פעם, לפני הרבה זמן, כשהייתי חייל ואחר כך סטודנט, היינו נוסעים בטרמפים. הייתי נעמד בצומת הקרוב, מושיט את היד ומחכה לנהג הנחמד שיעצור. תמיד מישהו היה עוצר. "נפגש בטרמפיאדה של פרויד", היינו אומרים, כי דרך פרויד - יכולת להגיע לכביש החוף בעשר דקות במקום לנסוע שעה או יותר באוטובוס לתחנה המרכזית. אם היה לך מזל, הטרמפ שלך גם היה לוקח אותך עד תל אביב, או לפחות עד נתניה. אם לא - גם עד שפרינצק זה מספיק, כי שם היתה תחנה ש 901 עוצר בה כל עשר דקות.
במקרים הבודדים שהייתי מצליח לשנורר את החיפושית המשפחתית (יד ראשונה, מודל 1968), הייתי כמובן מקפיד לעצור ולאסוף כמה שיותר טרמפיסטים בדרך. "תעביר את זה הלאה".
כמה שנים מאוחר יותר, ההרגל הזה נפסק. מאז שהיה לי אוטו משלי - כבר נסעתי הרבה פחות בטרמפים וגם נדמה היה שהמדינה השתנתה: פחות קיבוץ ויותר אמריקה. אולי זה גם השלב בחיים. להכניס אדם זר לאוטו כשאתה בבילוי רומנטי עם זוגתך, או בטיול משפחתי עם הילדים, משנה את כל הדינמיקה. אז כבר פחות עצרתי לאנשים, רק לפעמים כשנסעתי לבד או במקומות כמו רמת הגולן, שברור שאין דרך אחרת להגיע.
נזכרתי בזה, כי אתמול, כשדהרתי במעלה ההר בפרויד, ראיתי מכונית תקועה בצד עם אורות מהבהבים ולידה אדם שהושיט את ידו לתפוס טרמפ. כשחלפתי על פניו, האינסטינקט לעצור התעורר, אבל עד שהתחבר למרכזים המוטוריים שבמוח, כבר הייתי הרחק קדימה ממנו.
"אי אפשר היה לעצור בבטחה".
"אין לי זמן, גם ככה אני מאחר".
"למה הוא לא הולך ברגל? כולה הרבע האחרון של פרויד, אפשר לעשות את זה ברגל".
"מה, אין לו פלאפון? - שיזמין מונית".
"איזה בן אדם מוזר".
נסיונות שווא להתמודד עם מצפוני שייסר אותי. למה אני דווקא בסדר. למה הוא - לא בסדר. תמיד אותו הסיפור.
"הֵי, אנחנו באמצע גל של קורונה - אתה משוגע להכניס אדם זר לאוטו שלך?" הצליח הסנגור לשלוף משהו מקורי.
"כן, הקורונה זה אחלה תירוץ להפוך את כולנו לסוציומטים", השיב לו המצפון.
