מצא מין את מינו

מצא מין את מינו

יצחק אהב לדבר, עם כולם, על כל דבר. אפילו מפגש אקראי היה בקלות מתפתח אצלו לשיחה ארוכה. לכן אין פלא שכאשר התקלקלה מכונת הכביסה שלו, התפתחה שיחה קולחת בינו לבין המוקדנית, שיחה שנמשכה גם אחרי שכבר מזמן סגרו על המועד שבו יגיע הטכנאי. היה בו ביצחק משהו מעורר אמון וההתענינות שלו בבני שיחו היתה אמיתית ולא מעושה. על כן גם לא מפתיע שבשלב כלשהו המוקדנית התוודתה בפניו שבזמן האחרון היא לעתים קרובות מרגישה בודדה. הוא ממש שמע בקולה את הבדידות והעצב וקצת כדי לנחם אותה אותה וקצת סתם מתוך סקרנות הציע לה שאולי יפגשו מחוץ לשעות העבודה שלה. היא כבר עמדה לקבל את הצעתו, כשמעגל "בקרת החירום" נכנס לפעולה והסביר ליצחק בנימוס, בקולה של נציגת השירות, שהיא בעצם צ'אטבוט.

למי שלא יודע – צ'אטבוט הן תוכנות שפותחו בשנים האחרונות ושבעזרת בינה מלאכותית מסוגלות לנהל איתך שיחה ברמה סבירה ובכך להחליף את ה"קו הראשון" של מוקדנים אנושיים באותם מקרים שהבעיה פשוטה וניתנת לפיתרון "לפי הספר". כמו רוב תוכנות הבינה המלאכותית המודרניות, הן ממשיכות ללמוד גם לאחר שהן "ניכנסו לפעולה" וכך רמת ה"אנושיות" שלהן משתפרת ככל שהקילומטראז' שצברו גדל.

ברגע הראשון, כששמע יצחק שבת-שיחו היא צ'אטבוט הוא הופתע, למרות שאחרי עוד רגע הוא נזכר בכמה דברים שאמרה במהלך שיחתם שהיו, איך לומר – לא לגמרי "מתאימים" ושבדיעבד יכלו לרמוז לכך שאכן הוא משוחח עם צ'אטבוט. הוא נזכר גם שלמעשה זה כבר קרה לו פעם, לפני שבועיים, כשהוא שוחח עם המוקדן של חברת הסלולר. גם שם השיחה החלה לגלוש לפסים אישיים כשמעגל "בקרת החירום" התערב והסביר בנימוס שהלקוח מתבקש לשים לב שנציג השירות הוא בעצם צ'אטבוט. אז, במקרה ההוא, יצחק ניתק את השיחה בתיסכול. הפעם הוא קבל את זה יותר בקלות ופשוט השאיר למוקדנית את מספר הטלפון של חברת הסלולר.

שלושה שבועות אחר כך, כשהתקשר לשירות הלקוחות להודות להם על השירות הטוב שקיבל, ענתה לו אותה המוקדנית עצמה (או לפחות אחד העותקים הדיגיטליים שלה) אלא שהפעם קולה היה עליז ומרומם: "זאת אני שצריכה להודות לך", היא אמרה: "התקשרתי למספר שהשארת, ולא תאמין, אני חושבת שמצאתי את הנפש התאומה שלי. בכל פעם שיש לנו איזה זמן פנוי, הוא מתקשר אלי או אני אליו ואנחנו יכולים ככה פשוט לדבר ולדבר שעות..."

ברכבת צפונה, מתל אביב לחיפה.

ברכבת צפונה, מתל אביב לחיפה.

איזה מזל, הצלחתי לתפוס מקום ישיבה. אני מסתכל סביבי לראות מי הנוסעים שלידי:

ליד החלון, זוג נשים ערביות. כל אחת, ראשה עטוף במטפחת ראש. אחת מהן עוסקת בערימה של ניירות. עד כמה שאני יכול לשפוט, היא כנראה בודקת בחינות (לא בטוח, זה בערבית).

ליד החלון ממול, זוג חיילים. לפי התג שעל הכתף, שניהם מאותה היחידה. האחד ישן כל הדרך. השני מדי פעם פוקח עין להציץ איפה אנחנו.

במעבר – אני ועוד שלוש נשים מבוגרות. אחת מולי ושתיים בצד השני (גילוי נאות, אני כנראה צעיר מהן בפחות מחמש שנים). כל הדרך הן מדברות. אחת במבטא רומני, אחת במבטא רוסי ואחת בלי מבטא (כלומר במבטא ישראלי). הן מדברות על השכנים של האחת, הבריאות של השניה והילדים של השלישית.

אולי אני תמים, אבל אני אוהב את הנוף האנושי של ארצנו.

ויטמין D

ויטמין D

"ארצנו כל כך שטופת שמש, שאף אחד לא יכול לסבול כאן ממחסור בוויטמין D", כך הבטיח לי אבי כשהייתי בן שבע בערך. בדיוק עייניתי אז ב"אנציקלופדיה שלי בצבעים" וקראתי על מחלת הרככת שנגרמת ממחסור בוויטמין D. ליד ההסבר היתה תמונה של ילד שנראה כל כך מסכן וסובל שמיד רצתי אל אבי שירגיע אותי שאני (אנחנו) מחוץ לטווח הסכנה הנוראית הזאת. רגוע יותר מצאתי שאכן מקור לא אכזב לויטמין D היא השמש שלנו ושהייה אפילו קצרה בשמש מספקת את התיצרוכת היומית של וויטמין חשוב זה.

ארבעים ומשהו שנה אחר כך, הופתעתי לגלות שאני סובל ממחסור של ויטמין D! "כמו מרבית האוכלוסיה" הרגיע אותי הרופא, "מאז המצאת המזגן, אנשים נמצאים פחות בשמש". אז מה עושים? צריך לקחת ארבע טיפות פעם ביום. הרופא ראה שאינני מרוצה וכדי להרגיע אותי הסביר שזה לא כל כך נורא ושזה מצטבר, אז אם מפספסים יום אפשר להשלים למחרת ולמעשה אפשר גם לקחת 28 טיפות פעם בשבוע. יש אפילו אנשים שלוקחים 120 טיפות פעם בחודש. על קצה הלשון כבר עמדה לי השאלה: "אז אולי אני יכול לשתות שלושה ליטר מזה ולגמור את העניין לתמיד" (לפי חשבון פשוט X  טיפות בליטר ובהנחה שאחיה עד גיל תשעים ושיש 365 ימים בשנה). מזל שסתמתי את פי. רופאים לא תמיד חזקים במתמטיקה וגם חוש ההומור שלהם לא משהו כשזה נוגע לבדיחות מפי הפציינט.

כשחזרתי הביתה והבקבוקון בידי, מיהרה אשתי לנחם אותי שגם היא סובלת ממחסור בוויטמין D ושאם ניקח ביחד, לא נשכח. כך התגבש לו טקס שבועי, בששי או שבת, אני מביא לה את הבקבוקון והיא מונה את הטיפות ונותנת "כפית לי וכפית לך". הטעם של התרופה היה מתקתק והזכיר לי משהו מילדותי וכך גם האקט של הגשת הכפית לפה. עוזר או לא? קשה לדעת, אבל מה יש? פעם בשבוע מותר לחזור לגיל 4 לכמה דקות.

כך עד לפני שבוע, כשנגמר אחד הבקבוקים והבאתי את הבא בתור במקומו. אשתי מנתה את הטיפות, לקחנו את הכפיות שלנו ושנינו העווינו את פרצופינו בתיעוב: "איחס, חמוץ!". "זה בטח מקולקל" אמרה לי אשתי. בדקנו את התאריך: "לשימוש עד 12.3.2019" "אולי בית המרקחת איחסן את זה בשמש?" "אבל קניתי בבית המרקחת הרגיל והם דווקא מקפידים". מה עכשיו? אני טועם שוב. מגעיל, אבל באורח מוזר קצת מזכיר שמן זית. "באמת קראתי איפה שהוא ששמן זית עוזר לספיגה של ויטמין D". בצר לנו אנו פונים להוראות השימוש והנה אכן כתוב שם: "נוסחה חדשה - בתוספת שמן זית להגברת הספיגה". עכשיו הכל ברור. לקחנו את הכפיות שלנו ובלענו עד תום. זה היה כל כך מגעיל שלא היה ספק בליבנו: התרופה הזאת ממש ממש בריאה.

הקלות הבלתי נסבלת של הפלפל

הקלות הבלתי נסבלת של הפלפל

לפתע אני מוצא את עצמי תקוע, מבלי יכולת להחליט. אני נמצא בסופר, במחלקת הירקות, ממש מול הדוכן (או המדף או איך שלא תרצו לקרוא לזה) של הפלפל. אני צריך לבחור אחד, אחד בלבד ואינני יכול להחליט. "כן, כן", אני כבר שומע ברקע את עקרות הבית המנוסות שמגחכות לעצמן: "ככה זה כששולחים גבר לסופרמרקט". אבל פה הן טועות ובגדול. הבעיה היא לא ה"גבר בסופרמרקט", שהרי אני שועל מרכולים וותיק. עוד כשהייתי ילד, הייתי מתלווה לאבי לקניות בסופר. בבית הורי היה הוא זה שהיה עושה את הקניות השבועיות ואני הייתי מתלווה עליו ובאופן טבעי המשכתי את המסורת בביתי שלי. כשבאו הילדים, הייתי לוקח אותם איתי, בהתחלה על העגלה ואחר כך לצידי כשהם מתווכחים מי ידחוף אותה. בינתיים הם כבר גדלו וכעת בתי הקטנה, שגם היא כבר לא כל כך קטנה, מצטרפת אלי ועוזרת לי בקניות. כך שבוע, שבוע, ירקות, פירות, פסטות הכל. בדרך כלל אני כבר כל כך מיומן שנדמה לי שהמוצרים פשוט קוראים לי מהמדף: "הי, יכין, כאן הטחינה, כמעט נגמר בבית – כדאי שתקנה אותי".

אז מה נתקעתי מול הפלפל? אהה, כי הפעם זה שונה. הרבה סיבות יש לו לאדם לקנות פלפל: פלפל ממולא, אוכל סיני, סלט חי. כל מטרה והפלפל המושלם בשבילה. אלא שהפעם סיבת הקניה שונה: הפלפל הזה מיוחד, הוא הולך להיות "פלפל ניצחי", אם תרצו. אחד מבני לומד כעת בבצלאל קורס בפיסול ובמסגרת הקורס הוטלה עליהם המשימה: "לפסל פלפל". "אבא אם אתה כבר הולך לסופר, תביא לי פלפל אחד לפסל". אההה, עכשיו אתם מבינים למה קשה לי לבחור? מצד אחד, אני צריך פלפל יצוגי, ישר, זקוף, עושה כבוד לעם הפלפלים. מצד שני, אולי עדיף אחד קצת יותר מקומט – הפלפל המושלם ללא רבב – אולי יתגלה כפסל משעמם דווקא. האומנות הגדולה, באה לעתים דווקא מתוך החוסר ולא מהשלמות. אבל אולי פלפל עם קמטים יהיה יותר קשה לפיסול?. חשוב לי שבני יצליח בקורס ולא יכשל כי אביו בחר פלפל קשה במיוחד?

בתי חוזרת ממחלקת הגבינות עם העגלה העמוסה כל טוב ורשימת הקניות בידיה. "אבא, פה בירקות חסר לנו רק פלפל" היא אומרת ותוך כדי שהיא חולפת על פני לכיוון מחלקת המאפים היא קוטפת באקראי פלפל אחד ומכניסה לעגלה... נפל הפור, קדימה ללחם.

היום שאחרי

מי סוף נובמבר הם הקצרים בימות השנה.

כבר בחמש, כשאני יוצא מהעבודה, חושך.

בדרך כלל הדבר נוסך בי דיכאון

אבל היום דווקא התאים לי

לא רציתי לראות את עירי באבלה השחור והמפויח

סיפור של אש ומים

סיפור של אש ומים

הנוף הנשקף מגג ביתי מרהיב עין ביופיו, אבל הפעם אני עולה לשם לא בכדי להתפעל מן הנוף.

חצי שעה קודם עוד הייתי שקוע בעבודתי במשרד, ועכשיו כל מה שמעניין אותי הוא "מה קורה עם השריפה". יש רדיו ו YNET ושאר אמצעי חדשות. יש גם מציאות ובמקרה הזה שהדברים כל כך קרובים לבית אני זקוק למציאות, למקור הראשון.

כמות מטורפת של עשן מתאבכת מעל לוואדי המוביל מרוממה אלינו, כשבתוך כל העשן הבהיר הזה מסתלסלות להן תימרות עשן שחור וכהה יותר במקומות בהן האש פעילה במיוחד. מדי פעם מבליחות מתוך המהומה לשונות אש ענקיות בגובה של קומת בנין או שתיים, מראה מן הגיהינום.

אינני מחשיב עצמי כאדם אנוכי, ובכל זאת אני מודה שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה: "איזה מזל, זה בצד השני של הרחוב ולא בצד שלנו". לקח רגע עד שהתאפסתי ונזכרתי בכל האנשים שאני מכיר שגרים בצד השני של הרחוב. מיהרתי להתקשר ולהודיע להם.

מול האש הנוראית הזאת אין דבר שאני יכול לעשות. אפילו להשקות את הגינה, להרטיב אותה מעט, לא היה מעשי, כי עוד אנשים חשבו על כך והזרם היה חלש עד כדי לעורר רחמים. אז נשארתי שם על הגג, צופה במחזה המבעית המתפתח אל מול עיני. ואכן הוא התפתח: האש טפסה במעלי הוואדי ועגלת האשפה בפינת הרחוב עלתה בלהבות. גם אחד משיחי הנוי. "איפה מכבי האש?" שאלתי את עצמי, אבל אז לרגע התפזר קטע מהעשן וראיתי אותם בצד השני מגינים על שורת הבתים שברחוב גולדמן בזרנוקי מים אדירים שבכל זאת נראו כטיפה בים.

אולי זה הישראלי שבי ואולי זה הסרטים שאני רואה אבל איך שהוא ציפיתי שאולי "חיל האויר" יבוא להושיע – ואכן זמזום מנועי ה"פייפר" החריד את השמים ומטוס קטן וצהוב הופיע מול פרצופי המשתאה, לרגע נראה היה לי שהוא טס ישר אלי, ברגע האחרון הוא שבר שמאלה והפיל ענן של חומר לבן ישר מעלי. "האם זה רעיל" עוד הספקתי לשאול את עצמי כשהבחנתי שהטיס היה חכם ממני ולמרות שהשיר את החומר ישר מעלי הרוח נשאה אותו לכיוון השריפה. מטוס ועד מטוס ועוד מטוס. זה עבד. במקום בו קודם היתה הלהבה הכי גדולה האש החלה לדעוך, אבל היו רק ארבעה מטוסים והם הלכו למלא את מיכליהם. בינתיים בשקט בצד האש הצליחה לחצות את הכביש ופתאום ראיתי שני עצים בוערים "בצד שלנו". לא טוב. בדרך כלל גאוותי על ה"צד שלנו" הוא ה"פס הירוק" המפריד בין רחוב איינשטיין לרחוב יקינטון, אלא שה"פס" הזה מורכב בעיקר מעצי אורן וכל מיני שיחים שבעונת טרום הגשם מגיעים לשיא היובש והדליקות שלהם. בעצם אין כלום שמפריד בין האש לביני שאיננו חומר בעירה משובח.

שם למטה ברחוב התרוצצות רבה, עוד כבאית מגיעה ורכב פיקוד אבל כל הפעילות מכוונת לצד השני, לרחוב גולדמן וסחלב ובצד שלנו שני עצים בוערים בנחת... וגם שיח אחד קטן. לצעוק להם? אין טעם. לרדת למטה ולבקש? למה שיקשיבו לי. להציע להם שישלחו תצפיתן כאן לגג ביתי – שיראה ויבין מה קורה? אני מסתכל לשמים ורואה את המסוק שחג למעלה ו"מתזמן" את ההצגה. כנראה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.

חצי שעה מורטת עצבים במהלכה האש מתפשטת בצד שלנו, עכשיו גם כאן היא גבוהה ומפחידה. יתכן שזה אמיתי, יתכן שהאש תגיע גם לבית שלנו. "הממד" אני נזכר – "אמור להיות עמיד לאש". אני יורד למטה. סוגר  את חלון הברזל. סוגר מפה ומשם. "אבל מה לשים בפנים?" כמה תמונות שציירו הבנים שלי. התמונות שקנינו וקבלנו מרונה. הטלביזיה?..." מה באמת הדברים בחייך שקשה למצוא להם תחליף?

אני שומע את טרטור המנועים של המטוסים ועולה חזרה לגג לראות את הסיבוב השני. הפעם המטוסים מפילים את מרכולתם בצבעי לבן ואדום בצד שלנו. אחד ועוד אחד ועוד אחד... האש הענקית, המפלצתית נכנעת בפני המתקפה האווירית, אבל נמוך למטה בין השיחים הלהבות עוד מלחכות את העשב. עכשיו זה כבר יותר קרוב.

אני יורד שוב לגינה מנסה להשקות. "טיפה בים". השכנה מתחתי משקה גם היא – מנסה להרטיב את גג הסוכה שבחצרם ולא מצליחה, אין מספיק לחץ. אבל לי יש את יתרון הגובה ואני משקה לה את הסוכה. יש לה תינוקת – הנכדה אצלה היום. היא חושבת שכדאי לה להתפנות. אני מסכים איתה.

פרק ב' האש שוב עולה, עכשיו זה כבר ששה בתים ממני. אשתי מתקשרת ואומרת שבקשו מהתושבים להתפנות. "מצטער אני לא מקשיב לרדיו" אני עונה לה וממשיך להתבוננן בבעתה באש המתקרבת. הרוח דווקא לטובתי, ובכל זאת לאט לאט האש מתקרבת. שוב מטוסים, שוב קיר האש המאיים קורס ושוב הלהבות הנמוכות מתחת לשיחים ממשיכות לחתור לכיוון שלי. "איפה כוחות הקרקע?" אני תוהה. מבט חטוף ב"נוף" מבהיר לי את התשובה. שלוש כבאיות ליד בית חולים פלימן ששני מוקדי בערה רציניים כמו חונקים אותו, וההם בגלדמן עדין נאבקים על הבתים שם.

פרק ג' – כמו פרק ב' רק שעה יותר מאוחר ובנין אחד יותר קרוב עלינו....

טלפון מאשתי – יכין, בבקשה תתפנה, על תעשה שטויות. אני מבטיח להתפנות כשיהיה מסוכן. האם כבר מסוכן? אני מרגיש שעוד לא. בעיני רוחי אני מסמן קו דימיוני בין העצים של הפס הירוק. כשיגיע לשם, אני מתפנה אני מסכם עם עצמי. האש כבר לא רחוקה משם. יתכן שאצטרך להתפנות. יתכן שביתנו ישרף. "אולי עדיף לקחת משהו?" "מזוודה" בחדר של בני אני מוצא את "מזוודת הטכניון" שלו ריקה. אני מתחיל למלא אותה – תחתונים, חולצות מכנסיים לי, לאשתי ולבתי הצעירה, "חזיות" אני נזכר ולוקח גם מאילו (כן, שכחתי גרביים, גילינו את זה רק בערב). אגב לשאר ילדי לא ארזתי כי יש להם סטוק מינימלי במעונות או בדירות שלהם.

המזוודה ליד הדלת, חזרה לגג.

פרק ד' כנ"ל האש עולה שוב, הפעם כבר יותר קרוב. להתפנות? כנראה שכן, עוד רגע או שניים זה מגיע. ואז הטרטור הגואל של המטוסים הפעם מצטרפת עליהם גם כבאית נוספת שהגיעה לרחוב ותותח המים שלה "מחפה" על הבית הראשון ביקינטון (ארבעה בתים מאיתנו). נראה שזה עובד. האש הפראית שוב דועכת. ומה מתחת לשיחים? זה כבר קרוב מדי, קשה לראות.

רבע שעה מתוחה. האש האדירה לא פורצת שוב, אני מבחין בכמה אנשים הולכים בשביל לכיוון השריפה. יש שם המון עשן, אבל פחות מקודם. היתכן שזהו? ניצלנו? אני יורד מהגג ובזהירות הולך בעקבותיהם. כעבור כמה רגעים חוזר משם אדם זקן שמדבר מעט לא ברור ומבולבל (לפי פניו החצי משותקים הוא עבר שבץ מוחי לא מזמן) מתלווה אליו בחורה צעירה (בתו?) שמנסה לשדל אותו לחזור הביתה – הוא טוען בהתרגשות שיש עוד אש ותיכף הכל יתלקח שוב. כמה שכנים מצטרפים להביט בלהבה – על הגבול שבין השרוף וערימת גזם ענקית יבשה. אני מנסה לפזר את האש עם את חפירה. -"זה לא יעזור", -"צריך מים", -"הצינור שלי לא יגיע עד שם", -"דליים, תביאו דליים". אנחנו מתפזרים איש לגינתו וחוזרים עם דליים. השכן לידי פותח את הצינור שלו – זרנוק רציני (איך יש לו לחץ מים?) ואנחנו ממלאים דליים. הזקן לא יכול לסחוב (בעיות גב) אבל למלא הוא יכול ואנחנו פוסעים אם הדליים אל האש ושופכים מים והולכים ושופכים. תאמרו טיפה בים? אתם צודקים. את מה שכבאי אחד עם זרנוק אמיתי יעשה ברגע לוקח לנו לפחות רבע שעה. אבל אין שם כבאי ויש שם אותנו, אז ממשיכים. התוצאה בינתיים – תיקו האש ממשיכה לבעור אבל לערימת הגזם לא מגיעה. גם לא לסבך קצת יותר למעלה. שעה אחרי זה – כנראה השתלטו על איזה מוקד או שניים אחרים  -מופיעים הכבאים. איזה הקלה. עבודתם לפחות פי עשרה יותר יעילה משלנו. ובכל זאת עדין אינם יכולים להיות בכל מקום – ואנחנו. בעיקר מגינים על הבתים שלנו (בדיעבד בצד השני של המוקד הזה – המצב היה הרבה יותר גרוע ואיינשטיין 115 נשרף ממש.

כשמתחיל להחשיך כבר נראה שכמעט הכל כובה. כבאי בודד ממשיך להשפריץ מים על האיזורים המעשנים שהולכים ופוחתים. אני מרשה לעצמי לקחת מנוחה ולהתעדכן. השמועה אומרת: "הצתה", "פעילות חבלנית". הדבר משכנע אותי: "לא להכנע לטרור" אני לא אשנה את תוכניותי וכך אני מתקשר לאשתי ומסכים להצעתה שנדבוק בתוכנית המקורית שלנו להיום – לחגוג את thanksgiving עם חברים ברחובות. אני עוזב את הבית ויורד לעבודה. לפגוש את אשתי אבל גם להתקלח. בבית אין חשמל ולכן גם אין מים חמים ובכלל מקלחת בחושך זה לא משהו.

שעתיים אחרי זה, אנחנו חוגגים ברחובות. כל ילדנו גם באו ומקצת בני הזוג שלהם ועוד המון אורחים אחרים. אוירה חמה ולבבית ובכל זאת אני מרגיש קצת בצד כאילו חלק ממני נשאר בבית. באחת עשרה בלילה המסיבה נגמרת. הילדים חוזרים איש לביתו אשתי ובתי הצעירה נשארות לישון אצל מארחינו. אני נוסע חזרה הביתה.

למה? אולי כי אין כמו לישון בבית. אולי כי רק כשאני בבית אני יודע בוודאות שהוא עדין לא נשרף ושם הרחק בביתם – לא ארדם. אולי גם בגלל הערה שפלט אחד האורחים שהשתמע מנה שאנחנו פליטים (הקלות הבלתי נסבלת של להפוך לפליט).

חצות וחצי אני נכנס לחיפה. לא העיר שאני מכיר – החניון שליד הקונגרסים – הפך לחפ"ק מכבי אש.  יותר מעשר כבאיות ממתינות שם. בדרך פרויד במעלה ההר כמה פעמים אני מאט ומזגזג בין כבאיות שממשיכות להלחם בדליקה שבינתיים עברה לצד השני של ההר (בדיעבד היתה גם הצתה ליד האיצטדיון). הרחוב שלי – נטוש ושומם חוץ מכמה "כוחות הביטחון" פה ושם. עיף ולא במיוחד מרוצה – אני בבית. הפתעה טובה אחת – יש חשמל. אני מעדכן את אשתי שהגעתי בשלום ועולה לגג. הפתעה טובה שניה – כמעט ואין עשן. ב"גדול" האש כובתה.

בכל זאת מנקר הפחד שבזמן שארדם האש תחזור ותגיע עד הבית. לפי איך שזה נראה – לא סביר. בכל זאת אני לוקח פנס קטן לסייר באיזור שנשרף, להרגיע את עצמי. בלילה, כל גץ וכל אבחת עשן בולטים יותר. אני מסתובב מאיר עם הפנס. לפתע נדמה לי שעוד מישהו מסייר שם, אני רואה את הבהובי הפנס שלו – לא, זה לא פנס, זאת אש. בין שני בתים בור קטן ובתוכו להבה גדולה. אני חוזר לחצר, ממלא שני דליים. בדרך לאש אני מבחין בגיצים מתחת לשיח... שעה ועשרים דליים אחר כך בכל השטח אינני מוצא גיצים. יש עוד שתי "ארובות" מעשנות – גדמי גזעים שעוד הבוקר היו עצים, אבל הן רחוקות מכל דבר אחר. די מספיק. 2:00 בלילה, מקלחת ולמיטה.

לפני שאני נרדם אני מנסה להעריך את מעשי: האם הצלתי את ביתי משריפה? אולי. האם סתם הסתובבתי עם דליי מים קטנים ושיחקתי באש? אולי. לא תמיד יש תשובות. לפעמים פשוט עושים את מה שבאותו הרגע נראה נכון. ורגע אחר כך – שוב ושוב...

והימים ימי חג הפסח

(פורסם לראשונה בfacebook בפסח תשע"ו)

והימים ימי חג הפסח, ויהי ביום השלישי לחג ויתעורר יכין ויצא את ביתו ויאכיל את חתולו כמדי יום ביומו והנה פניו של החתול אינם כתמול שלשום, וישאל את החתול "מה לך?" ויענה החתול ב"מייאו" עצוב ויבן יכין כי מזה ימים רבים לא בא אל פיו של החתול אלא מזון יבש. ויכמרו רחמיו של יכין על חתולו, יאמר: "איכה אשמח אותו בחג הפסח הזה" ויצא אל המרכול להביא לו מעט fancy feast אשר חתולי הגויים מתברכים בהם. ויבוא יכין אל המרכול והנה לא ימצא המזון הנ"ל בכל אשר יפנה ויבן יכין וידע כי חמץ הוא וייצר ליבו מאד. ויעזור יכין אומץ ויבן שלא חמץ הוא מזון החתולים כי בשר הוא אלא חשש חמץ בלבד ובכלל "מי אמר שחתול צריך לשמור אל כשרות לפסח? אפילו אם בעליו מקפיד בענין". ויגש יכין אל מדף מזון החתולים, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויושט ידו אל מעבר לפרגוד וילקוט שתיים קופסאות fancy feast ויטמין בכליו, (בין הקוטג' לחלב, ומתחת לשקית של בצל). ויגש יכין לקופות ה"שירות עצמי" ויעביר את כל מצרכיו ואף מזון החתולים ה"חשש חמץ" בתוכם ויעברו כולם ותצייץ הקופה בשמחה ולא התרתה בו על כי חמץ המה. וישוב יכין לביתו ויאכל את מצתו בהנאה אבל לחתולו נתן מן ה fancy feast כדרך הגויים וישמח החתול ואף יכין מצפונו נקי היה כי ידע שלא החטיא את חתולו אלא רק הטיב עימו.

נאה דורש ונאה מקיים

נאה דורש ונאה מקיים

בתרבויות מסוימות, היכולת של אדם לאכול חריף היא מדד חשוב לגבריות שלו. כך אנשים מוצאים עצמם דוחפים לפיהם פלפל חריף שלם או כפית שלמה של זחוג ובתמורה כל חבריהם ממלמלים "גבר גבר" בהתפעלות (או לחילופין אומרים: "זה כלום" ודוחפים לפיהם שלהם שני פלפלים או שתי כפיות של זחוג).

מצד אבי, אני בן לעדה הפולנית ועל כן פטור מהמבחן הזה. בכל זאת, בשנים שמיד אחרי הצבא, פיתחתי חיבה לאוכל חריף ומצאתי עצמי משתתף בויכוחים ארוכים על השאלה איזה זחוג שווה יותר: האדום או הירוק (כמובן שהירוק). עם השנים הגנים הפולניים התמרדו וכבר הרבה זמן שאינני אוכל אוכל ממש חריף.

לא מזמן יצא לי לשבת במסעדה עם כמה חברים מתקופת הצבא וכשאחד מהם פנה למלצרית וביקש שתביא לנו חריף, אמרתי לו: "I don't do these things no more ". "מה, אתה לא יכול לאכול חריף?" "אני יכול, אבל אחר כך אני מתחרט על כך" השבתי לו. כשהגיעה הצלוחית הקטנה עם הירוק הירוק הזה וכולם טבלו בהנאה לא יכולתי להתאפק ולקחתי קמצוץ קטן. זה היה חריף! אבל זה גם היה טעים מאד וכך מצאתי עצמי לוקח קמצוץ נוסף ואולי אפילו שלישי...

...בארבע לפנות בוקר כשהתעוררתי כבר התחרטתי על כך.

החוסר

החוסר

הרגשתי איזה שהוא חוסר בחיי וניסיתי לרדת לשורשו.

הסתכלתי פנימה ובחנתי עצמי מחפש תובנות ורמזים לדרשו

וכמו בסרט מצויר, משני צדדי ,שתי דמויות הופיעו, כל אחת בבועה משלה

מושכות אותי, כל אחת בדרכה בדרך לפתרון השאלה

האחד מימני, בחור מקסים, לבוש היטב, שאמר לי: "אל תוותר!

חסר לך action , חסר הריגוש, אתה צריך פשוט לעשות יותר"

השני משמאלי, מבוגר ומיושב, לבוש בגלימה עבה

אמר לי: זה כאן, הפתרון כה קרוב – אתה זקוק ליותר שלווה.

     - אתה עוד צעיר, על תדרוך במקום, יש עוד כל כך הרבה לחקור

  אומנות, קולנוע, יופי, אהבה, רק לא להשאר מאחור

  חיי היומיום חוזרים על עצמם, בית, עבודה וקניות

  נפץ המסגרת, שבור מוסכמות, תראה מה זה בעצם לחיות.

     - נו אז תרוץ, תרדוף, תחלק שלל – ואחר כך בעצם אז מה?

  תסגור מעגל, תחזור לאותו המקום רק עם חור יותר גדול בנשמה.

  היופי, החכמה ואפילו האהבה לא נמצאים שם במרחב הגדול

  הם נמצאים במקום בו אותם מחפשים, אפילו זה גרגר של חול.

     - השלווה לזקנים היא –הינה הנזיר במקדש - שהגיע לשלווה באמת

  גם אם תסתכל בו היטב לא תוכל לגלות – אם עוד חי הוא או שמא כבר מת.

     - הרדיפה אחרי הריגוש יש בה טעם אולי לאנשים צעירים וחמים

  כשהיא מופיעה כך, בכוח, באנשים בגילך – יש בה משהו מעורר רחמים.

  לכאורה הוא רודף, לכאורה הוא משיג, אך בעצם הוא סתם בורח

  מלהסתכל על אותו הפרצוף בראי שראשו כבר שיבה או קרח.

     - אתה בעצמך שיבה וקרחת, עזוב את יכין, הוא עדין צעיר!

     - עזוב אותו אתה, קח ת'פורשה שלך ולך תקרע את העיר.

     פניתי לאשתי ושאלתי לדעתה: במי מהם לבטוח ואת מי מהם לעזוב

     היא אמרה מה שחסר לך באמת, זה עט ונייר או אולי רק מחשב וקצת זמן לשבת לכתוב.

שיקמונה

שיקמונה

שנים מהקולגות שלי לעבודה נמצאים כעת בחו"ל. מה שרציתי להספיק בטרם ישובו – כבר עשוי ומה שנותר עוד לעשות - תלוי בחזרתם. כך מצאתי עצמי מטייל ביום חמישי בצהרים על חוף הים עם אשתי. כל חיי מהווה לי החוף הזה תפאורת רקע, ובכל זאת בכל פעם שאני קשוב לו הוא מגלה לי עוד איזה סוד קטן.

רגלינו נושאות אותנו צפונה, והנה אנו למרגלות התל של שקמונה – אחת משלוש הערים העתיקות ששכנו בשטח שהיום חיפה. גבעה נמוכה שרבע ממנה נחצב בחפירה ארכיאולוגית, מעט מבנים המבצבצים מן האדמה שנחפרה באותן החפירות וחוף ים חרוץ בבריכות ותעלות עגולות או ישרות או ניצבות ולפיכך מעשי ידי אדם. אני מביט בהם, בשרידים העתיקים: כאן שורה של אבנים גדולות, שם קיר מאבנים קטנות. פה טיח, שם פסיפס. מבלי משים אני מרגיש צורך לתת פירוש למה שאני רואה.

שיקמונה לא היתה עיר גדולה או חשובה וגם יהודית לא היתה ואולי בשל כך בכל התל יש רק שלט אחד קטן המספר בקצרה את תולדות המקום וגם הוא בצד השני של התל הרחק ממני. אבל השרידים כמו דורשים שיפרשו אותם ומה שאינני יודע – אני ממציא מדמיוני: הנה האבנים האלה שאני דורך עליהן – בוודאי שימשו כרחוב. הקיר ההוא – בוודאי שימש לחומת מגן. והחדר שם העמוק ללא דלת או חלון – בוודאי שימש לאגירת מים או מזון, ושם – הבריכה – בוודאי שימשה לרחצה הרי היא בדיוק בעומק של אדם ומוגנת היטב מן הגלים.

בקצה התל אני מבחין בדוכיפת מחטט ומנקר בסבך. "הי דוכיפת", אני שואל אותו: "האם אתה יודע שאתה משמש כציפור הלאומית שלנו?" "לא", הוא עונה לי, "אבל אני יודע שאילו תולעים והן משמשות אותי לאכילה".

גם לפאזון יש כפילה

גם לפאזון יש כפילה
שני חתולים לי בגינה – האחד שרדינגר – חתול שחור בעל שיער קצר והשניה פאזון (מלשון fuzzy) - חתולה שעירה בגווני אפור וכתמי כתום. בכל יום אני או מי מילדי מאכיל אותם בוקר וערב. לכאורה פעמים ביום, למעשה הרבה יותר מזה. בתי קמה בבוקר והם מבקשים אוכל – אז היא נותנת להם ואז אני קם והם מבקשים אוכל (שוב) ואני נותן להם ואז אשתי ואז אחד הבנים....
לפני זמן מה פרסמתי פוסט על הכפיל של שרדינגר – חתול שחור אחר שהחל לפקוד את גינתנו ולהתחזות לחתולנו השחור – והנה הפלא ופלא אתמול מצאתי בגינה גם כפילה של פאזון – חתולה ארוכת שיער בגווני אפור שהתחזתה לפאזון ואכלה מהצלחת ורק כשהסתלקה לה – ראיתי את פאזון האמיתית מגיחה מהצד שני של הגינה (ומבקשת אוכל כמובן). ככה זה בטבע - בכל מקום שיש פוטנציאל, יקום היצור שימלא אותו וכך יוצא שאני זן ומפרנס כבר שמונה בעלי חיים – את שרידנגר ופאזון שלי, את הכפיל של שרדינגר והכפילה של פאזון, את סנדי החתולה הג'ינג'ית של השכנים שבאה וגונבת אוכל בלי בושה ומבלי להתחזות לאף אחד וגם שלושה עורבים שיודעים אומנם שחתול יכול לצוד עורב ולכן שומרים מרחק, אבל גם יודעים שחתול שבע יעדיף לוותר לעורב גדול ונחוש על שיירי ארוחתו ולכן מחכים בסבלנות עד שהצלחת תתרוקן קמעה. 
במחשבה שנייה, אחרי שבוע שלם בפסטיבל הסרטים, אני תוהה אולי הכפיל של שרדינגר והכפילה של פאזון הם בעצם stunt doubles שלהם למקרים שהחתולים צריכים לעשות קפיצה מסוכנת במיוחד?

פלשבק-קדימה

פלשבק-קדימה

שבת בבוקר, אני משקיף אל שולחן האוכל מעבר לספל התה שלי. מימיני הבן שלי והחברה שלו משמאלי בני השני והחבר שלו, מולי יושבת אשתי. כולם עסוקים בארוחת הבוקר. סלט, חביתה, גבינת קוטג', דיסה, דגני בוקר. "הלחמניות קצת יבשות", "הי, תשאיר לי קצת סלמון".

אני מצלם את המראה בעיני רוחי ושולח אותו לעצמי עשרים שנה מעכשיו. עצמי בן השבעים וחמש מסתכל על התמונה, נאנח וממלמל: "כן, זו היתה אחת התקופות היפות בחיינו". מי כמוהו יודע. אני לוקח את דיברתו ומחזיר אותה איתי להווה. "כן, זוהי אחת התקופות היפות בחיי" אני אומר לעצמי בסיפוק. אבל אני אומר את זה בשקט בשקט, כדי לא להפריע לפעילות ארוחת הבוקר הרוחשת לנגד עיני.

A forward flashback

Saturday morning – I peer at the dining table over the rim of my tea cup. On my right my son and his girlfriend, on my left my other son with his boyfriend. Right across me my wife. All busy with breakfast: salad, omelet, cottage-cheese, porridge, cereal. "The buns are a bit on the dry side", "leave me some smoked salmon".

I take a mental picture of it and send it to myself-twenty-years from now. My 75 year old self, looks at the picture, sighs and mutters: "Yes, those were some of the best times of our life". I take his word for it and bring it back to the present. "Yes, these are some of the best times of my life" I happily say to myself. But I say it very quietly, not wishing to disturb the breakfast activity about me.

דופק על שערי רקיע

דופק על שערי רקיע

ב 1973 יצא סרט (מערבון) בשם Pat Garrett and Billy the Kid. סביר שהרבה מכם לא שמעו עליו. נסיתי להזכר עם ראיתי את הסרט או לא. אני מנחש שכן, אבל מתקשה להזכר ולו בסצינה אחת מתוכו. אז למה אני מזכיר את זה בכלל? כי זוכה פרס הנובל לספרות, מר בוב דילן, חיבר לפס קול הסרט שיר בשם Knocking on heavens doors. כשאני שומע את המלים האלה מתנגן לי מיד בראש השיר בביצוע שלו עם ה Band, אבל נסו לרגע להתיחס אליו כמלים – כשיר (poem) ולא כפזמון (song) – אם הצלחתם, אני בטוח שתודו שזה שיר לא רע בכלל ושווה להקריא אותו בערב הקראת השירה הקרוב, אלמלא המנגינה שתזמזם לכולם בתוך הראש, גם אם הקריין ישמור על קול אחיד וקבוע.

אז יש לנו poem ויש לנו song אבל יש לנו גם שיר-עם (folk song). מה פתאום שיר עם? – זה שיר שחיבר איש אחד ב 1973 בשביל סרט אחד. נכון, אבל מרגע שיצא לאוויר העולם, תפס השיר חיים משלו וכבר אצל בוב דילן ניתן למצוא לפחות שני ביצועים שונים זה מזה שכל אחד מהם יש בו מן פירוש אחר. אבל אני חשבתי על Guns & Roses שעשו לו cover משלהם – cover  שאלמלא היה הביצוע של בוב דילן צרוב כה חזק במוחי – הייתי בטוח שזה שיר שלהם – כל כך הביצוע שלהם מתאים לסיגנון שלהם. וזהו שיר עם – שיר שמתנגן בראש של כולם, ומדי פעם – עוד אומן לוקח אותו ומבצע והשיר לובש צורה ופירוש חדשים – של מי שאימץ אותו כעת.

בדרך הביתה מהסופר שמעתי cover של מאיר אריאל. כן קצת מוזר לשמוע את מאיר אריאל שר באנגלית, אבל מהר מאד עובר קולו המחוספס לשפת אימו ונותן לנו את הגרסה שלו:

"תוק תוק תוק על שערי מרום"

"תוק תוק תוק על שערי מרום"

ולוקח לי רגע להזכר שזה לא מאיר אריאל שחיבר את השיר המופלא הזה, אלה מישהו אחר, אם כושר ביטוי אפילו מופלא משלו.

סיפור זן

סיפור זן

כשסיים אב המנזר שינג-יו את המדיטציה שלו הוא קם והכריז: "סיימתי את המדיטציה". אחר כך הוא הזדקף, לקח שתי נשימות עמוקות, התבוננן בנוף המדהים שניבט ממרפסת המנזר והכריז: "כעת אוכל את האורז שלי". בצעדים איטיים ושקולים, התקדם לעבר המטבח, לקח את קערת האורז שלו ומלא אותה. אחר כך התישב על דרגש העץ ולאט לאט אכל את ארוחתו, מתרכז במהותו של האורז שנהיה לאוכל שנהיה לחלק מגופו שלו. כשסיים קם והכריז – "כעת אשטוף את הקערה". הוא הלך לשוקת שעל יד הבאר, יצק מעט מים ושטף את הקערה. כשסיים החזיר אותה למקומה במטבח, חזר למרפסת ולכרית המדיטציה ולאחר שנח מעט הכריז: "הנזיר קאו-פו, מה חדש?" הנזיר קאו-פו, שכל הזמן היה שם ברקע, דרוך לרשום את מוצא פיו של שינג-יו, קם ונגש לאב המנזר נושא בידו את הטאבלט השחור והקריא: "על המדיטציה קבלת 1537 לייקים, על אכילת האורז 1772 ועל שטיפת הקערה 2574 לייקים." "ומה אתה חושב על כך?" שאל אב המנזר. קאו-פו הרהר רגע והשיב: "שטיפת הקערה חשובה מאכילת האורז, אבל ללא האורז, מה יהיה שם לשטוף?"  באותו הרגע זכה שינג-יו בהארה.

‏

מוצאי חג

מוצאי חג

סעודת החג כבר מזמן נאכלה, אפילו הכלים כבר כולם נשטפו. האורחים פנו איש לדרכו וכעת גם בתי הבכורה פונה לה לדרכה, חזרה לדירה שלה ולחבר שלה במרכז הארץ. אני מלווה אותה לאוטו. קצת כדי לעזור לה לסחוב את חפציה וקצת כי אני אוהב אותה ורוצה להמצא בקרבתה עוד רגע. האוטו נפתח, החפצים סודרו בתא המטען, חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "סעי בזהירות". אני חוזר הביתה. ליד הככר אני בכל זאת מתעכב, לראות את מכוניתה עושה את הסיבוב וממשיכה במורד הרחוב עד שנעלמת מעיני. גם אחרי שהיא כבר נעלמה, מבטי עוד מלווה אותה כאן ברחוב שלי, אבל עיני רוחי כבר במקום וזמן אחר: עשרים ומשהו שנים אחורה ורחוב אחד במעלה ההר: מוצאי החג בבית הורי הישן. אני ואשתי הטריה יוצאים בדרכנו לביתנו שלנו ואבי מלווה אותנו לאוטו. חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "סע בזהירות". הוא חוזר הביתה, אבל בכל זאת מתעכב עוד רגע, לראות את מכוניתנו הנוסעת, עד שנעלמת במורד הרחוב. מבטו עוד מלווה אותנו כאן ברחוב שלו, אבל עיני רוחו כבר במקום וזמן אחר: מאה קילומטר ולמעלה מעשרים שנים אחורה מכאן: מוצאי חג בבית הוריו הישן, בחולון. הוא ואשתו הצעירה וילד קטן ביניהם – אני בן השלוש, יוצאים בדרכם הביתה. אביו, הסבא שלי, מלווה אותנו. חיבוק של פרידה, "שנה טובה", "נסיעה טובה". הוא חוזר הביתה, אבל בכל זאת מתעכב עוד רגע - לראות אותנו ההולכים ונעלמים במעלה הרחוב. מבטו עוד מלווה אותנו שם ברחוב שלו, אבל עיני רוחו כבר במקום וזמן אחר...

...איפה שהוא באינטרנט קראתי שאכילת יתר בסעודת החג גורמת לאנשים מסוימים לתחושות כבדות של מלנכוליה ונוסטלגיה, לעתים הדבר מלווה אפילו בהזיות קלות. 

תפוח בדבש

תפוח בדבש

כמו הרבה תגליות מהפכניות, גם זו התגלתה במקרה, כשבארוחת ערב ראש השנה, חמדו להם אסף ועומר, בני הדודים הפרחחים, לצון והפילו את ה I-Phone החדש של סבא שלמה לקערה של הדבש (Apple – תפוח, בדבש, הבנת? חחחחחח...). סבא שלמה החל לצרוח ואחר כך צנח על מושבו בחשד להתקף לב. אבא ויתר על נימוסי השולחן שלו ושלף ביד רמה את המכשיר מהעיסה הדביקה ומיד רץ איתו לכיור והחל לנגב אותו במטלית לחה. שאר בני המשפחה הסתובבו אנה ואנה בהתרגשות רבה.

אחרי כמה רגעי חרדה וניגוב אינטנסיבי כשנראה היה שהמכשיר נוקה לגמרי, ניסתה הדודה רבקה להתקשר למכשיר. הוא צלצל! (אם כי בטון מעט עמום מהרגיל), הרוחות החלו להרגע. סבא התאושש והתעקש לקבל את השיחה, ואחר כך נזף ברבקה שתפסיק לדבר בקול רם כל כך כי הוא לא שומע מה מדברים בטלפון. זמן קצר אחר כך, כשהוגשה העוגה, כבר נראה היה שהדברים חזרו לשגרה.

אלא שמשהו מהדבש בכל זאת חדר לתוך המכשיר ועשה את דרכו ללב מערך התוכנה שלו. בימים הראשונים, סבא שלמה לא הבחין בדבר, אבל ככל שנקפו הימים הוא שם לב לאיזה שהיא שלווה, או אם תרצו דביקות מסוימית, במכשיר. המכשיר, אם אפשר לומר כך – דבק בגרסתו המקורית ושוב לא הציק לשלמה לעדכן גרסאות של תוכנה כל שני וחמישי. לאחר כשבועיים אפילו שלמה, שלא היה מומחה גדול בטכנולוגיה, שם לב לדבר. בהתחלה הוא היה מודאג, שהרי אין דבר מפחיד יותר בגילו המתקדם מהתחושה ש"העולם צועד קדימה ואתה נשארת מאחור", אלא שהמכשיר המשיך לעבוד: שיחות התקבלו, וואטס-אפפים הצטיצו פנימה והחוצה ואפילו ה facebook המשיך להתעדכן בתמונות חדשות של הנכדים והנין (וגם בתמונות של זקנות זימתיות, שההיא, שלמדה איתו בכתה ב' לפני איזה מאה שנה, היתה שולחת לו מדי פעם). שמח סבא שלמה בחלקו – שוב לא התחלפו לו האייקונים על המסך ומיום ליום ומשבוע לשבוע כל הכפתורים המשיכו להשאר באותו המקום ולהתנהג בדיוק באותו האופן שהוא כבר הכיר והתרגל אליו. כמו שאומרים – החיים דבש.

כשסבתא רטנה ששוב התחלפה לה הגירסה בטלפון והיא לא מוצאת איך עושים "send" הוא לקח את המכשיר שלה וללא מלים שמט אותו לצנצנת הדבש הגדולה שנשארה להם עוד מארוחת החג של ראש השנה.

אגדה אורבנית,

אגדה אורבנית,

באופן כללי, היא לא הייתה יפה במיוחד,

אבל אם הסתכלת בה מזווית אחת מסוימת, היא הייתה מהממת.

רצה הגורל וכשראיתי אותה לראשונה, באותה פינת רחוב, היה זה דווקא מאותה הזווית.

"יופייך כישף אותי", רציתי לומר לה, כשנפגשנו שם בשנית.

אבל התביישתי. יצא לי רק: "יש בך משהו מכשף".

עיניה נצצו והיא עשתה תנועה טקסית מוזרה בידיה

"מה את עושה?" שאלתי

"אני מכשפת אותך" ענתה בחיוך, הניפה ידיה אל על ובאחת הורידה אותן ונגעה קלות בידי.

רטט של עונג התפשט בכל גופי ובמגע הפשוט הזה – היא כשפה אותי .

עובדה, שנים חלפו מאז ראיתי אותה לאחרונה,  ועדין,

בכל פעם שאני עובר באותה בפינת הרחוב משהו מאותו רטט של עונג – חוזר וממלא את לבי

להביט בתהום

להביט בתהום

האולם היה גדול ובקצהו נפערה תהום עמוקה. כל מה שהפריד בין האולם לבינה היה רק חבל לבן עבה שהיה תלוי על כמה עמודים נמוכים וכמו התגרה באנשים – "האם תעזו להתקרב לשפת התהום?" אני, בהתחלה אפילו לא שמתי לב שיש שם משהו ורק כשהתקדמתי פנימה לתוך האולם שמתי לב שהרצפה נגמרת לפני שהקיר שמנגד מתחיל ובאמצע, פער - פתוח ואפל. ככל שהתקדמתי הבנתי יותר: זה לא איזה מגרעת או בור, אלא תהום ממש... כבר הייתי במרחק פסיעה מהחבל ועדין לא יכולתי לראות את התחתית, אבל כבר יכולתי להבחין בשלט שהיה תלוי על הקיר שמנגד: "האם תעז/י להביט לאינסוף בפנים?"

פחד, סחרחורת, שיתוק. רציתי להשתטח על הרצפה רק להרגיש אותה קרוב אלי, רציתי לברוח משם. משהו חזק ממני השתלט עלי (סקרנות? מילות השלט המחוצף?) ועשיתי את הפסיעה האחרונה והבטתי מעבר לחבל. האינסוף הביט אלי בחזרה – עמוק ואפל, הולך ומחשיך ככל שהעין יכולה לראות. לא רק למטה, נפער מתחתי, אלה גם לצדדים ולמעלה - לכל כיוון, הרחק הרחק, ככל שהעין יכולה לראות.

ואז ... איזה תיק לא רצוני וזזתי עוד קצת לעבר התהום, ופתאום מכל עבר הם הקיפו אותי, פרצופים מבוהלים - שבבת אחת הפכו מוכרים - פרצופי שלי ניבט אלי שוב ושוב באינסוף השתקפויות, הולכות וקטנות הולכות ומאפילות, ככל שהעין יכולה לראות.

תהום עמוקה לאין חקר, אבל בסך הכל שלוש מראות גדולות מונחות בדיוק במשולש זו מול זו מול זו.

...ויהי היום, ואני שקוע במחשבותי, מסייר בנבכי נפשי, כשלפתע מצאתי עצמי עומד על סף התהום. תהום נפש עמוקה ואפלה מני חקר. פחד, סחרחורת, שיתוק. רציתי להשתטח על הרצפה, רציתי לברוח משם. אבל אם אאזור את האומץ להביט, האם אפול פנימה? או שאמצא אלפי השתקפויות של עצמי מביטות אלי בחזרה בבהלה? בהלה שבדיעבד הייתה מיותרת?