ביום הולדתי המאה למדתי לעוף. זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. אם הייתי יודעת כמה שזה קל - כבר הייתי מנסָה בגיל תשעים וחמש, אולי אפילו בגיל תשעים, כי איך אומרים? מה שאת לא עושה בגיל צעיר - אחרי זה כל החיים תתחרטי עליו. למרות שאני בתכל'ס לא מתחרטת על כלום. לא על זה שהתחתנתי עם הקרציה זכרונו לברכה ולא על ארבעת הילדים שנולדו לי ממנו. גם לא על זה שהעפתי אותו מהבית שנתיים לפני שנפטר. מגיע לו - שידע מה זה להתעלק על אישה מסכנה שגידלה ארבעה ילדים.
בכל אופן, ליומולדת תמי ולינוי, הנכדות שלי, אפו לי עוגה - משהו ספיישל ובֵּני, הבכור שלי, שיחיה, שהוא כבר כמעט בן שמונים ובקושי הולך, התעקש שצריך לשים עליה נרות. איציק הבן של סימה צחק שאם כבר, אז לשים מאה ואחד נרות וחיים של דלית אמר שמספיק אחד עשר - אחד לכל עשר שנים ועוד אחד לשנה הבאה. אני אמרתי להם שהנרות רק יעשו לעוגה טעם של שעווה כי הכל ינזול, אבל בני התעקש שעוגה בלי נרות זה כמו גן חיות בלי פינגווין. בסוף התפשרנו על שישה נרות, אחד לכל עשרים שנה ועוד אחד לעשרים השנים הבאות - שיצא עד מאה ועשרים.
ישבתי שמה על הכסא עם הפרחים כמו נסיכה. סימה הביאה את העוגה עם הנרות הדולקים, ואני עשיתי את הפווו הכי גדול שיכולתי. לא קרה כלום. איזה פשלה. אז אני כזה לקחתי יותר אוויר וסימה שתחייה קרבה את העוגה יותר קרוב אלי ואני נשפתי בכל הכוח והנרות נכבו וכולם צעקו "שתזכי לשנה הבאה" ו"עד מאה ועשרים שנה".
הם חשבו שאני לא הרגשתי, אבל אני יודעת שאני כיביתי רק נר אחד. השאר נכבו כי תמי ולינוי ואיציק עשו פווו מהצד כשחשבו שאני לא מסתכלת. אבל אני דווקא ראיתי, רק שלא יכולתי להגיד כלום מרוב שנגמר לי האוויר.
ואז איציק וחיים וגם אלה, הנכדים של דלית - עומר ותומר שהם עכשיו חיילים בגולני או שאולי זה גבעתי? לא חשוב, בכל אופן הם מנצלים את זה שאין לי אוויר ואומרים: "סבתא, בואי נרים אותך עם הכסא" ותומר צוחק: "מאה ואחד פעמים". לפני שאני מספיקה להגיד משהו והופ, אני כבר באוויר ועוד פעם, הופ, ועוד פעם ובכל פעם שהם מרימים אותי ככה, אני מרגישה קלה יותר ויותר, עד שפתאום אני יודעת שאני יכולה לעוף ואני עושה את זה והכסא יורד למטה וממשיך לעלות ולרדת, אבל אני כבר לא שם. אני גבוה מעליהם, נזהרת שלא להסתבך עם המאוורר של התקרה. פעם הבן של איציק זרק אליו קוביה והיא עפה בכזה כוח ששברה לי את הוואזה שקיבלתי מהקרציה ז"ל ליום הולדת חמישים.
אז אני מרחפת לי שמה ומסתכלת עליהם מלמעלה, וחושבת לעצמי - משפחה יפה יש לך בלי עין הרע טפו טפו, ואני שמה לב שמלמעלה רואים שלבעל של סימה יש קצת קרחת באמצע, וגם דלית, הגיע הזמן שתעשה צבע עוד פעם, כי השורשים שלה בבסיס כבר לבנים לגמרי. והם כולם שמחים וחוגגים שם למטה וגם אני שמחה וחוגגת ונהנית מזה שאני כזאת קלה ואין לי משקל. לא שאני שמנה, חס ושלום, אני שומרת, מאז שאני צעירה אני שומרת, אבל בגילי, גם עם החמישים קילו בקושי שלי, כבר קשה לסחוב.
פתאום, אני שומעת צעקה: "אתם השתגעתם" ואני רואה את בני עצבני כמו שאף פעם לא ראיתי, כאילו עוד רגע הוא יחטיף מכות לאיציק ותומר ועומר וחיים ולא משנה באיזה סיירת הם היו. הם נרגעים מיד ומורידים בעדינות את הכסא לרצפה. רק אז אני שמה לב, שבעצם הגוף שלי מונח שמה בעיניים עצומות על הכסא. כולם מתחילים לצעוק "סבתא זיווה, סבתא זיווה", ו"אמא, אמא". האמת, די משעשע לראות אותם ככה מכרכרים סביב הגוף שלי. ממש רואים כמה אכפת להם ממני, מה שלא תמיד רואים ביום יום, כשאני מבקשת מהם שיקנו לי עוף בסופר, או את השקדי מרק של ויטה, כי אלה של אוסם קשים מדי בשבילי.
הם צועקים ומתלהבים ויש שם מהומה שלמה, עד שבהדרגה אני קולטת שהם כבר לא שמחים אלא מודאגים ואפילו קצת עצובים. אז למרות שנורא כיף לי ככה באוויר, אני מוותרת ויורדת למטה לגוף שלי ופותחת את העיניים שלו והם כולם נושמים לרווחה.
"ברנדי, תביאו לי כוסית ברנדי", אני מבקשת. אני יודעת שזה יעצבן אותם. הם חושבים שבגילי זה לא בריא, אבל מה לעשות שיין או בירה כבר לא משפיע עלי.
שוב נהיית שם מהומה שלמה, אבל הפעם בקטע טוב וכולם צועקים על כולם ותמי, המאמי שלי, מגניבה לי כוסית ברנדי והמסיבה חוזרת למסלולה.
מאז, מדי פעם, כשאני לבד בבית, אני מתיישבת לי על הכורסא הנוחה מול הטלוויזיה ומתחילה לרחף, גבוה גבוה, לפעמים עד התקרה, לפעמים אני אפילו יוצאת החוצה דרך החלון. בזמן האחרון קורה שבא לי לעוף החוצה ככה ולא לחזור. מה יש? אני את שלי כבר עשיתי. אבל אני נזכרת בבני וסימה ותמי וכולם ואני יודעת שעוד לא. עוד לא, יום אחד, אבל עוד לא.
