקדם מדי. קשה לפספס אותה, בחורה נמוכה שזוג אוזני חתול (או אולי דובי) בולטות החוצה מהשיער החום שלה. למזלי כבר נתקלתי בתופעה, כך שאני יודע שזו לא מוטציה, אלה פשוט אופנה - קשת לשיער שכוללת גם זוג אוזניים. חצאית מיני משובצת, שפתיים אדומות מליפסטיק ומשקפיים גדולים משלימים את ההופעה שלה שכל הזמן מתנדנדת בין "איזה חמוד" לסקסי. קשה לי להחליט אם היא בת שש עשרה שמנסה להראות כבת שלושים או בת שלושים שמנסה להראות כבת שש עשרה. היא מסתובבת שם לבד.

בינתיים גם אשתי הגיעה וההופעה הראשונה מתחילה. המוזיקה קצבית וכיפית ואני נדחף קצת קדימה לראות יותר טוב את הלהקה והנה אני רואה אותה – שם ליד הבמה, בשורה הראשונה ממש, רוקדת, כולה בתוך המוזיקה, לבד. יש שתי במות והפסטיבל מאורגן כך שבזמן שפֹה מתארגנים – שם כבר מנגנים, אבל יש חפיפה, כך שאם נמאס לך להקשיב פה – אתה יכול להקדים ולתפוס מקום טוב שם. אנחנו עושים את המסלול האקרעי שלנו בין הבמות ובכל זאת בכל פעם שאני מסתכל, אני רואה אותה שם, ליד הבמה, בשורה הראשונה, רוקדת, כולה בתוך המוזיקה, לבד.

יום ה', פסטיבל SoLow. הפעם אנחנו מגיעם בזמן, ישר להופעה, יש יותר אנשים, יותר צפוף. אולי בגלל זה רק בהופעה השלישית אני שם לב ששם מקדימה, ממש ליד הבמה, יש בחורה אחת אם אוזניים של חתול שרוקדת, לבד. הבגדים אחרים, אבל הליפסטיק והמשקפיים וכמובן האוזניים – אותו הדבר. המוזיקה – טובה ואפילו טובה מאד, אבל הווליום מאד גבוה ויש הרבה אורות מנצנצים ומלא עשן, חלקו של סיגריות. בשלב כלשהו אנחנו מתעייפים ואישתי מציעה שנקפוץ לסינקופה, המועדון-פאב שמהווה את הצלע השלישית של הפסטיבל הזה. מקום קטן יותר וללא עישון ולכן המופעים בו יותר קאמריים ואינטמיים. חוץ מזה יש שם מקומות ישיבה.

הגענו מוקדם, הסינקופה כמעט ריק ואנחנו תופסים את השורה שניה ממש ליד הבמה. עד שההופעה מתחילה כבר מגיעים עוד אנשים ואפילו הרחבה מצד ימין לבמה, שקודם היתה ריקה, מלאה עכשיו באנשים שפשוט משתרעים להם חצי ישובים חצי שוכבים על הרצפה. ההופעה מתחילה, מוזיקה אלקטרונית. אני זורם עם הצלילים, מקשיב, המוח דרוך, אבל העיניים פנויות והן משוטטות על פני הקהל. ואז אני מבחין בה – שם מימין לבמה, בשורה הראשונה. הפעם היא לא רוקדת, אלא חצי יושבת חצי שוכבת, שרועה, כמו כולם. הפעם היא גם לא לבד, כי יש שם לידה איזה בחור אחד שהיא נשענת עליו וזרועותיו מקיפות אותה בחיבוק גדול.

אינני יודע עליה כלום, ובכל זאת החיבוק זה ממלא אותי בשמחה.

קו 24

היום זה היום. אחרי שלושה שבועות של אימונים מרוכזים והכנות נפשיות, שְמִיל הרגיש שהוא מוכן. מוכן לעולם האמיתי, מוכן לבחון את עצמו "על רטוב", בתנאי שטח. כשהאוטובוס הגיע לתחנה, הוא עלה עליו בביטחון של מי שיודע שיצליח. אפילו מספר הקו 24  - "כַּד" בגימטריה, היה אות מבשר טובות. האוטובוס היה כמעט ריק והוא התיישב מאחור, בסוף ממש, באמצע המושב האחרון. מקום שאין טוב ממנו לצפות בנוחות על שאר הנוסעים, לתהות על קנקנם ולבחור מתוכם את ה"קרבן" – זה (או זו) שעליו ינסה את אשר למד ותרגל. כשבצומת דניה עלתה לאוטובוס אשה נאה, לא צעירה, אבל מאד מוקפדת, משהו בתוכו הקליק והוא ידע – זאת היא. ממש כפי שהמדריך שלו הבטיח: "אם תכוון את נפשך כהלכה, כשזה יקרה – תדע". עכשיו – קדימה – ליישם את שלושת השלבים:

שלב ראשון – ההתכוונות: היא התישבה כמה שורות לפניו והוא כיוון אליה את מבטו. מנסה לרוקן את מוחו מכל מחשבה פרט לה – רק "מי היא?" ו"מה הסיפור שלה?". בוודאי אחת מהעשירות האלה של שכונת דניה. אז למה היא נוסעת באוטובוס? אלה בדרך כלל נוסעות בּרכב-שטח גדול. כנראה התקלקל לה האוטו ובעלה לא הספיק להביא אותו מהמוסך והיא בטח שחקנית ועוד מעט היתה מאחרת לחזרה שלה בתיאטרון אז התפשרה ונסעה באוטובוס. לא הטרידה אותו האפשרות שאולי הוא לא מדייק - הפרטים של הסיפור עצמם אינם חשובים. חשובה ההתכוונות.

שלב שני – השער: כעת כשהוא הרגיש שהוא "מכיר" אותה, הוא בהדרגה החל לדמיין לעצמו חומה גדולה החוצה את האוטובוס ומפרידה ביניהם. באמצע החומה, בדיוק במעבר בין הספסלים של האוטובוס, היה שער של סורגים מברזל. השער היה מספיק רחב שאפשר היה לראות דרכו את המושבים שמשני צדי המעבר, בפרט, את המושב בצד ימין בו היא ישבה. השער היה נעול. האוטובוס הגיע בינתיים למרכז חורב ופנה ימינה לכיוון רוממה, אבל שְמִיל בכלל לא הבחין בכך כי כעת הגיע לחלק שדורש הכי הרבה ריכוז: הוא הושיט את ידו קדימה ומבלי להסיט את מבטו מהשער שבאמצע החומה החל לדמיין לעצמו שֶשָם, על כף ידו, מונח מפתח – המפתח שיפתח את השער... יש! המפתח שם. הוא ממש הרגיש את משקלו ואת הקרירות המתכתית שלו על כף היד והוא ידע שזה הצליח ואפשר לעבור ל...

שלב שלוש – פתיחת השער: האוטובוס המשיך לסוע ושמיל המשיך לשבת במושב שלו, אך בעיני רוחו הוא קם והתקדם במעבר בזהירות לעבר החומה. כשהגיע לשער, הכניס בחור המנעול את המפתח וסובב. השער נפתח. אור גדול הציף אותו. הוא ממש הרגיש איך נפשו מתחברת אל נפשה של האשה הזרה הזו ואיך הוא חש את תחושותיה ואיך עוד רגע והוא יוכל לקרוא, כלומר לשמוע, את מחשבותיה, ממש כאילו דִבּרה איתו וספרה לו את כל אשר על ליבה...

העלבון והאכזבה היו כמעט קשים מנשוא. תשוש וחסר אונים הוא צנח שמוט מעוצמת הכישלון – האשה הזאת שבחר, דִבְּרה, זאת אומרת חשבה, רק ברוסית.

סיפור חצות

אחת עשרה וחצי בלילה, שקט מוחלט בבית המשוגעים, כולם ישנים. אפילו התורנים והרופא של משמרת הלילה מנמנים להם על הכורסאות הנוחות שבחדר הצוות, למרות שהם אמורים להישאר ערים ולהשגיח שהכל בסדר. ואז, רחש קל שבקלים ומחדר 107 (מקרים קשים) יוצאות שתי דמויות, גוּסְטִי וְקִיקוֹ למסדרון וממהרות לכיוון המטבח. "אחי תעזור לי פה" אומר גוּסְטִי לקִיקוֹ ובכוחות משותפים הם מזיזים את המתקן הגדול של ייבוש הכלים. מאחוריו מתגלה החלון האחורי של המטבח, החלון היחידי בכל בית המשוגעים שאין עליו סורגים. עוד רגע אחד ושניהם משתלשלים החוצה וממהרים למגרש הסמוך - המגרש של מחלקת הכבישים של העיריה.

"וואלה, תראה מה מצאתי" אומר קיקו, "טנדר די 300. תן לי שני רגעים ואני מניע אותו". "תניע אחי", אומר לו גוסטי, "אני רק מציץ איזה צ'ופרים השאירו לנו במחסן ואני כבר מצטרף אליך."  רגע אחד והמנוע של הטנדר הגדול מזמזם בהנאה. ככה זה אצל קיקו, כולם יודעים שהוא מאושפז בבית המשוגעים כי עורך הדין שלו שכנע את השופט שהדחף שלו לגנוב מכוניות נובע ממניעים נפשיים עמוקים ואינו בר שליטה. בינתיים גוסטי חוזר מהמחסן עם חיוך גדול וערימה ענקית של קונוסים כתומים - כאלה שמשמשים ל"עבודות בכביש". אף אחד לא יודע למה גוסטי מאושפז, רק שהוא נמצא שם כבר הרבה מאד זמן. קיקו עוזר לגוסטי להעמיס את הקונוסים על הטנדר. אחר כך הם רותמים לטנדר את הגרר הנייד עם השלט של החץ הגדול. "היום נחגוג" מבטיח גוסטי והם יוצאים לדרך.

על כביש החוף לכיוון לצפון, ליד הרצליה קיקו מאט מעט ושואל: "כאן?" "לא אחי", עונה לו גוסטי: "תמשיך עוד קצת, אתמול בלילה, בחלום, ראיתי בדיוק את המקום המתאים". כשהם מתקרבים לגעש - במקום בו כביש החוף מתמזג עם האיילון החדש צפונה וחמישה נתיבים של תנועה סואנת מצטמצמים לשלושה - נדלקות עיניו של גוסטי: "פה אחי, זה המקום!". קיקו יורד מהכביש ועצר את האוטו. גוסטי מדליק את השלט המנצנץ עם החץ על הגרר שמאחור - זה שמסמן שהנתיב חסום, ידיו של גוסטי קצת רועדות מרוב התרגשות. "עכשיו תעלה לאט לאט על הכביש ותעצור איפה שאני אומר לך…. עוד קצת… עוד קצת … הנה עכשיו!". הם עוצרים את הרכב ומקבעים את הגרר במקום. כבר כמעט חצות ולמרות שהתנועה סואנת המעבר מחמישה נתיבים לארבעה עדין לא משפיע.

גוסטי מתיישב עכשיו על הטנדר מאחרון וקיקו מתחיל ליסוע - לאט לאט - אבל לא ישר אלא טיפה באלכסון. גוסטי מאחורה בינתיים משחרר קונוסים ומניח על הכביש כל איזה מטר או שניים. בהדרגה הקונוסים חוסמים את הנתיב הראשון ואחר כך את השני והשלישי והרביעי עד שבסוף נותר נתיב אחד פתוח. באותה רגע חולף על פניהם רכב משטרה והשוטר מסמן להם משהו ביד. גוסטי מחוויר לרגע ואומר לקיקו: " עדיף לעצור אחי, נראה  מה הוא רוצה". "הכל בסדר?" שואל השוטר. "כן, סבבה" עונה לו גוסטי בלי למצמץ: "תודה שאתה עוזר לנו לכוון את התנועה" השוטר מזדקף קלות ומצדיע. באותו הרגע חולפת על פניהם בשוליים משמאל מכונית שמנסה לעקוף את הפקק שמתחיל להיווצר. השוטר מיד מזנק לרכב ופותח במרדף. עוד רגע והפושע נתפס וחוטף קנס על נסיעה בשוליים - כל הכבוד למשטרה. אלא שבעת מתן הקנס השוטר העמיד את הרכב שלו כך שגם המסלול האחד שנותר פנוי - עכשיו חסום. הדבר נותן לגוסטי רעיון והוא משלים עם הקונוסים שלו את חסימת המסלול האחרון שנותר. כל התנועה בכביש החוף עכשיו עומדת (פרט לשוטר והפושע שנמצאים מעבר לקונוסים וממשיכים לדרכם). קיקו בינתיים מעמיד את הטנדר באמצע הכביש הריק. בתא המטען הוא מוצא ערכת קפה ועכשיו הוא עסוק בהכנת קפה. גוסטי לעומת זאת משקיף בהנעה על הפקק האדיר שנוצר - מעשה ידיו להתפאר.

אנשים לא מבינים את גוסטי. הם רק רואים את האיש המבוגר, השמן והמקריח, זה שתמיד לבוש ברישול. הם קוראים לו אפס ומשוגע ולפעמים גם דברים גרועים יותר. אבל הם לא באמת מכירים, לא מבינים, הוא לא סתם עוד בן אדם. הוא אדם עם יעוד, עם מטרה בחיים והיום, פעם נוספת, הוא זכה להגשים אותם.

רבע שעה חולפת. קיקו סיים לשתות את הקפה וגם הוא משקיף על הפקק האדיר שנוצר, שעכשיו כבר משתרע עד האופק. "לא נעים", הוא אומר אחרי רגע: "פתח להם איזה מסלול אחד לנשמה". "בסדר אחי" עונה לו גוסטי ומסיר כמה מהקונוסים עד שנתיב אחד נפתח לתנועה. המכוניות מתחילות לאט לאט לטפטף. גוסטי בגופו שוכב שרוע על האחורה של הטנדר, אבל בנפשו הוא עכשיו בגן עדן.

לקראת שלוש בלילה קיקו מתעייף. "יאללה הביתה?" הוא שואל וגוסטי עונה לו: "הביתה, אחי". הם נכנסים לטנדר ונוסעים חזרה. מניסיונם מישהו אחר, העיריה או מע"צ כבר יאספו בבוקר את הגרר והקונוסים.

שלוש וחצי לפנות בוקר, הטנדר הוחזר למגרש של העיריה, החלון של המטבח נסגר בחזרה ומתקן הכלים הושב למקומו. הכל שקט בבית המשוגעים. קיקו כבר נרדם. גוסטי עוד מעלה בזיכרונו את הנחש האדום הענקי של מכוניות התקועות בפקק שהם ראו בדרכם חזרה הביתה ושוקע לשנת ישרים - כאדם שהגשים את ייעודו ועשה מלאכתו נאמנה.

מוקדש לכל האנשים שנתקעו אתמול בין חצות לאחת בלילה בפקק צפונה בכביש החוף

ולאפרים קישון ז"ל שחשב על הדברים האלה הרבה לפני.

הסצנה

מה שתפס את עיניה של ג'ינה הייתה התמונה של הדוגמנית. היא היתה רזה, אפילו רזה מאד, אפילו בקנה מידה של דוגמניות. רק אחר כך היא שמה לב לבקבוק העגול עם הנוזל בצבע וורוד-יין שהדוגמנית החזיקה בידיה ורק הרבה אחר כך לכותרת הגדולה והצבעונית שהייתה שם מעל לתמונה: "סְלִים - הבושם שעושה אותַָך רזָה". "נו באמת"' היא חייכה לעצמה והוסיפה: "לפחות על הדוגמנית זה פעל". "מה אמרת?" שאלה הקוסמטיקאית שבדיוק יצאה מחדר הטיפולים עם הלקוחה הקודמת. "חשבתי שהוציאו איזה חוק נגד אנורקסיה בפרסום או משהו כזה" ענתה והצביעה על העמוד הפתוח בירחון. "אהה, זה. כן, גם אני חשבתי על זה, אבל את צריכה להביא בחשבון שהדוגמנית הזאת כנראה היתה די רזה כבר מקודם, אז ביחד עם הבושם - נו זה כנראה מה שיצא". "את רוצה להגיד לי שאת מאמינה שהבושם הזה באמת עושה אותך רזה יותר?" שאלה ג'ינה בתמיהה, סדק נפער באמון שעד כה רחשה לקוסמטיקאית שלה. "לא יודעת, לא ניסיתי, אבל זה מה שכתוב שם לא? סְלִים - הבושם שעושה אותַָך רזָה".

כמו הרבה נשים, גם ג'ינה האמינה שתראה טוב יותר אם תרד קילו או שנים (אולי אפילו שלושה) והמחשבה שיתכן שיש בושם שעושה זאת טרדה את מנוחתה. עד כדי כך שעוד באותו היום נכנסה למחלקת הבשמים בסופר פארם וביקשה לנסות את ההוא שם, בצבע וורוד-יין, בבקבוק העגול. "הייתי ממליצה לך לשים רק טיפה או שתיים, לא יותר" יעצה לה דיילת המכירות. הריח היה נעים: "יסמין?, לא. אולי לבנדר? משהו שעורר בה געגוע…" הייתה שם מראה גדולה וכשהביטה בדמותה הנשקפת, אהבה את מה שראתה. "הקוסמטיקאית עשתה עבודה טובה", חשבה. מצב רוחה היה כה טוב שבו במקום קנתה בקבוק עגול אחד, על אף מחירו הגבוה.

למחרת, כשהתארגנה לצאת לעבודה נזכרה בו, בבקבוק העגול שעל השידה ושמה על עצמה שתי טיפות. במשך כל היום הייתה לה תחושה נעימה שאנשים שמים אליה לב יותר מכרגיל, כאילו שיש לה נוכחות רבה יותר. "כך זה  תמיד אחרי ביקור אצל הקוסמטיקאית", הרהרה לעצמה, אז היא לא ממש התרגשה מזה (טוב קצת כן, אבל בשביל זה מתייפים לא?). כך היה גם ביום המחרת וביום שאחריו. רק ביום חמישי כשנגשה אליה סימה ממכירות ולחשה לה: "את נראית נהדר, איך רזית, את חייבת לגלות לי את הסוד" היא קישרה את הדברים. כמובן שלסימה היא לא אמרה דבר על הבושם. "את יודעת איך זה", ענתה לה: "אני כבר הרבה זמן בדיאטה, משתדלת לאכול פחות, כנראה שזה סוף סוף התחיל להשפיע". היא קצת התאכזבה ביום ששי במקלחת כששקלה את עצמה וגילתה שמשקלה נשאר כשהיה - ללא שינוי. "נו טוב, גם למאזניים דיגיטליים יש סטייה, ובכלל, המשקל שלנו משתנה לפי הזמן בחודש וכל זה".

בשבוע הבא היא עברה לשלוש טיפות. היא לא באמת האמינה שיש קשר, אבל קשה היה להתווכח עם התוצאות. כמה וכמה אנשים החמיאו לה על "איך רזית" ו"את נראית נהדר". בשבוע שאחר כך היא ניסתה לשים ארבע טיפות, אבל חזרה לשלוש אחרי שמירי מהקבלה לחשה לה שתזהר עם הדיאטה הזאת שלה - כי היא כבר ממש רזה ואולי זה לא בריא. לדיאטה לעומת זאת היא לא חזרה. קשה להינזר מאוכל כשמכל עבר אנשים מחמיאים לך שאת "ממש רזה". כשקִבלה את המשכורת הבאה, החליטה לפנק את עצמה בבגדים חדשים. בדרך כלל הייתה מידה 4, אבל הפעם לקחה לתא המדידה גם כמה מידה 3. זה היה קצת מביך, מזל שבתא ההלבשה את לבד, כי מידה 3 ממש לא עלתה עליה. מילא זה, אבל גם מידה 4 עלתה רק בקושי. היא התבוננה בגופה החטוב הניבט אליה מהמראה ולמרות שזה נראָה נהדר, היא נאלצה להודות שזה בעצם … קצת לוחץ. "סְלִים - הבושם שעושה אותַָך רזָה". היא עזבה הכל ומִהרה הביתה... כשעלתה על המאזניים - הם הראו שלושה קילו יותר (יותר!) ממה שהייתה בפעם הקודמת. בנחישות היא נגשה לשידה, לקחה את הבקבוק העגול עם הנוזל בצבע וורוד-יין והצפינה אותו עמוק מאחור במגרה של הגרביים. הִכְניסה שלא על מנת להוציא (טוב, פרט לאירועים מיוחדים וישיבות של ההנהלה).

ענף זית

כשיצאתי מהעבודה היום, מצאתי על החלון הקדמי של המכונית שלי ענף קטן של זית עם כמה עלים עליו. בחרתי לפרש זאת כמסר של אחווה ושלום. כעת סקרן אותי לדעת ממי המסר הזה?

כששוחחתי על העניין עם קולגה מהעבודה הוא טען שזה הגנן של פארק המדע, שם המשרד שלנו ממוקם. "הבחור השחום ההוא עם המזמרה?" הקשתי: "אני בקושי מכיר אותו, מה פתאום שהוא ירצה להעביר לי מסר כלשהו?" "אני לא חושב שהוא רצה להעביר לך מסר כלשהו, אני חושב שהוא פשוט גזם את עץ הזית שחנית מתחתיו והענף הזה נפל לו מבלי ששם לב".

המסקנה: לפעמים אתה יכול להעביר למישהו מסר של אחווה ושלום גם אם לא התכוונת.

הכדור הצהוב

מי שמכיר אותו יגיד לכם שהוא "מצליחן", אחד שהחיים היטיבו איתו. עבודה טובה, אשה אוהבת, בית יפה וילדים מוצלחים. מה עוד אפשר לבקש? גם יגידו לכם שהוא אחד שאפשר לסמוך עליו, חבר טוב, עוזר בעת צרה. אם לא היו מתביישים אולי אפילו היו מודים שהם בעצם גם קצת מקנאים בו. על מה שיש לו ועל איך שהוא חי. אבל אם תשאלו אותו, הוא יגיד לכם שכל זה רק בגלל שהם לא יודעים על הכדור הצהוב. בעצם, הוא לא יגיד לכם את זה. כי בשום פנים ואופן, אבל ממש בשום פנים ואופן הוא לא רוצה שמישהו אי פעם ידע על הכדור הצהוב.

כדור צהוב קטן, בגודל של חצי אספרין. כדור צהוב שהוא לוקח פעם ביום, בבוקר, מיד כשהוא קם, עוד לפני שהלך לשירותים. כבר שנים שהוא לוקח אותו. יום יום. בעצם עוד מכתה א'. מאז המקרה המוזר ההוא שתפסו אותו מצייר כל מני דברים על הקירות של בית הספר. הוא רצה להסביר להם למה ומה קרה, אבל הוא לא הצליח. אמא לקחה אותו לרופאה אחת והיא רשמה לו את הכדור הצהוב הזה ומאז הוא לוקח אותו. פעם ביום, בבוקר לפני שהוא קם מהמיטה. יום יום, בכל יום.

רק פעם אחת הוא לא לקח אותו. הוא היה אז בן עשרים ומשהו. קצת אחרי הצבא, השתחחר כקצין, בהצטיינות. בדיוק עבד באיזה מקום, לאסוף עוד קצת כסף לפני האוניברסיטה. תקופה של חופש, של שחרור ויום אחת החליט – היום אני לא לוקח, מה שיהיה יהיה.

ואכן היה. לעבודה הוא לא הגיע באותו היום. פשוט איבד את דרכו. העצים היו כל כך ססגוניים והציפור שהיתה על הענף שם למעלה שרה כל כך יפה. הוא פשוט היה חייב לעצור ולהקשיב: טו-טי-ווו, טו-טי-ווו... עד שראה את האוטובוס שלו חולף בתחנה מבלי לעצור – כי הוא לא היה שם – בתחנה, אלא פה - על יד העץ וזה היה כל כך מצחיק, שהוא היה חייב להתישב על המדרכה שלא יפול לכביש מרוב צחוק. כמה אנשים עצרו לידו מודאגים – שואלים אם אפשר לעזור. הוא לא הצליח לענות להם מרוב צחוק, אבל הם ראו שהוא שמח ועזבו אותו לנפשו. זה היה ממש מרגש, איך שהיה להם אכפת ממנו ושדאגו לו, ועוד אנשים זרים לגמרי, תארו לכם. הוא היה חייב לחבר על זה שיר - יצא מקסים השיר, עד כדי כך יפה שהוא גם הקריא אותו בקול רם לעוברים ושבים. אבל אז פחד שאחר כך הוא ישכח את המלים, ועל כן לקח מחברת מאחד האנשים שהתאספו שם ורשם אותן. עד היום יש לו את המחברת הזאת ומדי פעם הוא קורא בה את מילות השיר. מלים שבעיניו עדין נהדרות, למרות שגם הוא מודה שאינן מתחברות לכלל משפטים.

אחר כך, בערב, היה הקטע עם הבחורה ההיא בבר ההוא. איך קוראים לו? "פינת הנמל"? או אולי "דבשת הגמל?" לא חשוב, הבר הזה, בטח כבר לא קיים יותר, ובכלל איך הוא הגיע לשם? ואיך הוא פגש בבחורה ההיא? אפילו את שמה הוא לא זוכר, אבל לעולם לא ישכח את שפתיה האדומות וניגוד הצבעים מול הלובן של שיניה בכל פעם שצחקה. היא לבשה גם שמלה כחולה שהבליטה את זרועותיה החשופות ואיך שהושיטה אותן לעברו... והוא עבר לצד שלה של השולחן והושיט את ידיו שלו לעברה והכל נהיה כל כך מוחשי וחושני... מגע אירוטי של עור בעור והריח המשכר של שערה. חווית תחושות שמאז לא חווה כמוה ושעדין גורמת לליבו מדי פעם להחסיר פעימה, למרות שעד כמה שהוא יכול לזכור כל מה שעשו שם בפינה האפילה בסוף הבר היה רק להחזיק ידים ולצחקק.

הדבר הבא שהוא זוכר זה שהוא התעורר למחרת בבוקר במיטה שלו. ברגע שהוא הבין איפה הוא נמצא ומה קרה הוא מיד שלח את ידו ולקח כדור. כדור אחד צהוב קטן אותו הוא מקפיד מאז לקחת יום יום, כל יום.

כך חולפת תהילת העולם (Rest in peace Tom Patty)

לפני איזה שבועיים נודע לי ש Tom Petty - אחד מזמרי הרוק האהובים עלי ביותר הלך לעולמו. רק בין 67 היה (איך השתנו הזמנים - מ Hope I die before I get old עברנו ל"רק בין 67 היה"). וכמו שקרה במקרים דומים בהם הלך לעולמו אחד מ"אבות המזון" המוזיקליים שלי הרגשתי ש"הדור שלי" הולך ונעלם.

אז החלטתי לשמוע לכבודו את Full Moon River אחד האלבומים (לטעמי) הכי טובים שלו (ובכלל). השיא מבחינתי הוא השיר הקסום Running Down a Dream.

ואז כשהשיר הסתיים שמעתי את הקטע הבא, בקולו של Tom Petty:

"Hello, CD listeners.

We've come to the point in this album where those listening on cassette (or record) will have to stand up (or sit down) and turn over the record (or tape). In fairness to those listeners, we'll now take a few seconds before we begin side two.

Thank you. Here's side two.”

"איזה כיף" - אמרתי לעצמי, זה Tom Petty - חושב על האיש הקטן, המאזין הנאמן שנשאר עם הטייפ או הפטיפון, בניגוד ליאפי העשיר שכבר יש לא מכשיר לנגן CDs.

ופתאום קלטתי את האירוניה שבדבר, שהרי את המוזיקה זאת לא שמעתי בבית (מהתקליט) אלא באוטו ולא שמעתי אותה מ CD (מי קונה את ה CD כשיש לו את זה על תקליט?) אלא שמעתי אותה דרך אפליקצית Streaming - במקרה שלי אפל מיוזיק. אז תתעורר יכין - רוב העולם היום שומע מוזיקה דרך שירות Streaming או MP3.

מזה זמן שהפטיפון שבביתי מעורר פליאה וכבר קרה שחבר של אחד הילדים שאל אותי בתמימות "מה עושים עם המכשיר הזה?" אבל הנה עוד מעט וגדל פה דור שלא רק שהמילים "טייפ" או "פטיפון" לא אומרות לו כלום, אלא שגם המילה CD לא אומרת לא כלום. מעניין מה החבר'ה האלה יחשבו כשהם יקשיבו לאלבום הזה ואין לי ספק שהם יקשיבו - הוא פשוט טוב מדי מכדי להישכח - ואז אחרי running down a dream הם ישמעו את הקטע הנ"ל ולאיש לא יהיה מושג "למה בעצם התכוון המשורר?"

אז לזכר ה good old days  ש may not return הקישור לקליפ הנפלא של השיר הנהדר הזה https://www.youtube.com/watch?v=Y1D3a5eDJIs

יריד וינטאג'

יום שני, חיפה, אמצע פסטיבל הסרטים. אני לוקח הפסקה מהקולנוע ויורד לעיר התחתית. בערב מתקיים שם 'יריד וינטאג' או במילים יותר פשוטות: 'שוק שמונצס'. למה אני יורד לשם? קצת כדי לראות הרבה אנשים ובעיקר כי ב21:00 תתחיל הופעה של ריף כהן שאני 'מת' על האנרגיה והשמחה שיש במוזיקה שלה. בינתיים עד שההופעה תתחיל אני מסתובב בין הדוכנים. חייב להודות שכל השווקים האלה נראים לי אותו דבר. אותם דוכני בגדים משומשים, ואותם כלי בית ישנים וחפצי אומנות. אפילו המוכרים נראים לי אותם המוכרים עצמם, או שמא זה רק הדמיון שלי? באופן כמעט צפוי אני מוצא שם גם איש אחד שמסתובב בין הדוכנים כשנחש כרוך לצווארו. אם תשלמו לו הוא ירשה לכם להצטלם עם הנחש שלו. בעוד אני מתאכזב מהדלות של הדוכנים ומתפעל מהעושר של המגוון האנושי החולף על פניהם, השעה מתקרבת לתשע. איכשהו יוצא שבדיוק כשההופעה מתחילה אני נמצא שם - בצומת הראשית של הסמטאות ממש מול הבמה. איזה צרוף מקרים מוצלח (או שמע תכנון תת-הכרתי מעולה) כי אם קודם היה צפוף, הרי שעכשיו, מול הבמה, כבר בכלל אי אפשר לזוז ואנשים כמעט ונוגעים זה בזה ממש. מדי פעם כמה אנשים מסכנים מנסים לפלס את דרכם בתוך הקהל ונתקעים איפה שהוא בדרך.

פתאום אני מבחין באיש אחד שדווקא מצליח כבמטה קסם - ממש כמשה הקורע את ים סוף - לפלס את דרכו ולחצות את ההמון ללא קושי. רק כשהוא מתקרב אלי אני מזהה אותו והסוד מתפענח - זה האיש עם הנחש ולאן שהוא מפנה את הנחש - שם מתפנה לו מקום לעבור.

פוסט עצוב

כשבנו בחיפה את הרחובות איינשטיין ומאוחר יותר יקניטון שמתחתיו, השאירו ביניהם פס אדמה שלא נגעו בו - פס ירוק של צמחיה טבעית שפשוט נשארה שם עוד מלפני שהתחילו לבנות. הפס הזה של ירק ועצים טבעיים שהשתרך בין הרחובות נתן לתושבים משני הצדדים את האשליה שלפחות מצד אחד הם גובלים בטבע ולא שקועים עמוק בתוככי העיר.

בשנה שעברה בערך בעת הזאת פרצה השריפה הגדולה וכילתה חצי מהצמחייה שהייתה שם והבתים משני הצדדים נחשפו אלה אל אלה במלוא כיעורם. השנה באו עובדי העירייה עם דחפור גדול וצהוב ובטענה של הגנה מפני שריפה עתידית - השמידו כמעט את כל העצים והצמחייה שעוד נותרו שם.

אני מתבונן מחלון ביתי ותוהה איך לא שמתי לב עד היום עד כמה מכוערים הם הבתים ברחוב איינשטיין ועד כמה רעשניים הם הדיירים הגרים בהם.

אני חושש שכשהם מסתכלים מלמעלה לכיוון הבית שלי, הם חושבים אותו הדבר.

שחור ולבן

הרמזור התחלף לאדום. על קו העצירה, זו ליד זו, ב.מ.וו שחורה ויונדאי לבנה. הב.מ.וו. קצת קדימה, "דורסת" את קו העצירה, היונדאי קצת לאחור, כמעט נוגעת אבל לא. בכל אחת יש רק נהג, גבר, כבן שלושים, מצליחן על פי דרכו.

ההוא בב.מ.וו. השחורה נכנס לעסקים בגיל צעיר. כמה סיכונים שעלו יפה והוא עכשיו עשיר. כל כך עשיר שכשאשתו הדוגמנית אמרה לו שהיא רוצה ב.מ.וו. הוא פשוט הלך וקנה לה אותו. בסוף היא העדיפה את הג'יפ הענקי שלהם והוא נשאר לנהוג בה, אבל היא תענוג אמיתי, איזה כוח, איזה אחיזת כביש... אבל עכשיו אין לו זמן לחשוב על זה, יש איזה 200,000 ש"ח שמונחים על כף המאזניים. אם הסחורה תגיע לחנויות עד שבוע לפני החג הוא הולך לעשות עוד "מכה" רצינית, אבל כרגע הסחורה עוד תקועה ביוון. "מה אכפת לי שבנמל של פיראוס יש שביתה" הוא נוהם בזעם לטלפון.

ההוא ביונדאי, שכיר, סוף סוף, לפני שנתיים, זיווה, שהוא מחזר אחריה עוד מהתיכון, נעתרה לו והם התחתנו. הילד הראשון נולד לא מזמן. בדיוק אז נפתחה גם קרן השתלמות הראשונה שלו. "זו הזדמנות", הוא אמר לאשתו: "עכשיו שאנחנו משפחה, נקנה אוטו חדש, משפחתי לשם שינוי". טוב לא ממש חדש, יד שלישית, אבל בכל זאת רק בן חמש. הוא אוהב אותו את האוטו הזה. לא כמו הטרנטה שהיה להם קודם. יש לו כוח וגם בפנים מרווח. אפילו כזה לחבר את הטלפון יש. לא שהוא ממש צריך את זה, מי כבר יתקשר אליו באמצע היום.

הוא מסתכל סביב, ימינה על הב.מ.וו. שמאלה על הרחוב הניצב, על האנשים שבתחנת האוטובוס. הרמזור של הולכי הרגל מתחלף. עוד רגע... אדום...צהוב.. רגל עד למטה על הגז והוא שועט קדימה. כן! יש לה כוח ליונדאי הזאת. הוא טס קדימה משאיר מאחור את כל שאר המכוניות הממתינות ברמזור.

היונדאי החולפת על פניו מחזירה לרגע את ההוא בב.מ.וו. מפיראוס הרחוקה לכאן ועכשיו. לרגע הוא שוכח לכעוס על הנציג של חברת הספנות. "חוצפן היונדאי הזה", הוא חושב, ומוריד רגל קלה על דוושת הבנזין. קצת, לא צריך יותר מזה. המנוע האדיר נכנס לפעולה ותוך שניות היונדאי נשאר הרחק מאחור. "זה כבר יראה לו", הוא חושב בסיפוק.

אבל ההוא ביונדאי נשאר שמח וטוב לב. כשהב.מ.וו. השחורה חולפת על פניו, הוא רק חושב: "היום, ביונדאי שלי, הצלחתי לרגע להשיג אפילו ב.מ.וו.".

יום כיפור

אחד הדברים המופלאים בארץ שלנו הוא יום כיפור. בערך ב 14:00 התנועה ברחובות מתחילה להדלל ולקראת הסעודה המפסקת ב 17:30 כבר כמעט נפסקת לגמרי. מהבית שלנו במעלה ההר ממש שומעים את השקט לעומת זמזום הרקע הקבוע של העיר.

אצלנו בבית חלק צמים וחלק לא, אבל כולם מצטרפים לסעודה המפסקת ב 17:30. ארוחה מוזרה, רק אכלנו צהרים ב 14:30 – ככה זה אצלנו בששי וערב חג, תמיד אוכלים צהרים מאוחר. אז אף אחד לא באמת רעב. מנסיונם של הצמים – גם לא מומלץ לדחוס אוכל לפני הצום. בכל זאת כולם ליד השולחן. הפעם כמעט full house כל הילדים ומרבית בני/בנות הזוג. רק החבר של אחד מהם חסר – לא נורא יהיו עוד הזדמנויות.

כשמחשיך ונהייה קצת יותר קריר אני יוצא עם אשתי לטיול בשכונה. הכיף שלי זה ללכת באמצע הכביש (על הקו הלבן באמצע אם אפשר) מדי פעם חולף על פנינו רוכב אופניים או שבא מולנו ילד קטן שמבקש שאמא או אבא יעזרו לו בכיוון השני. ככה זה חיפה כיוון אחד זה כיייף בירידה וחזרה קצת קשה. בסוף הגענו למרכז חורב. הצומת שפקוקה כל השנה. אני נהנה לעמוד בדיוק באמצע הצומת מתעלם בבוטות מהרמזורים שממשיכים להתחלף.

המוני אנשים מדברים, הרבה ילדים עם אופניים ובצד פינת הסייקט בורד – הפעם יש שם חבר'ה רציניים, יחסית מבוגרים שמציגים תעלולים מרשימים ביותר. מדי פעם מגיע לצומת איזה רכב, אמבולנס, או מונית עם ציור של מגן דויד, או סתם רכב שמסיבה כלשהי חשוב לו ליסוע גם היום. הנהגים נוהגים בנימוס ובסבלנות ומחכים שהקהל יפנה להם את הדרך. הקהל מצידו גם כן מגיב בנימוס וזז קצת הצידה. מספיק בכדי שהרכב יעבור בביטחה אבל בכל זאת לא מוותר על זכותו על הכביש.

איש מבוגר עם זקן וכרס וכיפה שחורה לראשו מברך אותי ואת אשתי ב"גמר חתימה טובה". אנחנו עונים לו בנימוס "גמר חתימה טובה". איכשהו מתפתחת שיחה וכמו כל שני ישראלים (למרות הוא בעצם גר באנגליה) אנחנו מגלים שיש לנו מכרים משותפים. הפעם ד"ר קימחי שלימדה אותנו כימיה ומר קנולר שהיה סגן המנהל (כן, למדנו באותו בית ספר בהפרש של בערך עשר שנים). מסתבר שלמרות שהוא נראה כמו רב, הוא בעצם מהנדס במקצועו וכשהוא מגלה ששנינו ממבינים בהנדסה השיחה עוברת לפסים "מקצועיים" ואנו מבלים כחצי שעה בשיחה ערה על אטמים-דינמיים ואיך אפשר לגרום להם שלא ינזלו למרות שהחלקים נעים כל הזמן זה מול זה.

כאמור -  רק בישראל

ראש השנה

משנה: בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נידונים על המים.

גמרא: אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין –נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש שנה עד יום כיפור...

פנטסיה שלי:  בחלומי ראיתי איש זקן רכון אל השולחן ולפניו שלשה ספרים גדולים וערימה ענקית של ניירת לצידו. הוא נראה מאד עסוק – כמו עצמאי רגע לפני המועד של הדו"ח השנתי למס ההכנסה.

-        סליחה, אתה מי שאני חושב שאתה?

-        מי אתה חושב שאני?

-        הקדוש ברוך הוא הדן את בני האדם בראש השנה

-        יהי כן

-        אפשר לשאול אותך משהו?

-        האמת, אני קצת עסוק כעת, אבל הגעת עד כאן ואני רואה שזה חשוב לך – אז שאל.

-        מה עם החילוניים?

-        מה זאת אומרת מה עם החילוניים?

-        באיזה ספר אתה רושם אותם?

-        מה זאת אומרת באיזה ספר? כל אחד והמקרה שלו, חלק בזה, חלק בהוא, הרוב בספר האמצעי.

-        אז לא מפריע לך שהם לא מקיימים מצוות?

-        אם הם לא מקיימים, זה מפריע לי, אבל רק כשמדובר במצוות של חילוניים. אחרי הכל – הם חילוניים. תחשוב "לא תרצח" או מקרה יותר קשה: "לא תעליב את חברך כי הוא שונה ממך"

-        זאת אומרת שיש סט אחד של חוקים לחילוניים וסט אחר לדתיים

-        אל תשכח שיש גם מוסלמים ונוצרים... אבל האמת, זה יותר פשוט – כל אחד לפי מערכת הערכים והאמונות שלו.

-        ומה עם מי שאין לו ערכים בכלל?

-        זה רשע גמור. אבל כמעט שאין כאלה. לרוב האנשים יש ערכים, ואפילו די טובים. השאלה היא מה הם עושים אותם.

-        כלומר, כל אחד "נשפט" לפי יכולתו ולפי ערכיו ולפי הבנתו?

-        בדיוק, כל אחד לפי ערכיו והבנתו. אחרת זה לא יהיה הוגן. כפי שאפשר להראות או להסביר לאדם דברים רק לפי הבנתו.

-        גם לי? כלומר כל מה שהסברתי לי עכשיו הוא לא האמת, אלא רק "לפי הבנתי"?

-        הוא כן האמת, אבל מפורשת כך שתתאים להבנתך. אתה באמת חושב שאתה יכולת לראות את הקדוש ברוך הוא ועוד להבין אותו? (בהנחה שהוא קיים כמובן – שהרי אתה לעצמך עוד לא לגמרי סגרת את הפִנה הזאת).

-        כנראה שלא.

-        יפה. אז לכל אחד, אני מראה דברים ומסביר אותם – אבל במידה ובאופן שמתאים לו.

-        אבל איך אפשר להראות לאנשים שונים דברים שונים ואפילו סותרים ובכל זאת שזה יצא אותה האמת לכולם?

-        אולי בשביל זה צריך להיות אלוהים. עכשיו תסלח לי, ראש השנה עוד מעט נכנס ואני באמת צריך לסיים פה משהו.

-        שנה טובה

עצות טובות

כמבוגרים, לפעמים אנחנו שוכחים כמה קשה להיות תלמיד בכתה י"א. כך קורה שבכל פעם אני מופתע מחדש כאשר בתי החמודה הופכת פתאום לשור זועם או לפצצה מתקתקת של לחץ ותסכול. אחרי רגע או שניים, אני בכל זאת מתעשת ומנסה לעזור לה כמיטב יכולתי. גם בחיבוק ובהקשבה, אבל בעיקר בשלל עצות טובות שאני מרעיף עליה. למשל: "נכון, זה מאד מעצבן, אבל תמיד יש לך את הבחירה בכל זאת לא להתעצבן", או "ממילא אי אפשר לעשות גם שיעורים בספרות וגם בתנ"ך באותו הזמן, אז בואי תבחרי מה קודם ותתרכזי רק בזה" או "לפעמים הדרך היחידה להתקדם מהר – היא לעשות את הדברים לאט וברוגע". כאמור שלל עצות טובות.

ילדים, או יותר נכון בני נוער, בגיל הזה כבר מספיק מתוחכמים וחדי אבחנה שאחרי שנתת להם את העצות הטובות האלה, אין לך ברירה אלא להפנים אותן וגם לנהוג לפיהן בעצמך – זאת אומרת יש לך ברירה (עיין ערך "אבל תמיד יש לך את הבחירה..."), אלא שאז תאבד את כל הכבוד וההקשבה שעוד יש להם כלפיך. אז אני מוצא את עצמי מיישם על עצמי את העצות הטובות האלה – משתדל לא להתעצבן, מתעדף את שלל חובותי אחת לאחת ועושה אותן טיפה יותר לאט ובנחת (בשביל שיתקדמו מהר).

מדהים, אבל העצות האלה ממש עובדות ומאז שהתחלתי ליישם אותן החיים באמת נהיו קצת יותר קלים.

לפעמים חלומות מתגשמים

שנת הלימודים החלה ושוב מדי בוקר אני קם קצת מוקדם מדי בכדי שאספיק להסיע את בתי הצעירה לנשר, משם היא תמשיך לבית הספר באוטובוס של קרית טבעון ואני אמשיך לעבודה שלי שנמצאת במת"מ בצד השני של העיר. כך גם שוב יוצא לי מדי בוקר לנסוע במנהרות הכרמל ובכל פעם שאני נכנס בהן, נבלע במהירות לתוך הלוע הפעור של ההר אני נזכר שזהו בעצם - חלום שהתגשם. לא חלום שלי, שהרי לא אני הגיתי אותו, אבל בהחלט חלום של מישהו ובהחלט אחד שהתגשם.

על החזון הזה של מנהרה שתעבור מקצה העיר לקצה השני מתחת להר שמעתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה ואז לא קרה כלום ואז הרעיון צץ שוב ושוב לא קרה כלום וכך שוב מדי פעם החזון היה שב ומופיע (בדרך כלל סמוך לבחירות העירוניות) ולאחריו כלום. בהתחלה התרגשתי, אחר כך קצת פחות ואחר כך כבר התרגלתי. כך הוא סדר הדברים: קודם יבוא שלום, אחר כך יגיע המשיח, אחר כך יחפרו את תעלת הימים ורק אחר כך יתחילו לכרות את מנהרות הכרמל.

אלא שאוסף של סינים חרוצים (ואולי מישהו עם חזון או ממון) הקדימו את המשיח והנה היא כאן. פלא עתידני - קצת מדע בדיוני באמצע היומיום העירוני. במיוחד הקטע ליד הגראנד קניון כשאתה מגיח מבטן ההר, תלוי בין שמים לארץ על "גשר צר מאד", מסונוור מאור היום ששוב מאיר אליך ועוד לפני שעיניך מתרגלות, כבר נבלע מחדש באפלת הצד השני - זה הארוך יותר, שמזכיר את המקלטים הגרעיניים בם תשהה האנושות אחרי האפוקליפסה.

אבל בינתיים, עד שזה יקרה, אפשר להגיע מנשר למת"ם בפחות מחצי שעה ולהנות מהדרך תוך כדי. נכון, אני לבד ברכב אז אינני יכול לעמוד מאחור ולפרוס את ידי כמו כנפיים, כפי שעושָה סֵם ב "the perks of being a wall flower", אבל אני יכול לשמוע את המוזיקה בפול ווליום ולצרוח את מילות השיר ואפילו לנסוע מהר תוך כדי (אם אין לפני משאית גדולה). איך אמר דויד בואי: We could be heros אפילו עם זה just for one night.

(למי שאין מושג על מה אני מדבר, מצורף קישור לקטע הרלוונטי מהסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=TbliAwYH5Lc

פייסבוק ללא גבולות

בשנה האחרונה, אחיין שלי נהיה מאד פעיל בסצינת חיי הלילה החיפאית (כן יש דבר כזה ומי שרוצה מוזמן לחפש Haifa Crawls בפייסבוק). בתור חבר-פייסבוק שלו, אני מקבל מדי פעם עדכונים על אירועים שהוא מתכונן להשתתף בהם. למשל היום קבלתי עדכון על מסיבת שנות התשעים שתתקיים בוונדרבר ביום ששי. מסיבת שנות התשעים נשמע אירוע מעניין, אז הקלקתי לראות במה מדובר. הגעתי לדף עם עוד פרטים, אבל פייסבוק - כמו פייסבוק נצל את ההזדמנות והציע לי עוד מגוון אירועים נוספים (ולאו דווקא קשורים) שגם הם מתקיימים בימים הקרובים ובקרבת מקום. כך למשל למדתי שתמר אייזנמן תופיע ב'גג העולם' (מתנ'ס הדר) בשבת הקרובה.

אבל מה שהכי תפס את עיני היה אירוע של boat trip and swimming כלומר שיט בסירה + שחייה שמתקיים ממש לא רחוק מכאן - בראס ביידה. אז למי שלא יודע ראס ביידה נמצאת עשר דקות מראש הנקרה - אבל בכיוון צפון. כלומר בלבנון. בפעם האחרונה שהייתי שם נסעתי לשם בזחל"ם במשימה להביא ציוד לקצין התצפית הגדודי שלנו שישב שם.

ממש מתאים לי איזה אירוע שיט + שחיה ולרגע עולה בי הפנטזיה - לו רק ניתן - לקחת את האוטו, 40 דקות נסיעה צפונה (אולי שעה אם יש פקקים) ואני שם - שט בסירה וטובל בים הכחול מול הצוק הלבן (ווריאציה על ראש הנקרה שלנו). בעולם הקסום של הפייסבוק שנכתב באמריקה הרחוקה שם אין כזה דבר כמו גבול - כי רק השמים או אולי הים הם הגבול - זה ברור שזה אפשרי, הרי זה כה קרוב - ממש "הושט היד וגע בם".

אבל אני יודע שאם אנסה - "בדממה בוטחת" יצוו: "עצור".

אבל אולי, אולי גם שם בראס ביידה הכֹּה קרובה וכֹּה רחוקה יושב לו איזה בחור ומתסכל על האירועים בפייסבוק שלו וחושב: "מסיבת שנות התשעים בוונדרבר" - ורק שעה נסיעה, הרבה יותר קרוב מביירות, דווקא מתאים לי. הלוואי והייתי יכול ללכת.

דמויות בספרותינו החדשה

בדרך מהעבודה הביתה, בכניסה לבנין, אני מושיט יד חפוזה לתיבת הדואר שלנו ודולה ממנה את מה שהצטבר. בדרך כלל הרבה פרסומות, מעט חשבונות וגם פה ושם איזה דו"ח מהבנק. הפעם החבילה גדולה וכבדה במיוחד. ...לפח, לפח, לפח, צריך לשלם, אהה הנה... מה זה? מעטפה גדולה וכבדה...

אני פותח ומוצא בפנים ספר ואתו פתק קטן: "עשיתי סדר בספריה של הורי בת"א ומצאתי את הספר המצורף של סבך, אותו אני שמח להעניק לך כמזכרת". ואכן הספר נכתב בידי סבי ז"ל - שמואל ישעיהו פנואלי. סבי היה מבקר ספרות, בתקופה שזו עוד נחשבה "פיסגת האומניות" ורוב מה שכתב היה פירושים ודעות על ספרות ושירה שאחרים כתבו. שם הספר המסוים הזה: "דמויות בספרותינו החדשה". ביד רועדת אני פותח את הספר – ביד רועדת כי מה לעשות וספר שהודפס לפני קצת יותר משבעים שנה – נפתח אצלי ביד רועדת ולו רק מהחשש שמע יתפוררו דפיו למגע ידי.

הספר במצב טוב ודפיו לא מתפוררים ואני מדפדף אל תוכן הענינים ומוצא פרקים על: ז. שניאור וג. שופמן ויעקוב פיכמן ואשר ברש וש"י עגנון ואורי צבי גרינברג ועוד כהנה וכהנה. כאמור, דמויות בספרותינו החדשה - אליבא דשנת תש"ו (1946) – השנה בה יצא הספר.

ופתאום זה תופס אותי, שהדמויות האלה – רובן אינני מכיר. לא קראתי דבר של ז. שניאור או ג. שופמן ויעקוב פיכמן. ואפילו עגנון ואצ"ג שכן קראתי – קראתי מעט ואת הרוב אינני זוכר. כמובן לא משום שהן דמויות בספרותינו החדשה – כלומר חדשים מדי - אלא דווקא משום שהן דמויות בסיפרותי הישנה. רק שבעים שנה חלפו ומילא שהחדש הפך ישן, אלא שנדמה שנשתכח כליל. האם הילדים שלי מכירים את השמות האלה ומי שהם מכירים – מה הם יודעים עליו ועל יצירתו?

והשאלה הגדולה מכולן – האם דבריהם של אנשי הרוח והדעת האלה – כל כך התישנה ושוב איננה רלבנטית לעולמנו אנו, או שמע אנו בעצלותינו ובחפזוזנו לאחוז ב"חדש" וב"עדכני" אבדנו את כל הפנינים האלה שבעצם כל הזמן היו מונחות לרגלינו?

אין לי תשובה, אולי יום אחד אמצע מעט פנאי והרבה עוז לפתוח אחד מהספרים הישנים האלה ולעיין בו ולגלות – היש לכם דורות קדומים משהו לחדש וללמד אותי – או שמע דבריכם שהיו כה חשובים – רק לשעתם היו חשובים?

רגינה ספקטור Regina Spektor

רגינה ספקטור, באמפי פארק רעננה. מקום יפה ומזמין – שינוי מרענן מההמולה והצפיפות של פארק הירקון שם הייתי בפעם האחרונה שראיתי הופעה. הפעם היא מתחילה בזמן (רגינה) ואחרי שהיא פותחת ב"בואכם לשלום מלאכי השלום" (כן בעברית) היא עוברת לשירים שלה ומבלי להסס נותנת אחד אחד את הטובים ביותר שיש לה. שילוב קסום של מוזיקה שמחה ומלים עצובות:

The most human color – blue. Blue lips, blue veins,

blue – the color of our planet from far far away

מישהו הגדיר פעם את הסיגנון שלה כ anti-folk ואני אוהב את ההגדרה הזאת. כמו ב folk השירים הם תמיד על האיש ה"פשוט" ה"יומיומי" ה"אמיתי" – כמוני כמוך. אלא שבניגוד ל folk האיש הפשוט והאמיתי הזה איננו אדם שורשי המחובר למקומו ולטבע, אלא דווקא אדם תלוש, זר בתוך עיר גדולה מלאה באנשים זרים. כמו רגינה הוא גר בניו יורק אבל היגר אליה מארץ אחרת. אולי הוא גם קצת יותר מתוחכם מההוא של ה folk.

הביצועים החיים שונים קצת מביצועי האולפן שאני מכיר, לפעמים יותר גרנדיוזיים, לפעמים דווקא יותר צנועים. אני לא חושב שהביצועים האלה היו עובדים אם הייתי שומע אותם לבד באוטו או בבית, אבל בפארק עם כל האנשים מסביב – זה עובד וזה נכון.

אני מתמוגג מהיופי של השירים ומהביצוע וכן, גם מהעצבות שנוטפת מהם. אבל למה בעצם אני כל כך אוהב אותם? הם הרי כל כך עצובים?

בשיר הבא רגינה עונה לי גם על זה:

And you listen to the song 'cause it hurts just right...

כן, זהו, הם כואבים, אבל בדיוק במידה ובמקום הנכון

Never mind your bleeding heart.

קטליזטור (זרז)

בשיעורי הכימיה בתיכון למדנו על קטליזטור (catalyst) או בעברית – זרז. המיוחד בקטליזטור שהוא איננו "מגיב" וגם איננו "תוצר" ובכלל, הוא יוצא מהתגובה הכימית כפי שנכנס, ללא שינוי, ובכל זאת בלעדיו התגובה לא תתרחש. למי שלא בקי בכימיה – אפשר לחשוב על ערימה של ניירות. הם יכולים לעמוד שנים באוויר החדר ללא תגובה, אבל רק נקרב גפרור בוער והנה הנייר מתלקח עם החמצן שבאוויר לתגובה כימית מרשימה.

השבוע מצאתי עצמי נוסע ליבנה ברכבת לצורך ניחום אבלים (המנוחה ראויה לפוסט משל עצמה – על כן לא אפרט כאן). כשועל רכבות וותיק החלפתי לרכבת לבאר-שבע-דרך-אשדוד-ואשקלון כבר ב"אוניברסיטה" וכך מצאתי בקלות מקום ישיבה. כבר ב"ארלוזורוב" היו כל המקומות תפוסים ואנשים החלו גודשים את המעברים. על ידי יושב בחור מלא ועוסק בטלפון שלו. מולי שתי נשים, אחת נראית דתיה או לפחות מסורתית וגם היא עוסקת בטלפון שלה. על ידה אשה נוספת, נאה ומעט יותר צעירה וגם היא – עיניה בטלפון. הרכבת נוסעת וכל אחד מאיתנו עסוק בעניניו. ב"הגנה" כבר מתחיל להיות ממש צפוף. האשה הצעירה מרימה לרגע את עיניה מהטלפון ומבחינה שעל ידה עומד זוג מבוגר. טוב לא ממש מבוגר, כבני ששים ומשהו ובהחלט במצב טוב. "בבקשה, את יכולה לשבת" היא מציעה את מקומה לאשה שעומדת על ידה. "לא תודה, מאמי", עונה לה המבוגרת: "לא קשה לי לעמוד". תגובתה מוציאה אותי מהטלפון שלי (כן גם אני, איך נפלו גיבורים) ואני מתבונן במתרחש. הצעירה מציעה שוב והמבוגרת מסרבת שוב. מצד אחד – כן היא בהחלט יותר מבוגרת, מצד שני, היא נראית בכושר טוב וכמו מישהי שבהחלט יכולה לעמוד (גם פיזית וגם על דעתה). עוד פעם ופעמיים הצעירה מנסה ולבסוף מוותרת. המבוגרת, אולי כדרך להוכיר לה תודה אומרת לה: "תראי איזה חוסר מזל, סוף סוף שכנעתי את בעלי ליסוע פעם ברכבת במקום באוטו ותראי איזה צפיפות יש לנו".

"זה לא נורא, בבת ים יתחיל להתפנות" מנחמת אותה הצעירה.

 "את חושבת שזה צפוף, את צריכה לראות מה הולך כאן בבוקר" מוסיפה הדתיה.

"לפחות יש מקום לעמוד, לפעמים אפילו זה אין" אני תורם את חלקי.

מתפתחת שיחה קולחת בין ארבעתנו ובין הגברת המבוגרת ובעלה שגם הוא מצטרף לשיחה. בבת ים אכן העומס פוחת והגברת המבוגרת ובעלה מתישבים ברביעיה מאחורינו שהתפנתה בינתיים ובכך מתנתקים מהשיחה. אנחנו ממשיכים לדבר ולצחוק כל הדרך עד יבנה מערב שם אני וגם אחת הנשים יורדים מן הרכבת ופונים איש לדרכו.

תודה לך גברת מבוגרת שהיית הקטליזטור לאחת מנסיעות הרכבת הכי עליזות שהיו לי.

הארנק

רבע שעה מאז שהשעון צלצל ואני כבר כמעט מוכן לצאת לעבודה. צ'יק גרביים, צ'ק נעלים, התיק כאן, הפלאפון נשלף מהמטען וקופץ לכיס ימין. המוח, שחציו עוד ישן, בכלל לא מעורב בענין, הכל "על אוטומט". אם מישהו שם למעלה בקומה בעליונה התעורר - הוא כבר בעניני עבודה: האלגוריתם החדש שאני מקווה להריץ היום והניסוי שקבעתי להעמיד עם הבחור מציריך. זהו, לדרך – מפתח אוטו/בית לכיס שמאל, ארנק לכיס האחורי... בלימת חירום! כמו משאית שנתקעת בקיר אני נעצר על עומדי. היד "על אוטומט" מנסה שוב לגרוף את הארנק מהמקום שבו הוא אמור להיות, אבל... הוא בברור לא שם. פאניקה! "תרגע, בטח שוב שמת אותו באיזה מקום אחר" אני אומר לעצמי, נושם עמוק ומתחיל לחפש בכל ה"אתרים החשודים הקבועים": על הדלפק של פינת העבודה, על יד המחשב, על הדלפק של המטבח – אין. פאניקה (יותר גדולה). אולי על שולחן האוכל? - הוא ריק, למעט שלושה דפי טיוטה, שרידי שיעורי הבית של בתי מאתמול. - תרגע, בטח פשוט שמת אותו באיזה מקום אחר. - אבל איפה? לא על הפסנתר, לא ליד המערכת... כשאשתי צריכה לחפש משהו שנעלם היא תוקפת את הבעיה בצורה שקולה ורציונלית: "פשוט תנסה להזכר איפה ראית אותו לאחרונה ותמשיך משם". אני מנסה להזכר והפאניקה גוברת יותר: זה היה אתמול, בים! אחרי העבודה, פגשתי את אשתי ובתי בים. בדרך מהאוטו לחוף הרגשתי אותו בכיס האחרי, אבל מה אחרי זה? - הארנק נאבד בים! איזה יאוש... - תרגע, יותר הגיוני שכשחזרת הביתה שמת אותו איפה שהוא. זה לא לגמרי מרגיע אותי, אבל כן נותן לי רעיון איפה לחפש: בטח בחדר השינה או במקלחת, לשם נכנסתי כשחזרנו מהים: אני נכנס לחדר השינה ומחפש: לא על השידה ליד המיטה, לא בחדר המקלחת, לא על השידה של המראה, גם לא נפל על הרצפה. המהומה שאני מקים מעירה את אשתי. היא מגלה סימפטיה ומנסה לעזור: - איפה ראית אותו לאחרונה? - כשהלכתי אליכן בים. המסקנה האיומה נשארת ביננו מבלי להאמר: "בים". - לא, בטח שמת אותו איפה שהוא בבית. אני מנסה לשחזר את צעדי אתמול בערב:

הלכתי לחוף, הארנק עוד היה במכנסי. לקחתי מאשתי את בגד הים. חזרתי להחליף בגדים במלתחה, האם נפל במלתחה? – לא יתכן: אני זוכר שהסתכלתי על הרצפה הרטובה והמגעילה והקפדתי שכלום לא יפול.  את הבגדים גלגלתי היטב ולקחתי אתי חזרה, שמתי בשקית. האם יתכן שגנבי לי את הארנק כשהיינו במים? לא סביר- כשחזרנו לאוטו, הבגדים עדין היו מגוגלים היטב בשקית. אפילו הגנב הכי משקיען לא היה טורח לגלגל חזרה את הבגדים בדיוק באותו אופן. בבית – התקלחתי, ואכלנו, אחר כך עזרתי לבתי עם שיעורים שהיו לה (- כן, גם בקיץ צריך ללמוד, - איזה באסה. היא התמרדה והיו לנו חילוקי דעות בענין). ואחר כך לישון. יותר סביר ששמתי את הארנק איפה שהוא בבית מאשר שהוא נשכח/נגנב/נשאר בים, ובכל זאת - הוא לא כאן.

מה עושים? הארנק לא בא (הוא אפילו לא מטלפן). מכל החפצים שאפשר לאבד זה המעצבן ביותר (אולי רק הנייד מנצח אותו, אבל אליו לפחות אפשר לטלפן). כפרה הכסף שנאבד (500 ש"ח), הדיכאון האמיתי זה כרטיסי האשראי: "שלום לכם אלגוריתם נחמד וניסוי עם הבחור מציריך", "ברוכים הבאים שירותי לקוחות של כרטיסי אשראי" צריך לבטל, ואיך מסתדרים עד שישלחו את הכרטיס החלופי? הרי כולם נעלמו ביחד, ויש גם את רישיון הנהיגה – טוב, זה לפחות אפשר לחדש דרך האינטרנט ולהוציא כפל – עצור! איך תשלם באינטרנט בלי כרטיס אשראי? "אשתי, את יכולה להלוות לי מאה שקל?" יאוש מוחלט. - אולי תסע לים ותברר שם? - נו באמת, אם מי בדיוק לברר? אדוני המציל, אולי ראית אם הארנק שלי טבע?

בתהומות הייאוש, אני נזכר באחד מכרטיס אשראי של אשתי שעשה לה תרגיל מגעיל – הוא התחבא במשך כמה ימים וכשהיא התיאשה, ביטלה אותו והזמינה חדש הוא פתאם הופיע. בטח גם שלי עושים לי עכשיו משהו דומה, אבל שלושה ביחד – זה כבר קנוניה, מרד! אני מנסה לחזור לפסים רציונליים יותר. - תרגע, זה לא סביר שאבדת אותו בים, פשוט שמת אותו איפה שהוא, נסה להזכר!

אני מנסה שוב לשחזר את הערב... כן, נכון, לפני השינה, רציתי להתפייס עם בתי, התישבתי על ידה על המיטה שלה להגיד לה לילה טוב ולישר את ההדורים, שלא נלך לישון כועסים. בטח אז הארנק, שתמיד נמצא בכיס האחורי, הפריע לי בטוסיק ובהסח הדעת הוציאתי אותו ושמתי איפה שהוא אצלה בחדר. אני פותח את דלת חדרה ומחפש בזהירות, מקווה למצוא לפני שתתעורר. למצוא אינני מוצא, אבל היא רגישה לאורות ורעשים ודווקא כן מתעוררת: "אנירוצהלישון" היא ממלמלת בכעס. "אני מצטער, אבל אני לא מוצא את הארנק וחשבתי שאולי הוא כאן" אני אומר לה, מנסה להסתיר את הפאניקה שגואה בי מחדש. "הארנק שלך? הוא נפל לך מהשולחן אתמול, אז הרמתי אותו ושמתי חזרה על השולחן". "איזה שולחן?" אני שואל כאדם הנאחז בקש. "נו, שולחן האוכל, כשרבנו על השיעורים, עכשיו תן לישון" היא עונה ומתהפכת לצד השני. אני יוצא את חדרה וניגש לשולחן האוכל עליו מונחים שלושה דפי טיוטה של שיעורי בית. מתחת לאחד מהם מסתתר לו הארנק שלי. אני מרגיש כאילו ברגע זה ממש בתי היקרה נתנה לי מתנה: חמש מאות שקל, שלושה כרטיסי אשראי ורישיון נהיגה. חזרתי להיות אדם שלם. אני רוצה לגשת אליה ולהודות לה, אבל אני יודע שהיא לא תעריך זאת. במקום זה אני כותב על לוח ההודעות המשפחתי: "תודה לך, ילדה שלי". ויוצא לעבודה שמח וטוב לב, כמי שברגע זה ממש הוציאו לו את העז מביתו.