חפש בבלוג זה

יום חמישי, 31 באוגוסט 2017

פייסבוק ללא גבולות

בשנה האחרונה, אחיין שלי נהיה מאד פעיל בסצינת חיי הלילה החיפאית (כן יש דבר כזה ומי שרוצה מוזמן לחפש Haifa Crawls בפייסבוק). בתור חבר-פייסבוק שלו, אני מקבל מדי פעם עדכונים על אירועים שהוא מתכונן להשתתף בהם. למשל היום קבלתי עדכון על מסיבת שנות התשעים שתתקיים בוונדרבר ביום ששי. מסיבת שנות התשעים נשמע אירוע מעניין, אז הקלקתי לראות במה מדובר. הגעתי לדף עם עוד פרטים, אבל פייסבוק - כמו פייסבוק נצל את ההזדמנות והציע לי עוד מגוון אירועים נוספים (ולאו דווקא קשורים) שגם הם מתקיימים בימים הקרובים ובקרבת מקום. כך למשל למדתי שתמר אייזנמן תופיע ב'גג העולם' (מתנ'ס הדר) בשבת הקרובה.
אבל מה שהכי תפס את עיני היה אירוע של boat trip and swimming כלומר שיט בסירה + שחייה שמתקיים ממש לא רחוק מכאן - בראס ביידה. אז למי שלא יודע ראס ביידה נמצאת עשר דקות מראש הנקרה - אבל בכיוון צפון. כלומר בלבנון. בפעם האחרונה שהייתי שם נסעתי לשם בזחל"ם במשימה להביא ציוד לקצין התצפית הגדודי שלנו שישב שם.
ממש מתאים לי איזה אירוע שיט + שחיה ולרגע עולה בי הפנטזיה - לו רק ניתן - לקחת את האוטו, 40 דקות נסיעה צפונה (אולי שעה אם יש פקקים) ואני שם - שט בסירה וטובל בים הכחול מול הצוק הלבן (ווריאציה על ראש הנקרה שלנו). בעולם הקסום של הפייסבוק שנכתב באמריקה הרחוקה שם אין כזה דבר כמו גבול - כי רק השמים או אולי הים הם הגבול - זה ברור שזה אפשרי, הרי זה כה קרוב - ממש "הושט היד וגע בם".
אבל אני יודע שאם אנסה - "בדממה בוטחת" יצוו: "עצור".


אבל אולי, אולי גם שם בראס ביידה הכֹּה קרובה וכֹּה רחוקה יושב לו איזה בחור ומתסכל על האירועים בפייסבוק שלו וחושב: "מסיבת שנות התשעים בוונדרבר" - ורק שעה נסיעה, הרבה יותר קרוב מביירות, דווקא מתאים לי. הלוואי והייתי יכול ללכת.

יום שישי, 25 באוגוסט 2017

דמויות בספרותינו החדשה

בדרך מהעבודה הביתה, בכניסה לבנין, אני מושיט יד חפוזה לתיבת הדואר שלנו ודולה ממנה את מה שהצטבר. בדרך כלל הרבה פרסומות, מעט חשבונות וגם פה ושם איזה דו"ח מהבנק. הפעם החבילה גדולה וכבדה במיוחד. ...לפח, לפח, לפח, צריך לשלם, אהה הנה... מה זה? מעטפה גדולה וכבדה...
אני פותח ומוצא בפנים ספר ואתו פתק קטן: "עשיתי סדר בספריה של הורי בת"א ומצאתי את הספר המצורף של סבך, אותו אני שמח להעניק לך כמזכרת". ואכן הספר נכתב בידי סבי ז"ל - שמואל ישעיהו פנואלי. סבי היה מבקר ספרות, בתקופה שזו עוד נחשבה "פיסגת האומניות" ורוב מה שכתב היה פירושים ודעות על ספרות ושירה שאחרים כתבו. שם הספר המסוים הזה: "דמויות בספרותינו החדשה". ביד רועדת אני פותח את הספר – ביד רועדת כי מה לעשות וספר שהודפס לפני קצת יותר משבעים שנה – נפתח אצלי ביד רועדת ולו רק מהחשש שמע יתפוררו דפיו למגע ידי.
הספר במצב טוב ודפיו לא מתפוררים ואני מדפדף אל תוכן הענינים ומוצא פרקים על: ז. שניאור וג. שופמן ויעקוב פיכמן ואשר ברש וש"י עגנון ואורי צבי גרינברג ועוד כהנה וכהנה. כאמור, דמויות בספרותינו החדשה - אליבא דשנת תש"ו (1946) – השנה בה יצא הספר.
ופתאום זה תופס אותי, שהדמויות האלה – רובן אינני מכיר. לא קראתי דבר של ז. שניאור או ג. שופמן ויעקוב פיכמן. ואפילו עגנון ואצ"ג שכן קראתי – קראתי מעט ואת הרוב אינני זוכר. כמובן לא משום שהן דמויות בספרותינו החדשה – כלומר חדשים מדי - אלא דווקא משום שהן דמויות בסיפרותי הישנה. רק שבעים שנה חלפו ומילא שהחדש הפך ישן, אלא שנדמה שנשתכח כליל. האם הילדים שלי מכירים את השמות האלה ומי שהם מכירים – מה הם יודעים עליו ועל יצירתו?
והשאלה הגדולה מכולן – האם דבריהם של אנשי הרוח והדעת האלה – כל כך התישנה ושוב איננה רלבנטית לעולמנו אנו, או שמע אנו בעצלותינו ובחפזוזנו לאחוז ב"חדש" וב"עדכני" אבדנו את כל הפנינים האלה שבעצם כל הזמן היו מונחות לרגלינו?

אין לי תשובה, אולי יום אחד אמצע מעט פנאי והרבה עוז לפתוח אחד מהספרים הישנים האלה ולעיין בו ולגלות – היש לכם דורות קדומים משהו לחדש וללמד אותי – או שמע דבריכם שהיו כה חשובים – רק לשעתם היו חשובים?

יום רביעי, 23 באוגוסט 2017

רגינה ספקטור Regina Spektor

רגינה ספקטור, באמפי פארק רעננה. מקום יפה ומזמין – שינוי מרענן מההמולה והצפיפות של פארק הירקון שם הייתי בפעם האחרונה שראיתי הופעה. הפעם היא מתחילה בזמן (רגינה) ואחרי שהיא פותחת ב"בואכם לשלום מלאכי השלום" (כן בעברית) היא עוברת לשירים שלה ומבלי להסס נותנת אחד אחד את הטובים ביותר שיש לה. שילוב קסום של מוזיקה שמחה ומלים עצובות:
The most human color – blue. Blue lips, blue veins,
blue – the color of our planet from far far away
מישהו הגדיר פעם את הסיגנון שלה כ anti-folk ואני אוהב את ההגדרה הזאת. כמו ב folk השירים הם תמיד על האיש ה"פשוט" ה"יומיומי" ה"אמיתי" – כמוני כמוך. אלא שבניגוד ל folk האיש הפשוט והאמיתי הזה איננו אדם שורשי המחובר למקומו ולטבע, אלא דווקא אדם תלוש, זר בתוך עיר גדולה מלאה באנשים זרים. כמו רגינה הוא גר בניו יורק אבל היגר אליה מארץ אחרת. אולי הוא גם קצת יותר מתוחכם מההוא של ה folk.
הביצועים החיים שונים קצת מביצועי האולפן שאני מכיר, לפעמים יותר גרנדיוזיים, לפעמים דווקא יותר צנועים. אני לא חושב שהביצועים האלה היו עובדים אם הייתי שומע אותם לבד באוטו או בבית, אבל בפארק עם כל האנשים מסביב – זה עובד וזה נכון.
אני מתמוגג מהיופי של השירים ומהביצוע וכן, גם מהעצבות שנוטפת מהם. אבל למה בעצם אני כל כך אוהב אותם? הם הרי כל כך עצובים?
בשיר הבא רגינה עונה לי גם על זה:
And you listen to the song 'cause it hurts just right...
כן, זהו, הם כואבים, אבל בדיוק במידה ובמקום הנכון

Never mind your bleeding heart.