הפגנה

ביום רביעי, לפני קצת יותר משבוע, התקיימה הפגנה ארצית נגד רצח נשים. אני נגד רצח נשים באופן מאד ברור וגורף אז החלטתי להצטרף. ההפגנה עצמה היתה מבחינתי די מינורית: עמדנו כמאה איש בצומת שבין מת"מ וקניון חיפה ומישהי הקריאה מניפסט שכלל בעיקר דרישה לעצור את התופעה ולהעביר כל מיני תקציבים שכבר הובטחו לפרויקטים הקשורים בחינוך נגד אלימות במשפחה ולמקלטים לנשים שמאיימים על חייהן. חלק מהנוכחים נשאו שלטים. בקבוצה שהגיעה אתי מגוגל היה רוב גברי (יש יותר גברים מנשים במשרד שלנו) השאר היו כמעט כולן נשים. היו שם גם שני שוטרים ושוטרת שבאו לוודא שלא נחסום את הצומת. את רכב המשטרה שלהם החנו על הנתיב השמור לתחבורה ציבורית שכעת היה חסום. חלק מהנהגים שעברו צפרו. אני רוצה להאמין שהיו אלה צפירות תמיכה (קשה להבדיל בין צפירת תמיכה וצפירת התנגדות אם הצופֵר לא אומר דבר). אחרי כשעה התפזרנו בשקט איש למקום עבודתו.

ביום ששי שאחר כך קראתי בעיתון סיכום שמישהי כתבה על ההפגנה. היא ציינה בסיפוק שזו היתה הצלחה גדולה וציינה לשבח את מספר המשתתפים והפיזור שלהם על פני כל הארץ וכל המגזרים. היא גם הוסיפה שהדרך עוד ארוכה אבל בהפגנה הזו נעשה הצעד הראשון בדרך להפלת משטר הפאטריארכיה.

שמחתי שההפגנה היתה הצלחה, אבל את הנושא של הפלת שלטון הפאטריארכיה לא ממש הבנתי ואני אפילו לא בטוח שאני מסכים עם כל מה שמקובל בדרך כלל להכניס לתוך המושג הזה.

מחווה

מחווה לנועם וואזנה שאת הופעת הג'אז שלה ושל ההרכב שלה ראינו ביום ששי שעבר באלמא בזכרון.

הופעה שהיא עצמה היתה מחווה לנינה סימון מענקיות הג'אז שגרה רחוק שם בארה"ב ויצרה לפני כחמישים שנה. וככל ששמענו יותר מהופעה של נועם ווזאנה שהיתה מחווה לנינה סימון למדנו ושמענו יותר ויותר מהרקע הקלאסי של נינה סימון - רקע שהתבטא לא פעם במחוות שהיא עשה במוזיקה שהיא יצרה ליוהן סבסטיין באך - מלחין שהיה נערץ עליה ושחי הרחק ממנה בגרמניה כ 300 שנה לפני זמנה.

וכך כאן ועכשיו אני יושב וכותב מחווה ליוצרת ישראלית שעשתה הופעה שהיא מחווה ליוצרת אמריקאית שהכניסה ביצירותיה מחוות למלחין גרמני שחי שלוש מאות שנה לפניה.

מחווה לבאך ולאומנות הפוגה שלו.

צרות של עשירים

המתכון של איל שני המליץ על מלח ים מברטני (זה בצרפת) אבל בעלת הבית שעכשיו בקטע הבריאותי התעקשה דווקא על מלח הימלייה ואני התבוננתי בערגה במלחיה הפשוטה של מלח הארץ שעמדה מבוישת בפינה על איזה מדף צדדי במטבח ותהיתי אם יהיה זה חוסר נימוס מצידי לבקש דווקא: "את זה"

שאלה של תרבות

מי שעובד בחברה בינלאומית, מהר מאד לומד שלא כל העולם נראה כמוהו. כשאתה חוגג את ראש השנה או צם ביום כיפור, אחרים שם ברחבי העולם עובדים כרגיל. ויתכן שביום עבודה רגיל שלך הם פתאום חוגגים להם איזה Christmas או Thanksgiving או את יום העצמאות של הודו. העובד המנוסה מוסיף ללוח השנה שלו את חגיהם של כל הקולגות שלו. במקרה שלי - נוצרים ומוסלמים וחגים שמיוחדים לארצות הברית ולשוויץ ולהודו.

כך ביום רביעי שעבר, למשל, גיליתי שההודים חוגגים את דיוואלי - ועל כן אין טעם לשלוח לקולגות שלי שם שאלות בעניני עבודה ואם בכל זאת אשלח יש סיכוי טוב שלא יענו.

בערב, באותו יום ד' יצאנו לפסטיבל SoLow של מוזיקת אינדי שהתקיים בעיר התחתית. אחת ההופעות שראינו היתה של אסתר רדא, אחד הקולות המיוחדים והיפים שצמחו כאן. לקראת סוף ההופעה, אסתר מחייכת לקהל ומספרת לנו שהיום יום חג. ברגע הראשון חשבתי שהיא מתכוונת לפסטיבל עצמו, אבל כשהיא שאלה את הקהל אם מישהו יודע על איזה חג היא מדברת, הבנתי שהיא מתכוונת לחג ממש. כבר עמד לי על קצה הלשון לצעוק בקול גדול: "כמובן, דיוואלי" אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי - משהו לא הסתדר לי - מה פתאום שאסתר רדא תדבר עם הקהל שלה על איזה חג הודי? עוד רגע והיא ענתה על שאלתה הרטורית: "היום חג הסְגְ'ד" שהוא חג של העדה האתיופית.

כמו שנאמר:

כל כמה שתלמד ותחכם וייפקחו עיניך

דע שעוד רבה הדרך לפניך

פנטזיה על באפי קוטלת הערפדים

בלילה חלמתי שיצאתי לדייט עם באפי קוטלת הערפדים. בחלום לא ידעתי שהיא קוטלת ערפדים. חשבתי שהיא סתם בחורה יפה שעברה בכתה י״ב ללמוד בבית הספר שלנו. בערב לקחתי את האוטו של הורי ונסעתי לאסוף אותה. היא גרה ברוממה הישנה, באחד הבתים הדו קומתיים האלה שיורדים מרחוב הפלמ״ח אל הואדי. לקחתי אותה לאיזה מועדון בעיר התחתית ורקדנו בכיף. אחר כך ניגשתי לבר להביא לנו משהו לשתות וכשהסתובבתי ראיתי שהיא מדברת עם איזה גבר חסון ושרירי, הוא נראה מבוגר מאיתנו, לפחות בכמה שנים. לפי איך שהיא עמדה קרוב אליו נראה שיש (או לפחות היה) ביניהם משהו. עד שהגעתי אליהם הוא כבר נעלם. המשכנו לרקוד, אבל זה לא היה אותו הדבר. היא נראתה מוטרדת וכל הזמן הגניבה מבטים לצדדים. שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה לי ש״כן, כמובן״. אבל אני שמתי לב שמסתובב שם איזה בחור אחד לבוש כמו ערס שמסתכל עליה במבט רעב. היא הישירה אליו מבט, אבל הוא המשיך להסתכל אליה ככה ואפילו התקרב קצת אלינו. חששתי שתיכף אצטרך ״להגן על כבודי״ ולהגיד לו להסתלק. אני אמנם גדול פיזית אבל לא ממש טוב בללכת מכות. למזלי עיניו קלטו איזה בחורה אחרת, גם כן יפיפיה והוא החליט לעזוב אותנו ולהתעסק איתה. רווח לי כשהם נעלמו מעינינו. לבאפי לעומת זאת זה דווקא הפריע. היא התנצלה וביקשה שאחכה לה רגע כי היא צריכה ללכת לשירותים, אבל ראיתי שהיא הולכת דווקא לכיוון ההפוך - ליציאה האחורית של המועדון. הלכתי בעקבותיה.

כשהגעתי ליציאה ראיתי את היפיפה ההיא מוטלת על הרצפה וממול ברחוב מתחולל קרב של ממש עם בעיטות ואגרופים בין באפי לבין הערס ההוא. היה לי הרגשה שהוא עומד לחסל אותה כי הוא העיף אותה ככה אחורנית שאני לא הייתי קם מזה. אבל אז כשהוא זינק עליה היא שלפה מאיפה שהוא מקל עץ מחודד ונעצה ישר בליבו. ברגע הוא הפך לאבק. זה היה מפחיד, אבל גם מגניב, אם להודות על האמת. עזרתי לבחורה השניה לקום ובאפי ניגשה אלינו ושאלה אותה אם היא בסדר. ראיתי שהיא מבוהלת אבל היא אמרה שכן. אחרי רגע הוסיפה שהיא חושבת שהיה לה מספיק ללילה אחד ושהיא תלך הביתה. ליווינו אותה למכונית שלה. כשהיא נסעה, באפי פנתה אלי ושאלה אותי מה איתי? אמרתי לה שגם אני בסדר ואחרי רגע הוספתי: ״ זה היה ערפד, נכון?״. ״כן״, היא השיבה ושאלה: ״זה מפריע לך?״. ״באיזה עונה אנחנו?״ שאלתי והיא ענתה לי ״השלישית״. אמרתי לה שלא, זה לא מפריע לי בכלל, אבל מאותו יום הקפדתי שלא לצאת איתה שוב. הרי כל אחד יודע שבעונה השלישית כל מי שיוצא עם באפי חוץ מאנג׳ל מת בדייט השני.

One dimensional thoughts

(Something I've written a while back and found on my computer, appologies if I already published)

When you are one dimensional, there are only two shapes in the world – a line and a circle. Other, higher dimensional beings may forever try to explain to you the difference between a wiggly line and a straight one, a triangle and an ellipse, but you simply cannot get it. As you trudge your way on-wards in your single dimension, you are either in a new place (a line) or some place you have been before (a circle).

Now most folks I know get rather insulted when someone calls them “two dimensional”. So who is this poor one-dimensional person I am talking about? Well, truth is, when it comes to time, it is me and probably you. I’m not even talking about the mystery of how we move in time, but rather on the question of how we perceive time. At the basic level we perceive it as circular: breakfast, lunch, dinner, sleep, the changing seasons, that yearly vacation or holiday or whatever. Or as linear: “By the age of 7 Joe was already … In College he met this beautiful girl … but when the economic crisis hit he had to …”.

Even expressions like “I wish time would stop” actually do not mean really make it stop (with me forever frozen in mid-thought), but rather take this last linear piece and make it into a circle.

Off course this being our perception, when we tell a story we have some control over it: We can decide if the story we tell will be a circle: In the end the hero having solved the conflict/saved the world will return to where he was before. Or linear – our hero was transformed by what happened. You can view your life as a sitcom or classical TV detective series - where at the end of each episode everything is back as it was, or you can view it as those modern “story-line” series were in each chapter or episode the characters actually change and transform (and hopefully grow), and things are not as they were before.

Personally I feel that the linear point of view is better for achieving things, while the circular point of view is better for gaining serenity and peace of mind. Perhaps it is no surprise that those religions or philosophical systems that put Nirvana as their ultimate goal are also the ones that take the most linear of stories: “he was born, he lived and grew and then he died…” and transform it into a circle “… and then he was born again”.

מקצוענות

לכבוד מזג האוויר ההולך ומתקרר הלכתי עם בתי לקנות חולצות ארוכות. אין פלא שאנשים מוצאים את החורף מדכא - כל בגדי החורף שמצאנו היו בגוונים שנעו בין "אפור לוויה" ל"כחול עגמומי". לפתע אורו עיני, על המותניים של אחת הבובות-ראווה היתה קשורה חולצה בצבע עליז. "סליחה", פניתי למוכרת שקפלה בגדים על ידה, "איפה המדף של החולצות האלה?" "שם" - אמרה המוכרת והצביעה על קרוסלה של חולצות בגוון "ירוק מדכא" צבע שעד אותו הרגע לא ידעתי שקיים בכלל (ירוק מאוד כהה עם שְתִי וערב כמו סורגים בצבע שחור ממש). "זה לא אותו הצבע" מחיתי. "זה מה שיש" ענתה והמשיכה לקפל. כמובן שפניתי משם החוצה. בדרך אל היציאה כשני מטר מאחורי המוכרת עמד לו מדף שלם מלא בחולצות הססגוניות.

השחקנית

בהתחלה היא פשוט היתה בחורה מאד יפה. כל כך יפה שכל העיניים בבית הספר היו נשואות אליה. יפה - ממש כמו שחקנית. אחר כך היא התחילה להופיע בסרטים - בתור היפיפיה התורנית. שיקול פשוט של הבמאי - אם היא בסרט יותר אנשים באים לראות. אבל אז קרה משהו והיא באמת התחילה לשחק. ״אם אני ממילא שם על ה׳סט׳ אז בוא נוציא מזה משהו״ ומעבר ליופי הופיעו יותר ויותר גם עומק ורגש. לרגע היא הגשימה את האידיאל ההוליוודי - נותנת לנו את החיים כמו שהם ובאותו הזמן גדולה מהם - כי בינינו מתי פגשת קופאית בסופר או מוכרת בחנות שמאופרת ככה ונראית כל כך טוב? כמה מהסרטים שעשתה בשנים ההן, מפורסמים עד היום.

אחר כך הופיעו בחורות צעירות יותר ויפות יותר והביקוש ליופי שלה ירד. בזכות זה שידעה לשחק עדין קיבלה תפקיד ראשי פה ושם. יש מי שיגיד שאלו הטובים בסרטיה. אבל אין הרבה תפקידים לאשה מבוגרת (למה בעצם? זה דווקא נושא מאד מעניין) ועם הזמן עברה לתפקידי משנה קטנים. לפעמים גונבת את ההצגה ולפעמים לא. אחר כך נעלמה מהאופק.

נעלמה ובכל זאת לא נעלמה, כי אצלי בבית בסיפרית הDVD שלי וגם שם בענן של האינטרנט עוד מסתובבים להם כל הסרטים ההם ומדי פעם אני בוחר אחד מהם וצופה בה שוב, מתרגש שוב ומזיל דמעה עם כל פיתול של העלילה ומתפלא בפעם המי יודע כמה איך זה שהיא תמיד כל כך יפה, לנצח בגיל הזה ובמקום הזה שבו היא תמיד בשיאה.

צלחת מעופפת

הצלחת שהיא זרקה לעברי פיספסה אותי בחצי סנטימטר והתנפצה על הקיר משאירה עליו כתמים אדומים של רוטב ותולעים מגעילות של ספגטי. "תסתכלי מה עשית", צעקתי, "עכשיו גם את זה תצטרכי לנקות" "אני לא צריכה לנקות שום דבר", היא צרחה בחזרה, "פרט לליכלוך שאתה משאיר על הנפש שלי עם כל ה'לשטוף את הכלים' ו'לקפל את הכביסה שלך' עלה בדעתך שלאנשים יש גם רגשות, לב, שהם מרגישים משהו לפעמים?" "גם לי יש לב ורגשות", ניסיתי נואשות להתגונן, "אבל מה אני יכול לעשות שבשביל שאוכל להרגיש משהו, אני צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה מקופלת" "אתה מוכן להסביר לי את השטות הזאת, שאמרת עכשיו? מה זה בדיוק אומר שבשביל שתוכל להרגיש אתה צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה מקופלת?" "אני יכול לנסות" אמרתי בהיסוס, "נו, אני מחכָּה" "אני מנסה" אמרתי, אבל כל כמה שחשבתי וניסיתי, כלום לא יצא ורק שתקתי. "אני עדין מחכָּה" "אני חושב ש… אני חושב שבשביל שהמלים יצאו לי טוב, אני צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה תהיה מקופלת" הצלחת הבאה שהיא זרקה לעברי כבר לא פספסה ואפלה כבדה עטפה אותי.

זִקנה

"הגיע הזמן לסגור את השער", היא אמרה

"למה?" שאלתי

הרי יש עוד כל כך הרבה דברים יפים שם בחוץ

אבל השער הלך ונסגר, הלך ונסגר

ולא נותר לנו אלא להפרד מהם אחד לאחד

מכל אותם הדברים היפים שנשארו שם בחוץ.

כשהשער נסגר לגמרי, רק אז הבנתי

שבכל זאת נשאר לנו גם לא מעט בפנים

כפית סוכר

לפעמים יש גם ימים קשים. בעבודה - הדברים לא עובדים והשרת שאני מנסה להקים - קורס. גם הגוף בוגד - בעיות של בריאות אצל אנשים הקרובים לי. ים של סידורים מכאן ומשם. אשתי, העזר כנגדי, ישנה הלילה במרכז ולא בחיפה (ענייני עבודה). רק בשמונה בערב אני ובתי הצעירה מגיעים הביתה - גם לה היה יום ארוך ולא הכי מוצלח בבית הספר. השעתיים הקרובות מוקדשות לבקרת נזקים - ארוחת הערב והרגעת הרוחות.

הצלחתי, אצל שנינו הבטן מלאה והיא הלכה לישון, מצוידת באמונה מחודשת שמחר יהיה יום טוב יותר. אבל עכשיו כבר עשר בלילה ועדיין רשימת מטלות ארוכה לפני: סנדוויצ'ים להכין, כלים לשטוף, כביסה, חשבונות לשלם, מחר העוזרת באה וגם לה יש להכין דברים. על סף היאוש, אני נזכר בשירה של מרי פופנס על כפית הסוכר שעוזרת לבלוע את הגלולה המרה:

Just a spoon full of sugar makes the medicine go down…

כן, משהו מתוק - זה מה שצריך עכשיו. אני מוזג לעצמי כוסית נדיבה של קונדיטון - כן, היין המתוק מדי הזה, שאף אנין טעם שמכבד את עצמו אף פעם לא שותה. אני מוסיף כמה קוביות קרח ועל המערכת אני שם דיסק של רוד סטויארט שר קלסיקות ג׳אז סכריניות:

You go to my head...

אני לוקח כמה לגימות ונותן לקול הצרוד של רוד לחדור פנימה… זה בבירור מתוק וסכריני מדי - אבל ראה זה פלא, זה עושה את העבודה: נכון, אני הרבה יותר איטי עכשיו, אבל גם הרבה יותר רך, מקבל, משלים ואפילו אופטימי ולאט לאט בקצב המהוסס הזה המטלות מתקדמות.

באחת עשרה כבר הכל סדור ומסודר ואני משכיב גם את עצמי לישון - מצוייד באמונה מחודשת שמחר הכל יהיה טוב יותר.

הידד לטכנולוגיה

בספר שאני קורא, שתי החברות גרו במשך כמה שנים בעיר אולימפיה (Olympia) שבמדינת וושינגטון. בפרק הבא, אחת מהן עוברת לפורטלנד (Portland) שבמדינת אורגון. סיקרן אותי כמה קשה יהיה להן עכשיו לשמור על קשר. פעם הייתי צריך בשביל זה לפתוח אטלס ולנסות לחשב את המרחק, אבל היום זה כל כך קל - אני פותח Google maps בוחר directions וכותב בצד אחד אולימפיה ובצד השני פורטלנד. תוך פחות משניה האפליקציה מציירת לי על המפה את הדרך ומציינת שיקח להן שעה וחמישים וארבע דקות לנסוע אותה באוטו. הידד, הן בהחלט יוכלו להמשיך לשמור על קשר. במבט נוסף, האפליקציה גם מגלה לי שעשרה קילומטר צפונית מהנהר היתה תאונה ועכשיו יש שם פקק של שבע דקות. נו טוב, הן תצטרכנה לקחת גם את זה בחשבון.

מחשבות מפסטיבל הסרטים

לפעמים זה עובד - הטריק הזה שנקרא קולנוע: על המסך הגדול מופיעה הדמות הראשית ב close-up, פניה בגודל של שלושה אנשים. היא ניצבת עכשיו בנקודת החלטה - לכאן או לשם? אני מביט ישר בעיניה, אין לי ספק מה אני הייתי עושה במקומה - אבל היא בוחרת אחרת. "היא תהרוס לעצמה את כל החיים" אני זועק מבפנים, ובכל זאת כך היא בוחרת. באותו הרגע אני פתאום מבין ואני כל כך שמח שאני לא שם במקומה, כי למרות שעדין ברור לי שזה יגמר רע, אני כבר לא כל כך בטוח שאני במקומה באמת הייתי בוחר אחרת. זה לא סרט אמריקאי, וזה אכן נגמר ברע ובכל זאת הדיאלוג שמסיים את הסרט משאיר גם פתח של תקווה או לפחות השלמה:

- תסתכלי על הנהר זה, המים שלו כל כך מזוהמים.

- נכון, אבל הוא גם כל כך יפה.

לפעמים זה פחות עובד - על אותו המסך הגדול מופיעה עכשיו דמות ראשית אחרת. גם היא ניצבת בנקודת החלטה - לכאן או לשם? גם הפעם אין לי ספק מה הייתי עושה במקומה וגם הפעם היא בכל זאת בוחרת אחרת. אבל משהו התפקשש: בבימוי? במשחק? בתסריט? ואולי בי? אני לא מצליח להבין למה היא עשתה את מה שעשתה. ההזדהות שלי עם הדמות נשברת וכשהתוצאות הרות האסון מגיעות, כל מה שנשאר לי זה להגיד לה בלבי "אמרתי לך!" תחושה לא מספקת בעליל. אני מנסה לפרוק את התסכול על ידי ניסיונות נואשים לפרש או להבין או לקבל את מה שראיתי ולא מצליח. לפעמים חבר שגם ראה את הסרט עוזר, לפעמים גם זה לא.

אולי בגלל זה אני כל כך אוהב מדע בדיוני - שם הדברים שאתה נדרש לדלג מעליהם ולקבל מבלי להבין הם כל כך יותר פשוטים - בסך הכל חללית שנוסעת יותר מהר ממהירות האור או מכונה שמחזירה את הזמן לאחור

לעבוד בערב חג

ערב חג, ואני בדרכי לעבודה. "מה פתאום?" זועק משהו בתוכי. "אני הרי לא עובד ימי ששי - ערב חג צריך להיות אותו דבר!". אבל זה לא נחשב יום חופש ויש כמה דברים שצריך לעשות דווקא היום ועכשיו שמונה בבוקר - אז אני בדרכי לעבודה. הגוף מוחא, עוד לא התעורר, גם הנפש מרגישה ירודה. מוזיקה - זה מה שצריך. אני נותן לסינדי לאופר להסביר לי ש Girls just want to have fun ועד שאני מגיע למרכז חורב כבר היָדים מתופפות על ההגה והראש מתנדנד מצד לצד והעולם באופן כללי נראה יפה יותר. יש אפילו יתרון בערב חג - מרכז חורב לא פקוק. כן, שמונה בבוקר ואין פקק! בכל זאת בלי להמתין רמזור אחד אי אפשר. להעביר את הזמן אני מעיף מבט לרכב שמשמאלי. יושב שם איזה חנון אחד - לבוש שמרני כזה, משקפיים. האמת, לא כל כך שונה ממני. גם הוא מתופף על ההגה שלו ומנענע את ראשו מצד לצד. האם זה היום של סינדי לאופר? אני תוהה, אבל לפי הקצב שהוא מניד את ראשו - הוא מאזין למשהו אחר לגמרי. אני מסיט את עיני ממנו. אם אנאץ בו יותר מדי מבטים אני עלול להפריע את השמחה והקצב שלו ואחרי הכל, גם הוא כנראה - צריך לעבוד בערב חג.

שנה טובה

שוב אותו זמן בשנה שבו הימים הארוכים של הקיץ מתאזנים עם הימים הקצרים של החורף - זמן ראש השנה היהודי. זמן ה"מאזניים" שבו אנו נקראים לחשבון נפש ולעשיית מאַזָנִים - לשקול את מעשינו, הטובים הם אם רעים? בדגש על איך עלינו להשתפר, וביהדות הכוונה לשיפור מוסרי. "השנה ארד במשקל" או "השנה אלמד לדבר איטלקית" אינם מספקים. גם לא דברים כלליים כמו "השנה אהיה אדם טוב יותר".
אני אדם חילוני. אז תשאלו מה לי ולסיפור הזה על מישהו עם זקן לבן שיושב שם בשמים ורושם את מעשיינו ושוקל אותם לקראת ראש השנה? אמת, אינני מאמין בו כפשוטו אבל גם הרמב"ם לא האמין בו כפשוטו ואני משוכנע שכך גם כמה וכמה מגדולי ההוגים בימינו של היהדות הדתית ואפילו החרדית.
מצד שני זה מודל מצויין להסביר לאנשים למה הכוונה בהתנהגות מוסרית (נכון, איציק לא הרגיש שסידרתי אותו, אבל…) ושימו לב שבגרסאות היותר טובות של הסיפור הזה ההוא שם בשמים "טמיר ונעלם" כלומר שאני (אבל גם אתה) לא באמת יודעים מה כוונתו למרות שעלינו לנסות ולהבין.
אז שנה טובה - לכל מכרי, אלה כאן בעולם הווירטואלי כמו גם אלה בעולם האמיתי.

היום הראשון ללימודים

“אני כל כך מתרגש" אמרתי לאבי ביום הראשון ללימודים. ידי הקטנה אחזה בידו הגדולה ויחד הלכנו לבית הספר - לכתה א'! אחת עשרה שנים חלפו מאז והנה שוב היום הראשון ללימודים, הפעם בכתה י"ב. ידינו כבר באותו הגודל ואין צורך שאבא ילווה אותי לכתה. בכל זאת כשהמורה שאל בשיחת הבוקר איך אנחנו מרגישים לקראת השנה החדשה, ישר הרמתי את ידי והודתי שאני מאד מתרגש. לפי השקט שהשתרר סביבי הבנתי ששוב עשיתי טעות-חברתית ושאיש מחברי לכתה אינו מתכוון לענות על השאלה הילדותית הזאת ואם המורה כבר יצליח להוציא מהם כמה מלים בכוח - זו תהיה איזה הערה צינית ומתוחכמת מהסוג שאני לעולם לא הייתי מצליח לחשוב עליו ואולי אפילו לא להבין אותו.

בהפסקה לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד ופשוט ישבתי לי על הספסל שליד העץ בצד. פתאום באה עדן, אחת מהבנות בכיתה, ודווקא מהיותר קולניות, והתיישבה לידי. אחרי רגע, כשווידאה שאיש לא מסתכל לחשה לי: "גם אני מאד מתרגשת לקראת השנה החדשה, אבל לא היה לי האומץ להגיד את זה בפני כולם". חייכתי אליה ואמרתי לה שאני חושב שהיא לא היחידה.

סוף החופש הגדול

קו 63 הגיע באיחור. אולי בגלל זה האוטובוס היה מלא וצפוף. איכשהו הצלחנו למצוא לעצמנו מקום עמידה ליד הדלת האחורית, ליד שתי נערות מצחקקות בשיער ארוך ובלבוש מינימאלי. איך שנעמדנו לידן מיד הן פרצו בציחקוקים. גם הגברת שירדה בתחנה הבאה עוררה בהן ציחקוקים עליזים. כשהנהג סגר את הדלת והמשיך לנסוע הן כמעט נשפכו מרוב שזה היה מצחיק. אחר כך אחת מהן נזכרה במורה שלה לתנ"ך והדבר כמובן עורר עוד גל של ציחקוקים רמים. למרות שהן ניראו כאלה נקיות ומסודרות, עלה בדעתי שאולי הן לקחו איזה משהו ועכשיו הן מסטוליות. כשהן ירדו (מצחקקות בחדווה) על יד עזריאלי, קול פנימי ועתיק בתוכי לחש לי שהנְעוּרִים הם המְשַכֵּר החזק ביותר שיש ולא באמת צריך שום דבר אחר.

טום סוייר

נפשי סערה עלי, לפעמים יש דברים שאין להם פתרון, כל מה שאפשר זה להקל במעט ובמקרה הזה שלי מה שהייתי צריך זה רעש, כלומר לשים באוטו מוזיקת רוק כבד בעוצמה מקסימלית כל הדרך מהבית עד לעבודה. Tom Sawyer של להקת Rush למרות שנכתב ב 1981 סיפק יפה מאד את הסחורה.

https://www.youtube.com/watch?v=auLBLk4ibAk

הבמאית הכי צעירה

המעלית בבניין שבו אני עובד לא מרווחת במיוחד. היא גם די איטית. אין פלא על כן שבדרכי לקומה החמישית אני מוצא את עצמי לא פעם חולק מידע אינטימי על אנשים זרים שהמשותף היחידי בינינו הוא שאנו עובדים באותו בניין. הפעם זאת אֵם צעירה שלמרות שבִּתה כבר כמעט בת שנתיים - היא עדיין ישנה בחדר עם הוריה. מסתבר שהבוקר הפעוטה התעוררה מוקדם וכשראתה שאמא עוד ישנה, הושיטה את ידה מהמיטה ולקחה את המכשיר הסלולארי של האם לשחק בו. לא ברור אם בכוונה או שלו, יצא שהיא צילמה סרט של כמה דקות. סרט שבו אני זכיתי לצפות כל הדרך עד לקומה הרביעית שָם האֵם הצעירה וחברתה לעבודה ירדו מהמעלית.

מה אגיד לכם, לא הסרט הכי מעניין שראיתי בחיי, אבל בהחלט הבמאית הכי צעירה.

אריטה פרנקלין

קראתי בפייבוק כמה דברים לזכרה של ארטה פרנקלין והמלים שלמטה צפו בזכרוני:

Hey Nineteen

That's 'Retha Franklin

She don't remember the Queen of Soul

It's hard times befallen

The sole survivors

She thinks I'm crazy

But I'm just growing old

(From Hey Nineteen by Steely Dan - albume Gaucho

טרקלין מיאו

ליד הגלריה עם התמונות המקסימות מיפן, יש חנות שבחלון הראווה שלה מונחות סלסלות ובהן מתנמנמים להם כמה חתולים שמנמנים. יש שם גם כמה חתולים אתלטים יותר שמשחקים בחוטי צמר. מסתבר שהמקום נקרא ״טרקלין מיאו״ (Meo Parlor) והעסק (bussiness) שלהם הוא השכרת חתולים לליטוף (6.5 $ לחצי שעה). החלק המשעשע ביותר בסיפור הזה הוא שכשנכנסנו פנימה מיד בכניסה שאלנו אותנו אם עשינו הזמנה מוקדמת (Did you make a reservation).

אגב לתמונה אין קשר לטרקלין מיאו. היא דווקא מהגלריה עם הציורים היפניים המקסימים. צייר אותה יפני בשם Tomoko Katou (באמת, לא המצאתי).

בדד

בסטנדרטים של תיירים או אורחים לרגע, הדירה בה אנו מתגוררים בניו יורק היא די מרווחת.
בכל קנה מידה אחר היא בעצם די קטנה. חוץ מזה, אנחנו מתגוררים בה רק בערך שבוע וחצי.
אז איך זה שכאשר קיפלתי את הכביסה שלנו, כבר מצאתי שלושה גרביים בודדים?

עוד קצת פאניקה בדיסקו (Panic at the disco)

כשהגענו למקומות שלנו לפני ההופעה, מצאנו על המושב לב קטן עשוי מנייר כתום. היה כתוב עליו: "You are never alone". נו באמת, חשבתי לעצמי, ה Madison Square Garden מלא עד אפס מקום והלב מנייר הזה מבשר לי שאני לא לבד? בתי הסבה את תשומת לבי למה שכתוב בצד השני: ״כשישמיעו את השיר Girls/Girls/Boys תדליקו את הפנס או הטלפון שלכם דרך הלב הזה״. נו טוב, נחיה ונראה, בדרך כלל אני לא כל כך אוהב שאומרים לי מה לעשות. לקראת סוף ההופעה הגיע השיר והמון אנשים סביבנו הדליקו את הטלפונים שלהם והכל התמלא באורות כתומים. היה בזה משהו תמים ויפה, אז גם אני הדלקתי את הטלפון שלי ותרמתי עוד אור כתום. ואז שמתי לב שאגפים אחרים של האצטדיון מוארים באורות שונים, ירוק, אדום, כחול… לקח לי קצת זמן ופתאום ראיתי את התמונה הכוללת. ״תסתכלי - הצבעים האלה עושים ביחד את דגל הגאווה של כל צבעי הקשת״ אמרתי לבתי. ״רק עכשיו שמת לב?״ היתה התגובה שלה. כן, רק עכשיו שמתי לב. רק עכשיו ראיתי את כל ה Madison Square Garden מואר בצבעי דגל הגאווה וזה היה כל כך יפה בעיני.

ֿממש ״כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן״.

הישג קטן (או אולי רגליים קטנות) - הופעה של Little Feat

את להקת הרוק Little Feat גיליתי לפני שנים כשהייתי סטודנט: נכנסתי ל״התקליט״ - חנות התקליטים המיתולוגית שהיתה בהדר וקניתי לעצמי את התקליט החודשי שלי כשלפתע המוכר/D.J. רגע לפני שהדפיס לי את החשבון אמר לחבר שלו: ״את זה אתה חייב לשמוע״ ושם על המערכת את Dixy Chicken והניח את עטיפת התקליט עם התמונה המקסימה של ה Southern Belle מול הפרצוף שלי. השילוב של התמונה והמוזיקה הקופצנית עשו את שלהם ואני נשבתי בקסמם.

כשחיפשתי ״הופעות שוות״ לקראת הביקור שלנו בניו יורק, גיליתי להפתעתי שהם מופיעים יומיים אחרי שאנחנו נוחתים. הייתה לי התלבטות. הופעה של Old-timers יכולה להיות חוויה קסומה, אבל לפעמים היא עצובה או מביכה. חיפוש קצר באינטרנט העלה שרוב חברי הלהקה עדין בחיים ואפילו נוהגים לנגן ביחד. אבל מה שהכריע את הכף היה ה Venue - המקום בו היא תתקיים - תיאטרון סנט ג׳ורג׳. לא ששמעתי על המקום קודם, אבל הוא ממוקם ב Staten Island מה שאומר שבדרך הלוך נחצה במעבורת את המפרץ של ניו יורק ונראה אותו באור ובדרך חזרה נחצה שוב - הפעם בחושך עם כל האורות של העיר נוצצים מסביב.

אז קנינו כרטיסים.

יצא ערב קסום - הנוף מהמעבורת עשה את שלו והגענו במצב רוח מרומם. להקת החימום (גם הם אנשים שמזמן עברו את שנות החמישים שלהם) היתה אנרגטית וטובה והתיאטרון - התגלה כתיאטרון קלאסי - מאלה המוזהבים והמקושטים כל כך שבכל רגע אתה מצפה שהמלכה תצא למרפסת הגבוהה למעלה ותנפנף בחביבות לקהל.

ואז הם עלו - שני גיטריסטים, בסיסט, שני קלידנים, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן. הקצב הקופצני והאנרגיה לא אבדו עם השנים אבל מעליהם נוסף עוד משהו - משהו שבדרך כלל רואים רק בהופעות ג׳אז - אוסף של נגנים שנהנים לנגן ביחד ומכבדים אחד את השני. היה סולן והיה lead guitar ובכל זאת בתוך מכונת הקצב - כל פעם מישהו קיבל את התור ועשה את ״הדבר שלו״ מעל הקצב או מתחתיו או בתוכו. ולמרות המהירות של הנגינה והקופצנות שלה, היה גם משהו מאד נינוח בהופעה.

בדרך חזרה המעבורת היתה כמעט ריקה, אבל אלה שהיו אליה - רובם דיברו על ההופעה והאווירה הקסומה נמשכה כשברקע פסל החירות מואר כולו וניו יורק מצד אחד והחוף של ג׳רסי מצד שני עוטפים אותו כמסגרת.

רכבת לילה ל…

ניו יורק, רחוב 81, עשר בלילה, עוד דקה מגיעה הרכבת, הבאה אחריה רק עוד רבע שעה. אנחנו יורדים במהירות במדרגות של התחתית ומעבירים את הכרטיסים. הרכבת בדיוק נכנסת. ריצה קצרה, זינוק פנימה. יש! אנחנו בפנים. הדלתות נסגרות והרכבת נוסעת. רק עכשיו אני מתפנה להסתכל סביבי ושם לב שהקרון שלנו כמעט ריק. פרט לי, אשתי ובתי כל שאר הנוסעים הם כושים. קצת מלחיץ, אבל במחשבה שניה - מה אתה מצפה בעשר בלילה על רכבת שמגיעה מהארלם. בדרך כלל אני משתדל לא להתייחס יותר מדי לעניין הזה של צבע העור או הגזע של אנשים, אבל בעשר בלילה על קרון שכל שאר נוסעיו כושים - זה משהו שגם בלי שתרצה - תופס את תשומת ליבך.
הכושי שיושב בצד שלי, לא רחוק ממני, בחור שרירי, נראה שקוע בענייניו. הכושי שמולו יותר בעייתי. ראשית הוא מגמד בגודלו את זה שיושב לידי ושנית הוא נע באי שקט על מושבו ומדי פעם משמיע קולות לא ברורים. בצד השני, המרוחק, של הקרון עוד מישהו ״רגיל״ ומולו עוד שניים שנראים קצת מטרידים. לוקח לי קצת זמן לקלוט שהקרח הקטן מבין השניים הוא בעצם בחורה. לפי איך שהראש שלה שמוט - משהו בבירור לא בסדר איתה, במקרה הטוב - יותר מדי אלכוהול.
בינתיים הכושי הענק שמולי קם ממקומו ושוב משמיע איזה קול לא ברור, גם לא ידידותי במיוחד. לא פשוט. דרוך, אני מנסה לעקוב אחריו ומצד שני בשום פנים ואופן לא לנעוץ בו מבטים (כלל מספר אחד ברכבת התחתית). אני ממקד את המבט על זה שיושב בצד שלי. תוהה מבלי משים האם הוא באמת בצד שלי - כלומר במקרה שחלילה יקרה משהו.
תחנה, רחוב 59 - על הרכבת עולה עוד כושית. הפעם במדים. מדי ה MTA - רשות התחבורה הציבורית של ניו יורק. חצי ממני בגובה ובגודל ובכל זאת גורמת לי להרגיש יותר טוב, אולי זה המדים. היא מצידה מבחינה בהוא הענק ומתחילה דווקא להרגיש פחות טוב, קוברת את פרצופה בתוך הטלפון הסלולרי שלה. בינתיים גם הזוג המוזר שם בצד השני מתחילים לנוע באי שקט במקומות שלהם.
תחנה, רחוב 42 (Times Square) - הרציף מלא אנשים. הענק עובר על פני ההיא במדים ויורד מהרכבת. גם ההם שם בצד השני יורדים. שטף של אנשים מכל הסוגים עולה לקרון וממלא אותו - שחורים ולבנים וצהובים, אלגנטיים וזרוקים, עשירים ועניים - ושוב זו ניו יורק שאני מכיר ואוהב.
עוד שתי תחנות יורדים.

מחר היא טסה לחו"ל

מחר היא טסה לחו"ל. איזה כיף!

כבר הרבה זמן שהיא תכננה את זה, לבקר שוב בעיר הגדולה שהיא כל כך אוהבת.

כרטיסי טיסה - יש

מלון - יש

כסף - יש

גם כרטיסים להופעה שהיא רוצה ללכת אליה - יש (לא היה קל להשיג)

גם דף מסודר עם כל הדברים שהיא רוצה לעשות שם.

המזוודה והתיק כבר ארוזים, דבר לא חסר: מטעֵן, ספר לדרך, בגדים, צורכי טואלט…

היא מסתכלת סביבה על הבית המסודר

מנסה לדחות, להדוף את הבלתי נמנע.

בית מסודר - תמיד משרה עליה שלווה.

תמיד, חוץ מבערב שלפני הטיסה

בערב שלפני הטיסה שום דבר לא עוזר, היא יודעת...

...והנה זה בא - הפאניקה, האימה,

התחושה המפחידה והנוראה הזאת - שתמיד תופסת אותה לפני טיסה…

הרבה אנשים חוששים לפני טיסה לחו"ל: "מה אם אאבד את הדרכון?"

"מה אם יתקפו אותי כשאחזור לבד בלילה מההופעה?"

אבל הפחד שלה הוא משהו אחר - גדול יותר, חזק יותר, לא מחובר לשום דבר שאפשר להתגונן מפניו.

היא נָסָה כל עוד נפשה בה למיטה ומסתתרת עמוק בתוך השמיכה הגדולה.

בקושי מוצאת את האומץ להוציא יד אחת ולהפעיל את המזגן (בכל זאת קיץ עכשיו).

מחר כשהשעון, שהעמידה למוקדם בבוקר, יצלצל - היא תרד למטה

והמונית תיקח אותה לשדה התעופה

והיא תטוס לשם

ותעשה שם כיף חיים

היא כבר יודעת, כי זה תמיד כך

כמו שהיא יודעת שעד אז, היא תשאר כאן מכורבלת ורועדת מתחת לשמיכה.

משפט המָקִינָטָה

השבוע אשתי קנתה לעצמה מקינטה - שהיא מכשיר משוכלל להכנת קפה. בין יתר ההוראות נאמר שם שבפעם הראשונה יש לשטוף את המכשיר במים בלבד ואת הקפה הראשון שמכינים בה יש לשפוך ולא לשתות.

במקרה השבוע אני גם קורא את "איך נולד התנ"ך" של פרופ' ישראל קנוהל. ספר מרתק שדן בראשיתו של העם היהודי ואמונתו וכן כמובן, גם באיך נולד התנ"ך שלנו וכך כשאשתי הקריאה לי את ההוראות הנ"ל עלה בדעתי הפסוק הבא:

"אִיש כִּי יִקְנֶה מָקִינָטָה, אֵת רֵאשִית קָפֶאוֹ וּבְכוֹרָתוֹ לַה' יְקַדְשֵנוּ. זֶה יִהְיֶה מִשְּפַּט הַמָּקִינָטָה: בַּמָּיִם יִשְטֶפֶנָה וְלֹא יַעַלֵה ּבָּה כָּל בּוֹרִית וּלְאַחַר אֵת קָפֶאוֹ יָכִין בָּה כְּמִשְפָט הַקָּפֶה. אַבָל רֵאשִית קָפֶאוֹ וּבְכוֹרָתוֹ - לֹא יִשְתֶּה כִּי אִם לַה' יִנְסְכֵהוּ לְמַעַן יָאַרִיכוּן יָמֵיהָ וְיֵעֵרַב טַעַם קָפֶאֵיהָ וְיִתְבַּרְכוּ בָּה כָּל שוֹתֶיהָ".

אגב מבלי שהתכוון לכך ובהקשר אחר לגמרי, הספר עורר בי גם מחשבות לגבי ראשית האיסלם והעיר ית'רב (היא מַדינה) אליה "היגר" הנביא מוחמד לאחר שבני קורייש ששלטו במכה התנגדו לאמונתו המונותאיסטית.

פטריית רעל

בדרך הביתה, כשעמדתי ברמזור האדום, חצתה את הכביש בחורה פנקיסטית. שיערה השחור היה מגולח בצד אחד וארוך ופזור בצד השני. על פניה היו מספר פִּירְסִינְגִים (איך אומרית את זה בעברית?) וכל גופה, או לפחות מה שאפשר היה לראות, היה מכוסה בקעקועים. חלקם של קורי עכביש.

כשראיתי אותה כך היא פתאום הזכירה לי פטריית רעל.

כשחשבתי על זה אחר כך עלה בדעתי שהיא בוודאי הייתה נהנית מהדימוי הזה.

הסנדל של אפרים

יום אחד כשאפרים הלך להוריד את הזבל הוא מצא במכולה של האשפה סנדל של אשה עשוי זכוכית. אפרים לא היה אחד שמחטט בפחים ולכן האינסטינקט הטבעי שלו היה פשוט להתעלם ממנו, אבל הסנדל היה כל כך עדין ויפה שהוא לא יכל להתאפק ולבסוף לקח אותו. בבית, לאחר ששטף אותו היטב, הבחין עוד יותר עד כמה הוא יפה ומיוחד, ממש מלאכת מחשבת קסומה. למחרת כשיצא בדרכו לאוניברסיטה, עטף בעדינות את הסנדל והכניס אותו לתיק שלו. "מענין מה החברים שלי יחשבו על זה", חשב. אבל כשהגיע לאוניברסיטה יצא מפה לשם שבסוף לא הראה אותו לאיש. גם בימים הבאים, למרות שנשא את הסנדל בתיקו כל הזמן, לא הראה אותו אפרים לאיש מחבריו ולבסוף הבין שבעצם אינו רוצה להראות להם אותו כלל.

לכאורה כלום לא השתנה, ובכל זאת בהדרגה נכנס הסנדל לחייו של אפרים. תמיד היה בחור נאה וחברותי ולעתים קרובות היה יוצא ל"דייטים" עם בנות. כך גם עכשיו, אלא שמאז שמצא את הסנדל חש אפרים מדי פעם דחף לבקש מה"דייט" שלו שתמדוד את סנדל הזכוכית. לעתים נעשה הדבר בחצי צחוק כשהיה כורע ברך מולה ב"תנוחת נסיך" ולעתים בפרצוף מבויש ורציני. אבל באופן מפתיע, למרות שרובן היו נענות לאתגר בהתלהבות, לאף אחת הסנדל לא התאים. מפתיע, כיוון שאפרים לא היה בררן בענין מבנה הגוף של ה"דייטים" שלו והן נעו במנעד רחב מגדולות עד קטנות ומשמנות עד רזות ותמיד היה הסנדל קטן מדי או גדול מדי, צר מדי או רחב מדי. מבלי שאפרים שם לב, איכשהו גם תמיד היה יוצא שזמן קצר לאחר המדידה, הקשר עם אותה הבחורה היה מתפוגג ושוב לא היו נפגשים.

כך היה עד לנשף האביב ביער ביריה. מי בכלל עורך נשפים בימינו אלה? ועוד נשף אביב? ועוד ביער ביריה? ועוד בשבת? כך גם חשב אפרים לעצמו, אבל הפרסום באינטרנט הבטיח שתנגן שם להקת "עכברים כחולים עם כנפיים" שהיתה ללא ספק הלהקה המקומית החביבה עליו ביותר ועל כן החליט ללכת. בהיותו סטודנט תפרן ללא רכב משלו נאלץ לחפש לעצמו הסעה, וכך מצא את עצמו ביום שבת בצהרים בטרמפ לכיוון יער ביריה במכוניתה של בחורה בשם לולה.

הנשף עצמו היה קצר מוזר, אבל העכברים הכחולים עם כנפיים ניגנו את המוזיקה הקיצבית שלהם והוא מצא את עצמו רוקד מאושר עד שעה מאוחרת. במתכוון או שלא, יצא שלולה תמיד היתה שם בסביבה. למעשה אפשר להגיד שמרבית הערב רקדו ביחד. כך גם יצא שההרגשה ש"מיצינו את הקטע" ושהגיע הזמן לשוב הביתה, נחתה על שניהם פחות או יותר במקביל. "וואו, כמה רקדתי היום", אמרה לולה לפני שנכנסה לאוטו וחלצה את נעליה, לתת לרגליה העיפות קצת אוויר. אפרים הרגיש שזה פשוט חזק ממנו וכרע ברך לפניה והושיט לה את הסנדל: "עלמתי, האם תהיי מוכנה, למעני, למדוד את סנדל הזכוכית הזה", אמר בטון שהיה ספק רציני ספק הלצה. העלמה נעתרה ומדדה את הסנדל והפעם - הוא התאים. אפרים היה כה המום שכמו קפא על מקומו מבלי יכולת לזוז. "יללה, כבר מאוחר, צריך לסוע" הוציאה אותו לולה מההלם והושיטה לו את הסנדל. בדיוק בחצות, בסיבוב של מירון, הפכה המכונית של לולה לדלעת והם נשארו תקועים שם כל הלילה. בבוקר כשעלו על האוטובוס הראשון מצפת לחיפה, כבר ידע אפרים שלולה היא האחת בשבילו...

השכן המעצבן

לכל בית משותף יש אחד כזה - השכן המעצבן. זה שמסרב לשלם ועד הבית, זה שמלשין לרשויות על השכן ממול שסגר מרפסת בלי אישור, או שמשאיר את הזבל בחדר המדרגות או שההשקייה של הגינה שלו מטפטפת לשטח הציבורי והופכת אותו בהדרגה ל"אִיכְס". אם אתה דייר רגיל בבניין, אתה מנסה פשוט להתעלם ממנו, אלא אם כן אתה במקרה זה שסגר את המרפסת בלי אישור. מה לעשות שאני וועד הבית והברירה הזו לא פתוחה בפני. אני צריך ממש ללכת ולדבר איתו ואפילו לגרום לו שישתף פעולה, שישלם את המסים לחודש פברואר, כי בכל זאת כבר יוני ואולי גם שימצא פיתרון לדליפה הזאת…

אפשר לאיים, הרבה עושים זאת, אבל אני לא, גם כי אני סולד מאלימות וגם כי מי שמסתכל עלי ישר קולט שאני סולד מאלימות ואז האיום לא באמת עובד. אפשר לתבוע למשפט, אלא שכפי שעורך הדין הסביר לי: "אתה בסוף כנראה תוציא ממנו את השלוש מאות שקל האלה, אבל זה יעלה לך כל כך הרבה עצבים ובריאות וזמן". אז מה נשאר? לנסות בטוב: לדבר אליו בנימוס, לנסות להכיר אותו, לרכוש את אֵמונו. אז זה מה שאני עושה וראה זה פלא, עם מספיק התמדה - בסוף השלוש מאות שקל מגיעים לקופת הוועד (אם כי הטיפטוף מהגנה עדיין לא נפתר).

הדבר המפתיע באמת הוא שמתוך ש"לא לְְשְמָה" אני בא "לְשְמָה" כלומר בהדרגה מגלה שמאחורי השכן המעצבן מסתתר בן אדם, ממש. בדרך כלל אחד שקצת בודד ושהחיים לא היו קלים לו. אולי אלמנה ערירית שבעלה נפטר לפני עשרים שנה ומאז הועם זוהרו של עולם, אולי בחור שפעם היה צעיר אבל נפצע באיזה מלחמה ומאז גם כשהוא כאן אִִתי הוא קצת עדין שם…

השבוע נפטר השכן המעצבן של הבניין שלנו וגיליתי שאני ממש עצוב בשל כך. חבל לי עליו, עדיין היה צעיר (טוב מבוגר ממני בעשר שנים, אבל בכל זאת). הלכתי לשבעה לנחם את משפחתו ומצאתי אנשים שממש אהבו אותו ושגם הוא מאד אהב אותם. מצאתי את עצמי אוסף אלי חלק מהצער שלהם, מקווה שבכך אחסוך להם חלק ממנו, מאותו הצער.

נוח על משכבך בשלום השכן המעצבן, ואם זה ממש חשוב לך תציק גם קצת לשכנים שלך שם למעלה. אני בטוח שהם יעמדו בזה.

אני שומע שוב ברגעי השלווה

אני שומע שוב ברגעי השלווה

את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן

על בובי מק-ג'יי. רביעייה קאמרית

מנגנת מוסיקה צלולה מעבירה בי

שוב אותן צמרמורות עונג ידועות…

כך כתב בחור בשם נמרוד גאון לחברה שלו. אחר כך נהרג במלחמה. את המלים הלחין ושר שלמה ארצי וזכינו באחד השירים היפים ביותר שנכתבו כאן. היום כשטיילתי ברחובות תל אביב שמעתי מאחד מבתי הקפה את הביצוע של נתי לוי לשיר הזה וה twist המזרחי/תימני שהשיר קיבל הזכיר לי שוב כמה אני אוהב את העיר הזאת ואת ארץ הזו שהכל מתערבב בה יחדיו.

https://www.youtube.com/watch?v=j5UOAo_8uF4

הַקְצָנָה

שעה ארוכה הִרְצֵתָ לי את דעותיך ובכל זאת לא השתכנעתי.

מדי פעם ניסיתי לשוחח, אבל אתה - העדפת להתווכח.

ואני, שלהתווכח לא רציתי, שתקתי.

ואתה פירשת את שתיקתי כאדישות

וניסית להוציא אותי מאדישותי באמירות שהלכו והחריפו

עד שלבסוף אילצת אותי לבחור: "אתה איתנו או נגדנו?"

לא הייתי נגדך, אבל גם לא הסכמתי אִתְְּך - ושוב שתקתי

ואתה בחרת לפרש את שתיקתי כ"נגדך"

חבל, כי דווקא היתה לא מעט אמת בדבריך

ואולי אם היית מקשיב ופחות בוטח בעצמך היית מבין גם את מה שהפריע לי בהם

אבל אני "נגדך" והקשר נותק

לא מזמן קראתי ראיון אִתְּך באחד העיתונים

אמרת שהמדינה שלנו הולכת ומתמלאת באנשים שהם "נגדך".

רכבת יוצאת מ...

בצהרים הייתי צריך להעביר איזה הדרכה בעבודה בתל אביב. בערב אשתי רצתה להיות בבאר שבע. כך יצא שבסביבות שלוש וחצי אני עליתי על רכבת מתל אביב לחיפה וכמה דקות אחר כך היא עלתה על רכבת מחיפה לבאר שבע (דרך תל אביב). בהתחלה נצמדתי לחלון, בתקווה שאראה אותה חולפת על פני וננפנף אחד לשניה לשלום, אבל הדרך לא הייתה מעניינית במיוחד ומהר מאד שקעתי לתוך המחשב שלי. כשהרמתי שוב את הראש כבר הופיעו בחלון המפעלים בכניסה הדרומית לחיפה וכך פיספסנו את האירוע המרגש :-(

ומשהו לכבוד בחינת הבגרות במתמטיקה שהתקיימה היום:

איש אחד עולה על רכבת שיוצאת מתל אביב לחיפה במהירות של 100 קמ"ש. חמש דקות אחר כך אשתו יוצאת ברכבת דומה מחיפה לבאר שבע (דרך תל אביב). מתי ואיפה יפגשו?

תשובה: למחרת בצהרים כששניהם סוף סוף יחזרו הביתה.

What's up Doc

• - נניח שהיה לך סיפור לספר, אבל בסוף הסתבר שהוא לא אמת, מה היית עושה?
• - הייתי מספר אותו בכל מקרה ובסוף מגלה לכולם את האמת.

בערב נשארתי בבית לצפות בסרט ישן שפעם אהבתי: What's up Doc עם ברברה סטרייסנד וריאן אוניל. עשו אותו ב 1972 כהצדעה לסגנון הסלפסטיק (slapstick) של האחים מרקס משנות השלושים. ראיתי אותו לראשונה בקולנוע. בסוף שנות התשעים ראיתי אותו שוב בבית לאחר שקניתי את ה DVD שלו באמזון. מאז צפיתי בו עוד מספר פעמים, חלקן עם ילדי.

הרבה דברים השתנו מאז 1972 ובכל זאת גם הפעם נהנתי מהסרט ואפילו צחקתי במקומות המתאימים (אם כי כבר לא בקול רם). כשנגמר, נתקפתי בגל של נוסטלגיה לא ממוקד. נוסטלגיה לאחים מרקס? אולי לברברה סטרייסנד המופלאה? או לשנות השבעים? או אולי לשנות התשעים כשצפיתי בסרט עם ילדי שהיו בגיל בית ספר? על המסך הכתוביות המשיכו להתגלגל ופתאום אחת מהן לכדה את תשומת לבי:

Pizza chef - Chuck Hollum

מי היה אותו האיש? איך זכה בתור אופה של פיצות להופיע ב credits של סרט? בכלל, כמה פיצות אתה צריך להביא לשחקנים ולצוות בשביל שיוסיפו אותך לכיתוביות? והאם הוא סיפק פיצות לעוד סרטים? ומה הוא עושה היום? בוודאי כבר זקן, אבל אולי עדין מספק פיצות להפקות שונות בהוליווד….

• - אז מה פה לא אמת?
• - השף של הפיצות. לא זכרתי את שמו, אז היום גלגלתי את הכיתוביות של הסרט שוב וכשנתקלתי בו - עלה בדעתי שזה פשוט שחקן - שחקן ששיחק תפקיד של אופה פיצות שמופיע לאיזה דקה או שתיים בתחילת הסרט.

כביסה עדינה?

למושיקו היה יום עמוס. כל כך עמוס שרק מאוחר בלילה התפנה לטפל בכביסה. חשק או כוח כבר לא היו לו, אז הוא פשוט דחף את הכל למכונה. צ'יק נוזל כביסה, צ'ק מרכך. 40 מעלות, סיבוב מלא ויאללה למיטה.

אולי בגלל זה התנקמה בו הכביסה וטרפה את שנתו: זה התחיל רגוע - נדמה היה לו שהתעורר והנה מיטתו נמצאת במרכזו של אחו ירוק ופסטורלי. באחו רעו כמה כְּבָסִים. למעלה בַּשַמָיִם עפה לה להקה של אטבים. למרות השקט והשלווה סביב, מושיקו לא הצליח להרדם בחזרה ועל כן החליט שיספור את הכבסים. היתה שם גדר נמוכה והכבסים התקדמו לעברה והחלו קופצים מעליה. הוא החל לספור: חולצה - אחד, מכנסיים - שתיים, סדין - שלוש… עפעפיו הלכו ונהיו כבדים כשלפתע הבחין בזוג גרביים. לספור אותם כ"אחד" כלומר שלושים ושבע? או כ"שניים" כלומר שלושים ושבע, שלושים ושמונה? עודו מתלבט גילה שהם לא תואמים: אחד שחור והשני צבעוני. "תסתדרו כמו שצריך", פקד, אבל הם בשלהם. בלית ברירה ירד מהמיטה להשליט סדר. כמו לפי אות מוסכם, בבת אחת התנפלו עליו ביחד כל הכבסים והסתחררו סביבו סחור סחור - ממש כמו בשלב הסחיטה. הוא נאבק בהן נואשות וכבר היה סחוט לגמרי בעצמו, אבל סוף סוף נראה היה שידו על העליונה. אלא שאז שם לב לכבס, או אולי כביסה, אחת קטנה שנשארה בצד, נפרדת משאר העדר. כל כמה שניסה, בטוב, או ברע, בפיתוי או בכוח, לא הצליח לקבץ אותה ביחד עם השאר. שוב ושוב חמקה ממנו בקריאות "מֶה" נוגות, מנסה להסב את תשומת ליבו למשהו שבלט לה מהצוואר. "מה יש לך שם? מה את רוצה?" היה זה פתק ועליו כתוב: "כביסה עדינה, יש לכבס בנפרד".