מכשפת הלילה

 כשאני עצוב כל כך עד שנדמה שאני כבר לא יכול יותר, אני קורא למכשפת הלילה שתבוא ותעטוף אותי. היא באה, גבוהה ורזה. כתפיה הלבנות ופניה החיוורות מבהיקות על רקע השחור המוחלט של שערה הסמיך, האינסופי שמתמזג לתוך שמלתה השחורה כמוהו. היא חושפת לעברי את שיניה הלבנות ומושיטה כלפי את זרועותיה הארוכות. ציפורניה החדות, שחורות גם הן, נשלחות ישר לעבר עיני. ואז בבת אחת היא פורשת את כנפיה האפלות סביבי והעלטה מכסה אותי. הכל נהיה שחור ואני לא יכול לראות דבר. לא את הכיעור ולא את הפגמים. לא את גזרות הגורל ולא את שונאַי החורשים רעה נגדי ונגד האהובים לי. גם לא את אהובַי, הפגועים, החשופים, המשוועים לעזרתי ואני, קצרה ידי מהושיע, אם כי כוחי מוגבל ואם כי מרחק נפער בינינו ושוב אינני יודע איך ובמה לעזור להם.

החושך עוטף אותי וכלום לא נגלה לפני, או סביבי, הכל נסתר. ומתוך ההעדר הזה, אני הופך לדג זהב. לא סתם דג זהב, אלא דווקא דג זהב אחד, מסוים - זה המבליח, רק לרגע, בפרק האחרון של הרומן המעולה "פרקים נבחרים בפיזיקה של האסונות". כמו אותו דג זהב שזכרונו מוגבל לשלוש שניות בלבד, גם אני, אחרי אחת… שתיים… שלוש… שניות, שוכח הכל ונרדם.

רגיעה מתפשטת בכל גופי וכבר לא אכפת לי אם זו הרגיעה הנכספת שאני כל כך זכאי לה ורק התחמקה ממני, או שאין לי שום זכות עליה ורק בגניבה הצליחה מכשפת הלילה להבריח אותה אלי. אני נאחז בה בכל כוחי, מרפה ולא מרפה בעת ובעונה אחת.

לא תמיד קראתי למכשפת הלילה. היו ימים שדווקא פחדתי ממנה, מדמותה שכל כך מזכירה את מלאך המוות, עד שנדמה שהוא אחיה, או לפחות בן דודה הקרוב. פחדתי גם מהחושך שהיא מביאה איתה, מכך שלא יכולתי לראות את אבא ואת אמא. מכך שאולי גם הם, לא יכולים לראות אותי עכשיו, ואם אקרא לעזרה - מי ישמע ויבוא להציל אותי?

גם כשאהובַתִי עוד הייתה בחיים, פחדתי ממנה, ממכשפת הלילה. פחדתי שתעבור בינינו ותפריד אותנו זה מזו ולא נוכל עוד למצוא את דרכנו בחזרה - אני לזרועותיה והיא לזרועותי, ואני אגשש בחשיכה וכל שאמצא יהיה רק את זרועותיה הגרומות של המכשפה. באותם הימים, הייתי נכון לעשות הכל רק שתרחַק ממני, ובכל זאת היתה באה, בת צחוק לעגנית קבועה על שפתותיה הדקות והקרות. אם הייתי זועק, היתה פורצת בצחוק קולני ואם הייתי קופא ושותק, היתה מתקרבת ולוחשת לי - "יום יבוא ועוד תקרא לי, ובכל כוחך תייחל שאבוא" ואני היית מתפלץ בבהלה.

"הכל בסדר, מאמי, הכל בסדר, רק חלום חלמתָ, רק חלום", אני עדיין זוכר את הקול של אמי מתנגן בחשכת הליל.

אבל מכשפת הלילה, היתה חכמה ממני, או שאולי ידעה את מה שילד, או אדם צעיר, אסור לו שידע ועכשיו פעמים רבות אני קורא לה, קורא, בחשכת הליל. לא תמיד היא היא באה, לפעמים היא משתהה, או מסרבת לבוא בכלל. האם כדי ללעוג לי? על ההיזקקות שלי אליה, או שאולי היא סתם עסוקה, הרי בוודאי יש עוד אנשים שמשוועים לשירותיה. ואני, ער וכאוב, מהלך אנה ואנה בין קירות ביתי החשוך והריק, מנסה לשווא לגרש מחשבות רעות ופחדים וחרטות וחרדות מפני דברים שאין אני יודע אם קרו כבר או שעוד יקרו בעתיד. "נשום עמוק", "שתה מים",  "ספור עד עשר", "כוסית של יין אולי תעזור". אני מנסה לקרוא בספר, מנסה להסיח את דעתי במוזיקה, מוזיקה שקטה - כי בכל זאת השכנים כנראה כן ישנים. אבל כלום לא עוזר ואני נשאר ער, דקות ארוכות, או שעות או לילה שלם, עד שהיא עושה את החסד הזה עימי ובאה. "קראת לי?" היא מחייכת וחושפת לעברי את שיניה הלבנות. "כן", אני עונה, מישיר אליה את מבטי, והיא מושיטה כלפי את אצבעותיה הארוכות וציפורניה החדות נשלחות ישר לעבר עיני. ואז בבת אחת היא פורשת את כנפיה האפלות סביבי והעלטה מכסה אותי. אחת… שתיים… שלוש…

אחר

אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא ואֶלִישַע בֱּן אֲבוֹיָה וְרַ' עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, אֶלִישַע בֱּן אֲבוֹיָה הפך ל"אַחֵר" והחל מקִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. ורק רַ' עֲקִיבָא נכנס בשלום ויָצָא בְּשָׁלוֹם.

מהו מקצץ בנטיעות? שהיה מסית תלמידי חכמים ובני נוער ומעורר בהם ספקות ומשדלם לזנוח תלמוד תורה וללמוד חכמת גויים.

אמרו חכמים - לא טוב הדבר שהפך לאחר שהרי בעמנו ובדתנו הוא פוגע וצעירים הופכים ליוונים ואינם מקיימים את המצוות ואפילו למול את בניהם שוב אינם מָלים. 

היה שם אחד, רבי אלקנה בן חרש, שהיה לו קיטון שש אמה על שש אמה גודלו והיתה בו סגולה לחזור אל העבר והיה נכנס בו ביום חמישי ויוצא ממנו בזמן שבית המקדש היה קיים ונשאר שם את השבת ובמוצאי השבת היה נכנס שם ויוצא ממנו ביום ראשון ומבאר לחכמים הלכות קורבן וטוהרה ומפרש להם הלכות רבות מזמן שבית המקדש היה קיים.

באו אליו ואמרו לו - אותו אַחֵר - מוטב לוֹֹ לוּ לא היה קיים מלכתחילה וביקשוהו שיעשה תיקון ויסיר את הנזק שנגרם מאותו האחר. אמר להם - תנו לי שני תלמידי חכמים צעירים ובעלי גוף ואלך אל אִמּוֹ ואפטור אתכם מעונשו של זה. אחר כך התפלל רבי אלקנה כל אותו היום ובערב נכנס עם שני התלמידים שניתנו לו אל הקיטון.

למחרת כשזרחה השמש מצאו את עצמם בעיר טַרְכֵי ליד בית קטן ומט ליפול ושם אישה אחת יולדת בן והמילדת יוצאת וקוראת "קיראו לאבויה כי בן זכר נולד לו". ואבויה בא ואמר "אלישע קיראו לבני כי בו נושעתי" ויתפסוהו שני תלמידי החכמים ואלקנה בא הביתה פנימה עם המאכלת שהכין איתו מבעוד מועד ויש אומרים מאכלתו של אברהם אבינו היתה זו ויהרוג את התינוק.

והוא ותלמידיו ברחו מטַרְכֵי ונאלצו לעשות את השבת בשדה הפתוח מאימת תושבי העיר וביום הראשון חזרו לסנהדרין ואמרו "עשינו כדבריכם".

והנה אין סנהדרין ואין משנה ואין תלמוד תורה. נשתכח מעם ישראל. כי כל הלכה במשנה ששם אומרה לא נזכר במפורש - משל רבי מאיר היא ורבי מאיר - תלמידו של אלישע בן אבויה היה ועתה משלא היה אלישע, נותר גם מאיר בור ועם הארץ.

כשהאהבה נגמרת

אחרי יותר מעשרים שנות נישואים, הרגיש רפי שהאהבה שהייתה בינו ובין דורית אשתו פשוט נגמרת.

 אולי עוד לא ממש נגמרה, אבל בהחלט אוטוטו נגמרת. איך דעכו התשוקה והעניין ההדדי? מתי סדר היום הצטמצם למעגל משמים של עבודה, ארוחות ערב חדגוניות ובהייה פסיבית בטלוויזיה?

כשדורית סוף סוף הייתה מסתכלת עליו, רפי ממש הרגיש עד כמה הוא כבר לא עושה לה את זה. האמת, גם היא כבר לא עוררה בו עניין כמו פעם, למרות שעדיין הקפידו לעשות סקס - פעם בשבועיים, אם צריך או לא צריך.

להפיג את השעמום, החל לשים עין על השכנה בבניין שממול. הוא לא ידע עליה הרבה פרט לכך שהיה לה גוף חטוב ושדיים בולטים ושיער ארוך וגולש. באותן הפעמים שיצא לו להחליף איתה ברכת שלום חטופה, הוא מצא שחיוך מקסים אחד שלה מספיק בשביל להחזיק אותו מעל למים יום שלם. אילו רק דורית הייתה קצת יותר…הוא אפילו לא ידע להגיד קצת יותר מה.

יום אחד, כשהלך ברחוב, ראה רפי שלט שתפס את תשומת ליבו: "כשהאהבה נגמרת". מתחת לשלט היתה חנות קטנה והוא נכנס פנימה. איש מבוגר ורזה עם סרט מדידה כמו של חייטים, קבל את פניו ושאל במה יוכל לעזור.

"האהבה שלי נגמרת", אמר רפי בפשטות, הבעת פניו מבטאת את מלוא היאוש והעצב שחש.

"אם כך באת למקום הנכון", עודד אותו האיש, "בניגוד למה שרבים חושבים, האהבה היא לא משהו מופשט שנמצא בלב, אלא משהו מוחשי שנמצא באוויר סביבנו ועוטף אותנו. עם השנים, כל הזיהום הסביבתי שבתוכו אנו חיים גורם לאהבה הזאת להתפרק והיא מתפוגגת עד שלא נשאר ממנה כלום והיא נגמרת."

"קצת כמו מה שקורה עם האוזון", הוא הוסיף, "שנוצר מין חור כזה". 

פרצופו של רפי נהיה עצוב עוד יותר. באהבה הוא לא היה מומחה גדול, אבל על החור שבאוזון הוא דווקא קרא, ומה שקרא לא היה מעודד במיוחד.

"אבל כאן בדיוק, אנחנו יכולים לעזור", המשיך האיש  בחיוך רחב, "כי המומחים שלנו מצאו את הסוד איך לאסוף את הרסיסים של מה שנשאר כשהאהבה מתפרקת ולחבר אותם מחדש. אנחנו אוספים אותם, מזקקים אותם ודוחסים למיכלים קטנים עד שמתקבל תרסיס שאתה יכול פשוט לרסס על זוגתך וְ voilà - הבעיה נפתרה".

רפי נותר ספקן, אבל מה כבר יש לו להפסיד? הוא אמר לאיש שהוא ישמח לרכוש מיכל שכזה.

"אם כך - גש הנה", אמר האיש, פרש את סרט המדידה שהיה בידו והחל למדוד את רפי לאורכו ולרוחבו. סביב הבטן, מהרגל אל הירך, סביב החזה, מהצוואר למותניים.

"אנחנו מדברים פה על תרסיס, לא על חליפה, כן?" ניסה רפי להבין. האיש הסביר שההשוואה לחליפה היא דווקא די מוצלחת, כי כשם שאין שני אנשים זהים - כך גם אין שתי אהבות זהות, וכל אחד צריך שיתאימו לו בדיוק את התרסיס הנכון לו.

לבסוף סיים האיש את מדידותיו, הסתובב לקיר המגירות שהיה מאחוריו, בחר מגירה, פתח אותה ושלף משם מיכל קטן שנראה לרפי כמו מיכל של קצף גילוח. "בבקשה".

"אפשר לנסות?"

"לא, לא כאן!" הזדעזע האיש, "רק כשאתה ליד אהובתך".

כל הדרך הביתה, פינטז רפי איך הוא ירסס את דורית שלו, איך העיניים שלה יהפכו מצועפות, איך המבט האדיש שלה יחזור להיות אוהב וחושק ואיך הוא ייגש אליה אז ובמבט רציני ורב משמעות ירכן אליה וינשק אותה כמו שמזמן לא התנשקו.

אבל, כשהגיע לבניין בו הוא גר, בדיוק יצאה השכנה מהבניין ממול וברכה אותו לשלום. היא היתה כל כך נאה והחיוך שלה היה כל כך מקסים, שמהיר כברק, לפני שאפילו הבין מה הוא עושה, שלף את המיכל מהכיס וריסס אותה. הסטירה המצלצלת שהיא הנחיתה על פניו, הייתה מהירה אפילו יותר והוא נמלט לביתו כל עוד נפשו בו.

הוא קיווה להתחמק מאשתו, אבל כשפתח את הדלת, דורית היתה שם. כשראתה את ידו הצמודה ללחייו שעכשיו כבר הייתה אדומה כמו עגבניה בשלה, מבטה האדיש התחלף לדאגה עמוקה.

"רפי, מה קרה?" שאלה בבהלה.

הוא התבייש לספר לה ועל כן המציא מעשיה על איזה ערס שרב איתו על מקום חניה ולבסוף גם נתן לו סטירה.

"זה נורא", אמרה דורית והחלה למרוח משחת אלוורה על לחיו הלוהטת. מגע ידיה נעם לו והוא נזכר במיכל שבעצם היה מיועד בשבילה. בזהירות הוציא אותו, כיוון אליה וריסס. הוא התכוון לרסס מאחור, שלא תרגיש, אבל היא בדיוק הסתובבה וכך יצא שריסס אותה ישר לפנים.

צחוקה המתגלגל, היה הדבר האחרון שציפה לו. היא פשוט פרצה בצחוק וצחקה וצחקה ולא יכלה להפסיק.

"דורית, דורית, מה כל כך מצחיק?" שאל בדאגה, תוהה איך יענה אם תשאל מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה? אבל היא לא שאלה. במקום זה היא ניגשה, עדין מתגלגלת מצחוק, אל השידה ושלפה מהתיק שלה מיכל קטן, זהה לשלו, ובכוונה רבה כיוונה אליו ישר לפרצוף וריססה.

המבט שהיה על פניה היה כזה חמוד, כזה נחוש, כזה מזמין, הוא נזכר במלחמת הכריות שהיו עורכים כשרק החלה אהבתם ללבלב והתחיל לצחוק אף הוא, וכך, עדין מרססים וצוחקים, שפתיו התקרבו לשפתיה והם התנשקו, נשיקה - שכבר מזמן לא התנשקו כמוה.

ורדים בני שבוע

מוכר הפרחים אמר שיחזיקו שבועיים, אבל כשהסתכלתי מקרוב על הוורדים של שישי שעבר, כבר ראיתי את "ניצני" הקמילה. הקמטים הקטנים שהופיעו בשולי הפרח. הצבע שכבר דהה מעט ואיזה שהיא שפיפות מסוימת של הגבעול, כאילו משאו כבד עליו והוא קצת רוכן קדימה. אבל לא היה לי לב לזרוק אותם. בכל זאת הם עדיין עמדו זקופים, עדין פרחו בוורוד ולבן מרהיבים, עדין השרו על סביבתם את השלווה והיופי שיש בהם - יופי שבוודאי קרן בהם מבפנים, למרות שכלפי חוץ כבר נראה טיפה יותר מסויג וצנוע. שאלתי את אישתי. "אני דווקא אוהבת אותם ככה. לפני שבוע, כשהבאתָ אותם טריים, הם נראו לי כל כך שלמים, כל כך מושלמים, קצת כמו פרחים מפלסטיק, עכשיו שנבלו קצת, אני מרגישה שהם אמיתיים". 

נזכרתי באומני הקרמיקה היפניים שטורחים ומייצרים כלי סימטרי ומושלם ואחר כך בכוונה פוגמים בו - קצת. משהו קטן שישבור את השלמות, כי היופי האמיתי - לעולם לא יכול להיות מושלם לגמרי. אבל אני חושב שבפרחים היה עוד משהו, היה גם המאבק, הנחישות להמשיך ולפרוח, להחזיק מעמד - רק עוד כמה ימים.

החלטתי. ובמקום לקנות פרחים חדשים לשבת - נשארנו עם הוורדים שלנו - הוורדים בני השבוע.

חברה שביקרה אצלנו, אמרה שהם נראים לה עצובים. אבל מה היא מבינה? היא אפילו לא בת ארבעים.

בין החורים של הזיכרון

פעם, אולי לפני מאה שנה - הייתי חייל. אולי עטוף בכתונת משוגעים ואולי לא. בכל אופן ביליתי המון זמן בתחנה המרכזית של באר שבע - ממתין לאוטובוס שיקח אותי הביתה לחיפה או לחילופין בחזרה לבסיס. המקום היה די מַשְמִים, אבל הייתה שם חנות אחת של צורכי כתיבה, שבחלון הראווה שלה הוצג פוסטר שתפס את עיני. בכל פעם שהייתי עובר שם הייתי חייב לעצור לרגע ולהתבונן בו. פעם אפילו פספסתי אוטובוס בגללו. בעולם ללא טלפונים סלולריים וללא אינטרנט, לקח לי זמן לגלות שהציור נקרא: "Entre les trous de la memoire" שזה בערך "בין החורים של הזיכרון" ושצייר אותו מישהו או מישהי ששמם: Dominique Appia.

הציור כל כך הקסים אותי שהקדשתי יום שלם מאחת מחופשות אמצע-השבוע הנדירות שלי לעלות ל"מֶכָּה של הפוסטרים" הלו היא החנות Zoom (ז"ל) שהיתה בדיזינגוף סנטר וקניתי לעצמי את הפוסטר (כולל שני המוטות השחורים מפלסטיק שבלעדיהם אי אפשר).

מאז, ליווה אותי הפוסטר הזה שנים ארוכות: מעל מיטתי בצבא. מעל מיטת הסטודנטים שלי כשלמדתי בטכניון…

עד שמתישהו, בין החורים של הזיכרון, הוא נעלם מחיי ושוב אינני זוכר אפילו מתי ואיך. כבר שנים רבות שלא חשבתי עליו, עד שבסיור אקראי בתל אביב לפני כשבועים, נתקלתי בו שוב, זרוק בצד ליד איזה בית קפה בדיזינגוף.

כמו שאמר איזה רומאי מפורסם: Sic transit gloria mundi - כך חולפת תהילת עולם.

משפחת חימר

 אין פעם שאני מטייל ברחובות תל אביב, ולא מוצא איזה פינה קסומה שלא ידעתי על קיומה וש"עושה לי את היום". הפעם הלכתי עם הבת שלי ברחוב גורדון ואי שם בין ריינס לדיזינגוף, ראינו בפתח אחד הבתים אוסף של כמה חתולים בצבעים שונים משוחחים עם שני ברווזים אורחים. לא בכל יום אתה פוגש חבורה שכזאת אז ניגשנו קרוב יותר, ובין השיחים גילינו שיש לבניין הישן גם קומת מרתף עם חצר קטנה ושם בחצר יושבת משפחה שלמה של דמויות קרמיקה בגודל מלא. השלווה הנינוחה שלהם הייתה מדבקת, אז הצצנו, צילמו, אמרנו שלום והמשכנו הלאה. כדברי השיר: "עברתי רק כדי לראות".

יד ביד

לא רחוק מהבית של אמא שלי יש מצפור יפה שצופה על עמק זבולון, הקריות, והשכונות המזרחיות של חיפה. הלכתי לשם עם האמא שלי. "שנצא קצת? מזג אויר טוב בחוץ", היא הציעה ואני עניתי "כן". אז אנחנו הולכים יד ביד: אשה בת תשעים ויותר וגבר שגם הוא כבר בהחלט לא צעיר. צעדים איטיים, מדודים, זה מה שהיא יכולה, ואני מתאים את עצמי לצעדיה, נותן לה להישען עלי, ברך ימין קצת כואבת לה וזה עוזר. "תראה את העצים, איזה גובה", היא אומרת ואני מתבונן בהם, מנסה למצוא בהם את הגובה ממנו היא כל כך מתפעלת. הם נראים לי די רגילים.

"למה לא גוזמים אותם?" היא שואלת ומוסיפה: "הם כמעט מגיעים עד לקרוניות". אני מסביר לאמא שהעצים לא באמת מגיעים עד לקרוניות, זה רק נראה כך בגלל הזווית בין העצים למדרון שמולנו. עוד כמה צעדים ואנחנו נמצאים ממש מתחת לקרוניות של הרכבלית, הן מתרוממות מן המדרון וחולפות גבוה מעלינו וגם אמא רואה עכשיו מה רב המרחק בינן לבין העצים. בכל זאת היא חוזרת ומציינת עד כמה גבוהים הם העצים האלה.

מזג האוויר בהחלט יפה - שעת בין ערביים קסומה של סוף קיץ -  כבר לא חם ועדיין לא קר. שמש של רגע-לפני-השקיעה מלטפת אותנו. חומהּ העדין מזכיר לי טיול מלפני שנים בחורשה ליד ביתנו שהיה אז ברמת שאול. אני ואמא, היא אישה צעירה ואני ילדהּ הקט. גם אז הלכנו יד ביד. אני מזכיר לה זאת ולרגע היא מתבלבלת ומספרת לי שזה היה כאן, בדיוק במקום בו אנו הולכים עכשיו. היא אפילו נזכרת בשיר ששרנו אז: "ימינה, ימינה, שמאלה, שמאלה, לפנים, קדימה, ימינה, ימינה, שמאלה, שמאל, לפנים, אחורה". השיר בא עם ריקוד קטן בו הרגליים עושות את מה ששרים ולרגע שנינו שרים ביחד ורוקדים. אחרי רגע היא נעצרת: "עכשיו אני כבר לא יכולה לרקוד", היא פוסקת.

אנחנו ממשיכים ללכת ואני מסתכל עליה ועלי. איך אז הייתי כזה קטן והיא כזאת גדולה ועכשיו התהפכו היוצרות ואני הגדול והגבוה והיא קטנה ונמוכה. לא רק יחסית אלי, אלא גם באופן מוחלט, כי כשמזדקנים - הגוף קטֵן. פתאום אני מבין משהו שלא הבנתי עד כה: לפני כמה שנים כשביקרתי במה שנשאר מאותה החורשה, התאכזבתי עד כמה העצים שנותרו בה היו כל כך פשוטים ורגילים, ואני הרי זכרתי אותם גדולים וגבוהים - ממש כפי שהעצים שכאן נראים עכשיו לאמי שהצטמקה.

עצירה במצפור ותצפית אל הנוף. "כבר בפעם הראשונה שביקרתי בחיפה התאהבתי בנוף שלה וידעתי שכאן ארצה לגור", היא מספרת לי שוב כשאנחנו מתיישבים על הספסל שיש שם. לאחר זמן, השמש שוקעת ואמא מציעה שנתחיל לחזור. אנחנו מספיקים להגיע לביתה רגע לפני שמחשיך. 

צעד קטן לאנושות, צעד גדול לאמא שלי שהשלימה את המסע.

רגע של נחת

מאוחר בערב, כשהוא הסיע את אמו הזקנה חזרה לביתה, חשב הִירוֹ על כך שגם קוסמים צריכים מזל. השבוע האחרון נתן לו תזכורת מתמשכת לכך. הבעיה עם קוסמים זה שיש להם הרבה מאוד כוח ושליטה על החיים שלהם, ואז כשהגורל מתעתע בהם ובבעיטה אחת מראה להם עד כמה הם פגיעים ותלויים בחסדיו ככל האדם - זה פוגע בהם קשה יותר. כך היה גם עם אמו הזקנה, שהיתה מכשפה לא קטנה בזכות עצמה, עד שלפני שנתיים, זמן קצר לאחר יום הולדתה המאה - קרה מה שקרה ומאז הוא צריך לנהל את כל עניניה. הכרכרה התנהלה באיטיות בסמטאות הצרות של העיר, מתקשה לקחת את הסיבובים החדים ואימו רטנה שמזמן היו צריכים להרוס את הבתים הישנים האלה ולהרחיב את הדרך. הוא היה שקוע בהרהוריו ולא היה לא כוח לענות לה. למעשה היה כל כך שקוע בהרהוריו שכמעט ופספס את הכניסה לביתה, מזל שהסוסים, שכבר היו מורגלים בדרך הזו, עצרו מעצמם. "זה בסדר, אתה לא צריך לעזור לי לרדת, אני יכולה בעצמי", היא רטנה. הוא נתן לה לרדת בעצמה. מצוות כיבוד אם נאבקת בתוכו עם ההבנה שבכך שהיא יורדת בעצמה היא משמרת קצת מהכבוד העצמי שלה מימים עברו. "שבת שלום, אמא" הוא אחל לה. "שבת שלום, בן שלי" היא השיבה, הפעם בטון רך. אחר כך התקדמה לאט לאט אל השער. "אתה יכול ללכת", היא סימנה לו בידה, אבל הוא משך ברתמה, מאותת לסוסים להישאר. יש עוד את העניין הזה עם השער. פעם, כשהייתה צעירה יותר, כישפה את השער, ומאז בכדי שיפתח צריך להקיש עליו עם מטה הקסמים שלה - פעם אחת מתחת לחור המנעול ואז ארבע פעמים מעליו. אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע. היא התקרבה לדלת והוציאה את שרביט הקוסמים שלה. הוא נדרך. בזמן האחרון, ידיה הזקנות כבר התקשו לדייק ולעתים קרובות היתה מפספסת את הנקודה הנכונה, או משתהה יותר מדי בין נקישה לנקישה והשער לא היה נפתח. אז הוא היה יורד מהכרכרה, ניגש אליה ובעדינות מכוון את ידה למקום הנכון ובקצב הנכון. "הנה, אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע". הדלת היתה נפתחת והם שוב היו נפרדים לשלום. גם זה כבר הפך חלק מהריטואל הקבוע שלהם. היא הרימה את ידה והקישה. ממקומו בכרכרה, הוא לא יכל לראות בדיוק לאן ידיה פונות. "אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע", הוא ספר בליבו. כלום לא קרה. הוא כבר התכופף לרדת ולעזור לה, אלא שאז נשמעה חריקת המנעול והשער נפתח. "היום אמא הצליחה לפתוח את השער בעצמה", הוא ציין לעצמו בהנאה והאיץ בסוסים לחזור הביתה.

מחברת כחולה

פתאום נהיה חושך. רק זרקור אחד ממוקד האיר את הבמה הקטנה. היא כולה נדרכת, נלחצת. "זה רק הופעה, זה רק הופעה", היא ממלמלת לעצמה. "איך בכלל הגעתי לכאן?" זה אשמתה של אירנה ששכנעה אותה.

"את הרי אוהבת מוזיקה, בואי אתי".

היא אוהבת מוזיקה, זה נכון, אבל בשליטה, כשבהינף אצבע היא יכולה להנמיך את הווליום, ואם זה לא עוזר וגל החרדה ממשיך לגאות בתוכה - גם לכבות, להשתיק באחת. הופעה זה משהו אחר, הרבה יותר מפחיד. היא מזהה ארבעה גברים עולים מהצללים ומתקדמים לעברה. היא לוקחת נשימה עמוקה.

"זה הופעת ג'אז, זה לא יהיה רועש, אני מבטיחה לךְ, בבקשה בואי איתי, לא בא לי ללכת לבד", אירנה הפצירה והיא הסכימה. היא רוצה להתמודד עם הפחד הזה, לנצח אותו, אולי להיות קצת יותר כמו כולם.

הנגנים תופסים את מקומם בתוך אלומת האור: פסנתר, תופים, קונטרה בס, הרביעי נעמד ליד המיקרופון - ממש לפניה, סקסופון תלוי לצווארו.

לחישה: "One, two, one, two, three". הם מתחילים לנגן. 

הקטע נשמע שקט. הם נראים נחמדים, בחורים צעירים, ילדים טובים, המנגינה הרמונית וקולחת, היא מנסה להירגע. אבל הקצב והעוצמה מתגברים, מַכָּה בתוף, אקורד חזק בפסנתר. "תקשיבי, תקשיבי, זו יצירה יפה", היא מנסה להתרכז. אירנה צדקה, הם באמת טובים החבר'ה האלה.

אז למה הפחד עדין אורב לה? היא מרגישה איך הוא עולה ומטפס בתוכה. כנגד רצונה עיניה פוזלות ימינה ושמאלה, מחפשות נתיב מילוט בתוך המועדון הצפוף. היא מרגישה קוצר נשימה. ידה נשלחת מתחת לשולחן, לתיק הקטן שלה, שרק לא תשכח אותו מאחור כשתברח.

היא ממששת את התיק ומרגישה משהו קשה בתוכו: המחברת הכחולה. היא הרי לקחה אותה בדיוק לרגע הזה. המגע הזה נוסח בה קצת ביטחון ונותן לה מספיק אוויר להושיט את היד פנימה ולהוציא את המחברת: מחברת נקודות בכריכה קשה. על הכריכה מדבקות של עצים וחתולים ופרחים. היא יודעת שזה ילדותי, אבל בכל זאת הדביקה אותן שם, משהו חמוד ומרגיע מול העיניים. היא דוחקת הצידה את הצלחת עם שאריות המנה שלה ואת הכוס עם המשקה ומניחה את המחברת על השולחן במקום שנוצר. בבהילות היא מוציאה גם טושים ועטים צבעוניים. היא מדפדפת עד שהיא מוצאת דף ריק ובוהה בו: דף חלק עם נקודות כחולות קטנות. המוזיקה ממשיכה סביבה - סקסופון מאלתר. צליליו העמוקים של הקונטרה בס… כשתוף ה"סְנֵר" נכנס בצליל מהיר של "טררררר טרררר", נדמה לה שהיא רואה על הדף זוג גורי חתולים רודפים אחד אחרי השני, מתעלמים מהנקודות הכחולות שסביבם. בעט שחור היא מנסה לתפוס אותם: קצה זנב, שפיץ של אוזן, פיסת רגל. הפסנתר מוסיף בטוש ירוק עשבים למטה והנה יש גם שיח קטן. הוא קצת מסתיר את אחד החתולים ובכל זאת בין המצילות והאקורדים, אפשר לראות את הכתמים השחורים והלבנים של פרוותו.

רק כשהקטע מסתיים והקהל שורק ומוחא כפיים, היא נזכרת שהיא במועדון ג'אז.

אירנה מסתכלת עליה ועל הציור שיש עכשיו במחברת: "הכל בסדר?"

"אני חושבת שכן", היא עונה, ובפעם הראשונה מאז שכבו האורות, חיוך קטן עולה על פניה.

 

ופעם אחת נוספת - פריז

אם תתן לה, פריז תכשף אותך. עיר קסומה של נשים יפות ומטופחות, עיר של גברים ברישול עדין וסקסי. אוכל מעולה מוגש בצורה אסתטית. עיר של היסטוריה וגיאומטריה ואמנות וסגנון. אפילו לגלויות הנמכרות לתיירים יש chique שאין במקום אחר.

אבל פריז לא משקרת ולא מנסה להסתיר את הצדדים הפחות מחמיאים שלה ואם רק תסתכל סביב תמצא אותם. עיר של מהגרים ופליטים. עיר של אנשים זקנים שקצת אבודים במקום המודרני הזה שעד לא מזמן היה הבית המוכר שלהם.

בקפה הפינתי יושבת אישה זקנה קפוצת שפתיים ומסתכלת על הרחוב. היא כבר לא מנסה להעמיד פנים שהיא מטופחת. אני ממש מרגיש איך היא מחפשת על מה להתלונן, אבל המלצר כמו בכדי לעצבן - לא יתן לה שום עילה לכך. שלושה שולחנות ממנה יושב גבר בודד ומסתכל גם הוא על העוברים ושבים. לפחות כאן בקפה יש לך את האשליה שאתה לא לבד.

המוזיאון של האימפרסיוניזם - musee deOrsay מלא ביצירות אומנות מדהימות, אבל אני בחרתי לסיים עם התמונה המסוימת הזו של Viullard המתארת את האמא שלו, אשה מבוגרת, אוכלת את ארוחת הערב שלה בבית - לבד.

זֵן מַאסטֶר מתחיל

הגעתי לרעיון הזה ממשפט פשוט במתמטיקה - הלו הוא משפט הרצף, שבגדול טוען שאם דבר התחיל ב א' והגיע לב' הרי שבשלב כלשהו הוא היה באמצע. לענייננו - אם טיפסתם עד לראש ההר, ודפקתם על הדלת הקטנה של המנזר שיש שם ובחור צעיר עם ראש מגולח הוביל אתכם לגינה פנימית בה יושב איש זקן ישיבת לוטוס על אבן מלוטשת (מרוב ישיבה, כמובן) ואתם שואלים אותו בדחילו ורחימו "מה היא משמעות החיים?" והוא משיב לכם ש"התאו - גם אם ינסה - לעולם לא יוכל להפוך לקערת אורז" ופתאום ברור לכם שמכאן ולהבא כל כמה זמן תמשיכו להגות בבעיה החשובה הזו - הרי שפגשתם זן מאסטר.

עד כאן לא חידשתי דבר, אלא שלפתע עלה על דעתי שאותו הזן מאסטר שיושב שם - כנראה לא נולד זן מאסטר (חיפשתי ובכל מסורת הזן, אין ולו מאסטר אחד שהוא תינוק) - ומכאן שאותו תינוק הפך בשלב כלשהו לזן מאסטר ומכאן שהיה פרק זמן כלשהו שבו הוא היה בבחינת זן מאסטר מתחיל ואני תהיתי - איך הוא היה אז?

מן הסתם הוא כבר גר במנזר שעל ראש ההר ואולי אפילו כבר ישב על האבן ההיא שמן הסתם עדיין לא היתה כל כך חלקה ומלוטשת מרוב ישיבת לוטוס. מן הסתם גם באו אליו אנשים לבקש את חוכמתו - שהרי חלק ממה שהופך אדם לזן מאסטר - זה התלמידים והאורחים שמתאספים סביבו ומטרידים אותו בשאלות. אז למשל כאשר שאלו אותו על משמעות החיים - האם כבר אז ידע להסביר להם על התאו ועל כשלונו להפוך לקערת אורז? או שבשלב ההוא היה לו הסבר יותר פשוט ופחות מעמיק לאותה התופעה?

ואולי - אתה הופך לזן מאסטר בדיוק באותו הרגע שהבנת את העניין הזה עם התאו, או עניין אחר עם קנה הבמבוק, שהרי היופי שבזן הוא שכל מאסטר יסביר את העניין בצורה זהה אבל לגמרי אחרת?

גילוי נאות - לכותב שורות אלו יש כבוד רב לזֵן למרות שעדיין לא מצא בעצמו את האנרגיה הנפשית לטפס לראש ההר.

שלוש מדרגות

בכניסה לבית שלה היו שלוש מדרגות. רק שלוש, זה הכל. עד לפני כמה שנים, הוא היה מדלג על פניהן בקלילות ונכנס. בעצם לא, עד לפני כמה שנים הוא בכלל לא היה מגיע לכאן, אשתו עוד הייתה בחיים והוא לא חיפש אחרת. אבל אשתו נפטרה ומאז דברים השתנו, התדרדרו. כל הרמת רגל - כמו קריעת ים סוף. לפעמים הן פשוט לא נשמעות לו, הרגליים האלה שתמיד יכל לסמוך עליהן כל כך.

הוא מדדה לאט לאט אל המדרגה הראשונה, אוחז בידו במעקה ומנסה להרים את הרגל. כמעט, אבל לא. צ'ינו, העובד הפיליפיני שלו מושיט את ידו לעזור. הוא קטן הצ'ינו הזה, אבל יש לו כוח. משיכה קלה והופ הוא יהיה למעלה. גם להרים אותו, אם צריך, הוא יכול. אבל לא. הוא מסמן לצ'ינו שלא, שלא יתערב. אם הוא רוצה שיהיה לו סיכוי אצלה - הוא חייב להגיע בכוחות עצמו. איך היא תגיב לגבר שבשביל להגיע אליה צריך שהפיליפיני שלו ירים אותו? אבל אפילו אם היא לעולם לא תדע - הוא ידע, וזה מספיק. צ'ינו מבין ונסוג והוא מנסה שוב להרים את הרגל. איזה בושה, איזה בושה.

פעם הוא היה טייס, טייס קרב, ב"כפיר", כשעוד טסו בכאלה. הטובים לטייס. כן, הוא היה טוב. פרופיל 97. אבל זה היה מעבר לזה. כוח, סיבולת… הוא נזכר בפעם ההיא שהמצרים הפילו את המטוס שלו. עשן התמר מאחורה והוא הבין שהוא נפגע. הוא לא איבד את קור הרוח וכיוון את המטוס למישור השטוח ליד ביר קבקבה. נחיתת אונס אם תרצו, אם תרצו - התרסקות. העיקר - הוא יצא מהמטוס בשריטות בלבד. רק מה - 50 ק"מ במדבר מהבסיס הקרוב, עם מימיה אחת וחבילה של וופלים מהשקם. הוא היה כבר בן 35 כשזה קרה אבל הוא עדיין זוכר איך הסתכל במפה, סימן לעצמו מסלול ולחש לעצמו: "קטן עלי". כל היום הלך במרץ, מרים את הרגליים גבוה - כל צעד גדול ורחב. כשהתעייף הוסיף גם תנועות ידים, לעזור לעצמו. אחת ושתיים, אחת ושתיים. מים - רק בערב, אחת ושתיים. הוא נתן את כולו, משך בידיו והרים את רגליו וכשירד הערב, מצא את עצמו על המדרגה הראשונה, מעבר לג'אבל. 

ביום השני, כבר נגמרו הוופלים ונשארה פחות מרבע מימיה, אבל לפי המפה - נשארו רק עוד שלושים ק"מ. "קטן עלי" והוא דחף קדימה, בכוח, בנחישות. הירידה לואדי היתה קשה והעליה בצד השני קשה  עוד יותר. הוא זכר את הקטעים שהוא ממש משך את עצמו בכוח הידיים, מנסה להרים את הרגל עוד קצת, רק עוד קצת שתגיע למדרגה הבאה. היא הגיעה. ביום השלישי נותרו עוד שנים עשר ק"מ בלבד, הוא כבר כמעט שם, אבל הגוף היה מותש. הרעב, המחסור במים, העייפות. בחצי היום כשהשמש להטה, כבר היה בטוח שזהו, הוא לא יגיע, אבל הידיעה שזה כבר קרוב, כל כך קרוב, נתנה לו כוח. גם המחשבה - "מה, אבנר לא יעמוד במשימה?" והוא עמד! ועוד איך עמד. מותש, חסר כוח לחלוטין, תשישות שלא ידע שקיימת, אבל הש"ג ראה אותו והם שלחו קומנדקר שאסף אותו. הוא עצר להתנשף והסתכל סביב. הוא היה ליד הדלת. שלוש המדרגות השטניות היו מאחוריו. צ'ינו עשה לו סימן של "וי" עם היד, סימן הניצחון שהוא לימד אותו. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, גרר את רגליו קדימה הזדקף וצלצל בפעמון. "רוזה, אני כאן ואני מוכן".

לתפוס טרמפ

 פעם, לפני הרבה זמן, כשהייתי חייל ואחר כך סטודנט, היינו נוסעים בטרמפים. הייתי נעמד בצומת הקרוב, מושיט את היד ומחכה לנהג הנחמד שיעצור. תמיד מישהו היה עוצר. "נפגש בטרמפיאדה של פרויד", היינו אומרים, כי דרך פרויד - יכולת להגיע לכביש החוף בעשר דקות במקום לנסוע שעה או יותר באוטובוס לתחנה המרכזית. אם היה לך מזל, הטרמפ שלך גם היה לוקח אותך עד תל אביב, או לפחות עד נתניה. אם לא - גם עד שפרינצק זה מספיק, כי שם היתה תחנה ש 901 עוצר בה כל עשר דקות.

במקרים הבודדים שהייתי מצליח לשנורר את החיפושית המשפחתית (יד ראשונה, מודל 1968), הייתי כמובן מקפיד לעצור ולאסוף כמה שיותר טרמפיסטים בדרך. "תעביר את זה הלאה".

כמה שנים מאוחר יותר, ההרגל הזה נפסק. מאז שהיה לי אוטו משלי - כבר נסעתי הרבה פחות בטרמפים וגם נדמה היה שהמדינה השתנתה: פחות קיבוץ ויותר אמריקה. אולי זה גם השלב בחיים. להכניס אדם זר לאוטו כשאתה בבילוי רומנטי עם זוגתך, או בטיול משפחתי עם הילדים, משנה את כל הדינמיקה. אז כבר פחות עצרתי לאנשים, רק לפעמים כשנסעתי לבד או במקומות כמו רמת הגולן, שברור שאין דרך אחרת להגיע.

נזכרתי בזה, כי אתמול, כשדהרתי במעלה ההר בפרויד, ראיתי מכונית תקועה בצד עם אורות מהבהבים ולידה אדם שהושיט את ידו לתפוס טרמפ. כשחלפתי על פניו, האינסטינקט לעצור התעורר, אבל עד שהתחבר למרכזים המוטוריים שבמוח, כבר הייתי הרחק קדימה ממנו. 

"אי אפשר היה לעצור בבטחה". 

"אין לי זמן, גם ככה אני מאחר".

"למה הוא לא הולך ברגל? כולה הרבע האחרון של פרויד, אפשר לעשות את זה ברגל".

"מה, אין לו פלאפון? - שיזמין מונית".

 "איזה בן אדם מוזר".

נסיונות שווא להתמודד עם מצפוני שייסר אותי. למה אני דווקא בסדר. למה הוא - לא בסדר. תמיד אותו הסיפור.

"הֵי, אנחנו באמצע גל של קורונה - אתה משוגע להכניס אדם זר לאוטו שלך?" הצליח הסנגור לשלוף משהו מקורי.

"כן, הקורונה זה אחלה תירוץ להפוך את כולנו לסוציומטים", השיב לו המצפון.

סיפורים במונו

אי שם בימי הסגר של 2020 גילינו את "סיפורים במונו" הסדרה הקסומה של יואב קוטנר בחסות בית אבי-חי על הזמר העברי. אריק איינשטיין, תיסלם, רחל שפירא, כוורת, כל מי שהיה הפסקול של חיינו. והכל מלווה בשירים הנפלאים של היוצרים האהובים ובהסברים מאירי עיניים ואנקדוטות אישיות, שהרי הוא, יואב קוטנר הרבה פעמים היה שם וראיין את ו… 

כשנגמר הסגר ושוב אפשר היה לראות את הדברים עצמם ולצאת מהבית, הפסקנו את מרבית פעילות ה"זום" שלנו, אבל בסדרה הזו המשכנו לצפות - כי היא היתה כל כך טובה, כי היא סגרה לי "חורים" בהיסטוריה של המוזיקה שאני כל כך אוהב. כי היא היתה מעניינת ויפה. גם כי היא עוררה זיכרונות מתוקים.

עד שברגע מסוים - לא יכולתי יותר. אולי זה היה הראיון שנתן שלמה ארצי הצעיר כשהיה בערך בגיל של בתי הצעירה וגם נראה צעיר ממנה - ממש כמו ילד קטן וכבר אז דיבר כשלמה ארצי. אולי זה הקליפ של "כוורת" הילדים הצעירים המקפצים האלה שרק השתחררו מהצבא. פתאום קלטתי את הזמן שעבר ופתאום הרגשתי את עצמי כה זקן - כי הייתי שם, או כי לא הייתי שם אבל אני יודע במה מדובר, או כי אני זוכר את עצמי כילד בן עשר, על המיטה של הורי - ער לבדי כי ההורים הלכו לבקר חברים ואחותי כבר נרדמה (השניה עוד לא נולדה אז) והשיר ההוא התנגן אז ברדיו וכבר אז ידעתי כמה שהוא יפה. איזה שנה זה היה?

יש לי יכולת להיכנס לעבר ולשקוע בו ולפרק זמן לא מוגדר אני כאילו חי בו. כמה זמן היית מחוץ לזמן? אי אפשר לענות על השאלה הזו. לפעמים הטיול הזה בסמטאות הזיכרון (that trip down memory lane) טוב לי. לפעמים לא. לאחרונה הרבה פעמים לא. אני יודע שהעולם לא התחיל לפני שנתיים עם Chin Chin של נוגה ארז ו Echo, אבל לפעמים עושה לי טוב להאמין בכך. להשלות את עצמי שהכל עוד חדש וטרי. ואולי זו לא אשליה? הרי מסתובבים שם בעולם אנשים, נערים, ילדים, תינוקות שבשבילם העולם באמת עכשיו עדיין חדש וטרי.

גם אני רוצה. מה יש? אולי גם בשבילי הוא יכול להיות חדש וטרי? אם רק אאמין בכך ואסתכל קדימה, רק קדימה...

אז תסלחו לי אם לפעמים אני מעדיף להשיל מעלי את משא העבר ולרגע אפילו לזרוק לכל רוח את כל היופי והקסם שהיה שם ושעדיין נגיש לי, אבל תמיד עם מחיר - מחיר הזיכרון, מחיר שהיום, באמת רק היום - אני לא רוצה לשלם.

תתחדשו.