אשכולית

בערב יום העצמאות, התכנסנו כהרגלנו אצל חברים. רשמית, לשירה בציבור, מעשית, בעיקר כדי להפגש ולפטפט. ובכל זאת בהמשך הערב, נשלף המקרן ואפילו שרנו לא מעט.

שירים של פעם, מזמן, שירים של ילדות נשכחת, אולי אפילו מלפני שבעים שנה.

כשהגענו לשיר על האשכולית וראיתי את מילותיו מוקרנות על הקיר,

ופתאום קלטתי כמה יופי ותיחכום מסתתרים מתחת לעטיפה של התום והפשטות של השיר הזה

תודה לזאב חבצלת – מי שלא יהיה (או היה)

מילים: זאב חבצלת

לחן: עממי ארמני

אֶשְׁכּוֹלִית הִיא אֶשְׁכּוֹלִית צְהַבְהֶבֶת

נַעֲרָה הִיא נַעֲרָה

אֶשְׁכּוֹלִית אֶת אַדְמָתָהּ אוֹהֶבֶת;

נַעֲרָה – אֶת נַעֲרָהּ.

זֹהַר לֵיל רַד לוֹ וּמַכְסִיף יָרֵחַ

מַכְסִיפָה הָאֶשְׁכּוֹלִית

בַּפַּרְדֵּס נָם לוֹ זוּג יוֹנִים זוֹרֵחַ

אֵשׁ כֻּלָּהּ הָאֶשְׁכּוֹלִית.

אֵשׁ כֻּלָּהּ, הִיא מַדְלִיקָה הַפֶּרַח

בַּנִּצָּן, בִּימוֹת הַשְּׁבָט.

נְעוּרִים הִיא מְלַבָּה בַּיֶּרַח

יִסְעֲרוּ בְּלֵב הַבַּת.

בַּמָּחוֹל-נָא חוֹלְלָה לְפֶתַע

כְּאוֹמֶרֶת: "אֶת כֻּלִּי!",

לְאַחַר רָצָה וּבָרְחָה לְפֶתַע

וּבְיָדֶיהָ אֶשְׁכּוֹלִית.

לבד

היא יושבת לבד.

כל המרפסת הומה אנשים ובכל זאת היא לבד.

מסביב כולם מקובצים חבורות חבורות - אבל היא לבד.

אפילו הכסא שעליו היא יושבת - קצת בצד ומופרד מכל השאר.

כאילו עצם נוכחותה יצרה סביבו חפיר בלתי נראה.

מצד אחד - ככה זה - תמיד היא לבד.

מצד שני - בכל זאת - זה כנס "עולמות".

המקום שבו כל מי שתמיד לבד פוגש את האנשים האחרים שתמיד לבד בדיוק כמוהו.

הנה שם ליד השולחן חבורה גדולה מתווכחת על הנזק שחרב מפלדת אורקים תגרום לשריון העשוי מיתריל.

ובפינה ממול שלוש בנות שנראות בדיוק כמו Usagi Tsukino מ Sailor Moon מצחקקות בהתלהבות.

ושם ליד המֵיחַם, דמבלדור מסביר לכמה אנשי חלל שמסע בין כוכבים מתה ברגע שיצא הפריקוולר השלישי.

אפילו האשה המבוגרת שישבה לבד בצד השני של המרפסת - עכשיו מדברת בהתרגשות עם עוד איזה שני חבר'ה בני גילה על עולם הדיסק של Pratchett.

רק היא - לגמרי לבד.

ואולי בכל זאת היא לא לגמרי לבד? אולי בכל זאת גם היא שייכת?

עובדה:

איש לא מעיר לה על כמה שהיא רזה

ואיש לא מציק לה על איך שהיא לבושה

וכשמדי פעם היא מוציאה את המחברת ומשרבטת מישהו מהעוברים ושבים -

הוא לא כועס, לכל היותר יבקש בנימוס לראות "איך יצאתי?"

אחד אפילו החמיא לה על איך שיצא.

אז נכון, גם פה היא לבד, אבל בכל זאת היא גם קצת שייכת

הכי שייכת שהיא יכולה להיות.

בעיני המתבונן

תל אביב. ככר מסריק. בכיכר מזרקה קטנה ובריכת מים סביבה ובבריכה יצירת אומנות נפלאה, כמין פסיפס של ירוק וכתום. עצרתי ונגשתי לראות מקרוב… כמה שזה יפה. ואז שמתי לב שהיצירה שאני מתבונן בה מורכבת מעלים שנשרו לבריכה וקליפות של מנדרינה שמישהו זרק. היצירה עצמה לא השתנתה כלל, ובכל זאת יופיה נפגם בעיני.