עוד קצת פאניקה בדיסקו (Panic at the disco)

כשהגענו למקומות שלנו לפני ההופעה, מצאנו על המושב לב קטן עשוי מנייר כתום. היה כתוב עליו: "You are never alone". נו באמת, חשבתי לעצמי, ה Madison Square Garden מלא עד אפס מקום והלב מנייר הזה מבשר לי שאני לא לבד? בתי הסבה את תשומת לבי למה שכתוב בצד השני: ״כשישמיעו את השיר Girls/Girls/Boys תדליקו את הפנס או הטלפון שלכם דרך הלב הזה״. נו טוב, נחיה ונראה, בדרך כלל אני לא כל כך אוהב שאומרים לי מה לעשות. לקראת סוף ההופעה הגיע השיר והמון אנשים סביבנו הדליקו את הטלפונים שלהם והכל התמלא באורות כתומים. היה בזה משהו תמים ויפה, אז גם אני הדלקתי את הטלפון שלי ותרמתי עוד אור כתום. ואז שמתי לב שאגפים אחרים של האצטדיון מוארים באורות שונים, ירוק, אדום, כחול… לקח לי קצת זמן ופתאום ראיתי את התמונה הכוללת. ״תסתכלי - הצבעים האלה עושים ביחד את דגל הגאווה של כל צבעי הקשת״ אמרתי לבתי. ״רק עכשיו שמת לב?״ היתה התגובה שלה. כן, רק עכשיו שמתי לב. רק עכשיו ראיתי את כל ה Madison Square Garden מואר בצבעי דגל הגאווה וזה היה כל כך יפה בעיני.

ֿממש ״כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן״.

הישג קטן (או אולי רגליים קטנות) - הופעה של Little Feat

את להקת הרוק Little Feat גיליתי לפני שנים כשהייתי סטודנט: נכנסתי ל״התקליט״ - חנות התקליטים המיתולוגית שהיתה בהדר וקניתי לעצמי את התקליט החודשי שלי כשלפתע המוכר/D.J. רגע לפני שהדפיס לי את החשבון אמר לחבר שלו: ״את זה אתה חייב לשמוע״ ושם על המערכת את Dixy Chicken והניח את עטיפת התקליט עם התמונה המקסימה של ה Southern Belle מול הפרצוף שלי. השילוב של התמונה והמוזיקה הקופצנית עשו את שלהם ואני נשבתי בקסמם.

כשחיפשתי ״הופעות שוות״ לקראת הביקור שלנו בניו יורק, גיליתי להפתעתי שהם מופיעים יומיים אחרי שאנחנו נוחתים. הייתה לי התלבטות. הופעה של Old-timers יכולה להיות חוויה קסומה, אבל לפעמים היא עצובה או מביכה. חיפוש קצר באינטרנט העלה שרוב חברי הלהקה עדין בחיים ואפילו נוהגים לנגן ביחד. אבל מה שהכריע את הכף היה ה Venue - המקום בו היא תתקיים - תיאטרון סנט ג׳ורג׳. לא ששמעתי על המקום קודם, אבל הוא ממוקם ב Staten Island מה שאומר שבדרך הלוך נחצה במעבורת את המפרץ של ניו יורק ונראה אותו באור ובדרך חזרה נחצה שוב - הפעם בחושך עם כל האורות של העיר נוצצים מסביב.

אז קנינו כרטיסים.

יצא ערב קסום - הנוף מהמעבורת עשה את שלו והגענו במצב רוח מרומם. להקת החימום (גם הם אנשים שמזמן עברו את שנות החמישים שלהם) היתה אנרגטית וטובה והתיאטרון - התגלה כתיאטרון קלאסי - מאלה המוזהבים והמקושטים כל כך שבכל רגע אתה מצפה שהמלכה תצא למרפסת הגבוהה למעלה ותנפנף בחביבות לקהל.

ואז הם עלו - שני גיטריסטים, בסיסט, שני קלידנים, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן. הקצב הקופצני והאנרגיה לא אבדו עם השנים אבל מעליהם נוסף עוד משהו - משהו שבדרך כלל רואים רק בהופעות ג׳אז - אוסף של נגנים שנהנים לנגן ביחד ומכבדים אחד את השני. היה סולן והיה lead guitar ובכל זאת בתוך מכונת הקצב - כל פעם מישהו קיבל את התור ועשה את ״הדבר שלו״ מעל הקצב או מתחתיו או בתוכו. ולמרות המהירות של הנגינה והקופצנות שלה, היה גם משהו מאד נינוח בהופעה.

בדרך חזרה המעבורת היתה כמעט ריקה, אבל אלה שהיו אליה - רובם דיברו על ההופעה והאווירה הקסומה נמשכה כשברקע פסל החירות מואר כולו וניו יורק מצד אחד והחוף של ג׳רסי מצד שני עוטפים אותו כמסגרת.

רכבת לילה ל…

ניו יורק, רחוב 81, עשר בלילה, עוד דקה מגיעה הרכבת, הבאה אחריה רק עוד רבע שעה. אנחנו יורדים במהירות במדרגות של התחתית ומעבירים את הכרטיסים. הרכבת בדיוק נכנסת. ריצה קצרה, זינוק פנימה. יש! אנחנו בפנים. הדלתות נסגרות והרכבת נוסעת. רק עכשיו אני מתפנה להסתכל סביבי ושם לב שהקרון שלנו כמעט ריק. פרט לי, אשתי ובתי כל שאר הנוסעים הם כושים. קצת מלחיץ, אבל במחשבה שניה - מה אתה מצפה בעשר בלילה על רכבת שמגיעה מהארלם. בדרך כלל אני משתדל לא להתייחס יותר מדי לעניין הזה של צבע העור או הגזע של אנשים, אבל בעשר בלילה על קרון שכל שאר נוסעיו כושים - זה משהו שגם בלי שתרצה - תופס את תשומת ליבך.
הכושי שיושב בצד שלי, לא רחוק ממני, בחור שרירי, נראה שקוע בענייניו. הכושי שמולו יותר בעייתי. ראשית הוא מגמד בגודלו את זה שיושב לידי ושנית הוא נע באי שקט על מושבו ומדי פעם משמיע קולות לא ברורים. בצד השני, המרוחק, של הקרון עוד מישהו ״רגיל״ ומולו עוד שניים שנראים קצת מטרידים. לוקח לי קצת זמן לקלוט שהקרח הקטן מבין השניים הוא בעצם בחורה. לפי איך שהראש שלה שמוט - משהו בבירור לא בסדר איתה, במקרה הטוב - יותר מדי אלכוהול.
בינתיים הכושי הענק שמולי קם ממקומו ושוב משמיע איזה קול לא ברור, גם לא ידידותי במיוחד. לא פשוט. דרוך, אני מנסה לעקוב אחריו ומצד שני בשום פנים ואופן לא לנעוץ בו מבטים (כלל מספר אחד ברכבת התחתית). אני ממקד את המבט על זה שיושב בצד שלי. תוהה מבלי משים האם הוא באמת בצד שלי - כלומר במקרה שחלילה יקרה משהו.
תחנה, רחוב 59 - על הרכבת עולה עוד כושית. הפעם במדים. מדי ה MTA - רשות התחבורה הציבורית של ניו יורק. חצי ממני בגובה ובגודל ובכל זאת גורמת לי להרגיש יותר טוב, אולי זה המדים. היא מצידה מבחינה בהוא הענק ומתחילה דווקא להרגיש פחות טוב, קוברת את פרצופה בתוך הטלפון הסלולרי שלה. בינתיים גם הזוג המוזר שם בצד השני מתחילים לנוע באי שקט במקומות שלהם.
תחנה, רחוב 42 (Times Square) - הרציף מלא אנשים. הענק עובר על פני ההיא במדים ויורד מהרכבת. גם ההם שם בצד השני יורדים. שטף של אנשים מכל הסוגים עולה לקרון וממלא אותו - שחורים ולבנים וצהובים, אלגנטיים וזרוקים, עשירים ועניים - ושוב זו ניו יורק שאני מכיר ואוהב.
עוד שתי תחנות יורדים.

מחר היא טסה לחו"ל

מחר היא טסה לחו"ל. איזה כיף!

כבר הרבה זמן שהיא תכננה את זה, לבקר שוב בעיר הגדולה שהיא כל כך אוהבת.

כרטיסי טיסה - יש

מלון - יש

כסף - יש

גם כרטיסים להופעה שהיא רוצה ללכת אליה - יש (לא היה קל להשיג)

גם דף מסודר עם כל הדברים שהיא רוצה לעשות שם.

המזוודה והתיק כבר ארוזים, דבר לא חסר: מטעֵן, ספר לדרך, בגדים, צורכי טואלט…

היא מסתכלת סביבה על הבית המסודר

מנסה לדחות, להדוף את הבלתי נמנע.

בית מסודר - תמיד משרה עליה שלווה.

תמיד, חוץ מבערב שלפני הטיסה

בערב שלפני הטיסה שום דבר לא עוזר, היא יודעת...

...והנה זה בא - הפאניקה, האימה,

התחושה המפחידה והנוראה הזאת - שתמיד תופסת אותה לפני טיסה…

הרבה אנשים חוששים לפני טיסה לחו"ל: "מה אם אאבד את הדרכון?"

"מה אם יתקפו אותי כשאחזור לבד בלילה מההופעה?"

אבל הפחד שלה הוא משהו אחר - גדול יותר, חזק יותר, לא מחובר לשום דבר שאפשר להתגונן מפניו.

היא נָסָה כל עוד נפשה בה למיטה ומסתתרת עמוק בתוך השמיכה הגדולה.

בקושי מוצאת את האומץ להוציא יד אחת ולהפעיל את המזגן (בכל זאת קיץ עכשיו).

מחר כשהשעון, שהעמידה למוקדם בבוקר, יצלצל - היא תרד למטה

והמונית תיקח אותה לשדה התעופה

והיא תטוס לשם

ותעשה שם כיף חיים

היא כבר יודעת, כי זה תמיד כך

כמו שהיא יודעת שעד אז, היא תשאר כאן מכורבלת ורועדת מתחת לשמיכה.