אחרי השריפה

כבר כמה חודשים מאז כובתה השריפה.

החיים חזרו למסלולם. הגזעים המפוייחים פונו,

גם רוב הבתים שנפגעו שופצו.

פה ושם נטיעות חדשות, תקווה לעתיד.

ובכל זאת בכל פעם שאני עובר ברוממה ובשכונה שלי

אני רואה אותם בהעדרם –

העצים שעשו את המקום הזה שכונה הטובלת בירק.

בהעדרם נשאר רק "שכונה" ואפילו לא יפה במיוחד.

אפשר לשפץ ולטעת ולטפח

אבל עץ שנשרף – גם עשר שנות נטיעה וטיפוח לא יספיקו להחזיר

ועדיין - אין רע בלי משהו טוב

מתוך האפר והרמץ צמחו השנה ברוממה שדות אדומים של כלניות

שכמותם לא זכור לי שראיתי כאן מעולם.

הדרקון

... ואז היא אמרה: "מי שיביא לי את ראשו של הדרקון – איתו אני אתחתן". עכשיו קצת קשה לי להסביר את זה, אבל הייתי כל כך מוקסם ממנה, שלמרות שהיה כבר אחרי חצות, מצאתי את עצמי מעמיס בחיפזון על הסובארו שלי: סכין קצבים, מקל של מטאטא, קופסאות מזון חתולים (כפתיון), פותחן שימורים (לקופסאות) ושאר אביזרים נחוצים לצייד הדרקון. כבר עמדתי לצאת לדרך כשלפתע הופיע שאול ידידי עם תרמיל גב גדול והתחנן שאקח גם אותו. "לא מספיק קשה לצוד דרקון, אני צריך גם תחרות", חשבתי. (כן, גם הוא היה שם בפאב ושמע אותה). נתתי גָאז. "בחייאת, קח אותי לפחות עד דיר חנא ואז נתפצל" קולו הנואש הדהד מאחורי.

קולו אולי נשאר מאחור, אבל בצומת כשהתלבטתי ימינה? או שמאלה? המילה "דיר חנא" שיצאה מפיו השיגה אותי. "דיר חנא??? זה איזה כפר ערבי, לא?" עודי מתלבט וגם שאול עצמו השיג אותי, פחת את הדלת, נכנס לאוטו וצעק: "קדימה לדיר חנא". היה לי חבל על כל רגע אז הרבצתי גָאז, אבל אי שם בכביש שבעים, עשתונותי התחילו לשוב אלי:

- מה פתאום דיר חנא?

- שם נמצא את הדרקון!

- תגיד, זה משהו בגימטריה?

- מה פתאום, זה ביוונית. דרקון ביוונית זה דראכנה – כלומר "דיר חנא".

- חשבתי שדראכנה זה הכסף שלהם.

- לא, זה דרכמה, וחוץ מזה עכשיו הם משתמשים ביורו.

השיחה הזו גזלה ממני משאבי נהיגה יקרים ועוד דווקא בצומת סומך. כך יצא שלקחתי בטעות ימינה, ובמהרה מצאנו את עצמנו תועים בסמטאות של שפרעם. אחרי שהקפנו את הכנסיה הגדולה בפעם השניה, עצרנו על יד מאפייה קטנה - הדבר היחידי שהיה פתוח שם בשתיים בלילה והסברנו בנימוס למוכר שהיה שם שאנחנו צריכים להגיע לדיר חנא לצוד דרקון. הבחור היה אדיב ביותר ונתן לנו הוראות. הוא גם צייד אותנו (בתשלום) בכמה פיתות עם לאבּנה, לחזק את רוחנו לקראת הצייד. הפיתות היו מעולות, וכך גם ההוראות ותוך דקות מספר שוב היינו על דרך המלך במצב רוח מרומם.

דיר חנא, שתים וחצי בלילה, הכל שומם. עצרנו בתחנה של סונול לתדלק, וגם לחפש מורה דרך מקומי. תורן הלילה בתחנה התגלה כבן המקום, אבל סירב להצטרף אלינו כמורה דרך. מצד שני הוא המליץ לנו על דרך העפר התלולה המובילה להררית – "שם למעלה על הר" – בתור הכיוון המועדף לחפש דברים כאלה. "כנראה הוא חושש מהדרקון". "טוב, הוא לא הצטייד בפיתות עם לאבּנה כמונו".

ליתר ביטחון, קנינו בחנות הנוחות בקבוק עם נוזל שקוף וקסום הנוסך אומץ בכל השותה אותו.

מה שקרה בהמשך, שם במעלה ההר, קצת מטושטש מבחינתי. היה אור חזק, וכנראה גם רשף של אש. אולי אז התחולל הקרב, המקל של המטאטא נשבר, וגם סכין הקצבים הגדולה וגם הרומח ששאול קנה בכנס "אייקון" האחרון. חוץ מזה היה לנו פנצ'ר בגלגל הקדמי. בשארית כוחותינו העלנו את האוטו על הג'ק והחלפנו את הגלגל. זהו, היינו גמורים. כבר היינו מוכנים לוותר, אלא שאז, כשזרקנו בחיפזון את שאריות הציוד שלנו חזרה לבגאז', שאול הבחין בו – ככה סתם, מתגלגל על הארץ - ראשו של הדרקון.

- איתי היא תתחתן, אני מצאתי אותו ראשון!

- לא, איתי היא תתחתן, אני מצאתי אותו ראשון!

- אולי היא תתחתן עם שנינו?

- מה פתאום, אי אפשר להתחתן עם שנים ביחד.

- אבל היא אמרה שהיא תתחתן עם כל מי שיביא לה את ראשו של הדרקון

- עם כל מי שיביא את ראשו של הדרקון? או רק אם מי שיביא את ראשו של הדרקון?

ניסינו להזכר: היינו בפאב ושתינו ביחד. ואז ניגשה היפיפה ההיא לבר ובמבטא רוסי הזמינה קוקטייל שנקרא: "רושף האש". אז גם אני ושאול הזמנו אחד. הברמנית התבוננה בנו במבט כזה של "אני יודעת יותר טוב" והסבירה לנו שבשלב הזה היא לא ממליצה לנו על "רושף האש". היפיפה חייכה אלינו במבט רוסי מתנשא כזה של "מה ילדים ישראלים מבינים באלכוהול" ואז כבר היינו חייבים להזמין את זה ואז השעון בדיוק צלצל חצות וכולנו גמענו את המשקה שלנו, ואז ההיא עלתה על הדלפק של הבר, הצביעה לכיוון הדלת ואמרה בקול גדול ש"מי שיביא לי את ראשו של הדרקון – איתו אני אתחתן". (או שאולי היתה מילה אחרת במקום אתחתן). ואז פרצה מהומה שאת הפרטים שלה אני כבר לא זוכר...

ארבע לפנות בוקר, אני ושאול נכנסים אחר כבוד לפאב הכמעט ריק ומניחים על הדלפק של הבר את הראש של הדרקון. אבל היפיפה ההיא – כבר לא שם. בעל המקום והברמנית לא יודעים לאן היא הלכה ולא זוכרים איך קוראים לה...

אם אתם מזדמנים פעם לעיר התחתית בחיפה, אני ממליץ לכם להסתובב ברחוב יפו. תלכו קצת שמאלה – הלאה מהאיזור עם כל הפאבים האופנתיים, מאחורי הבניין שהיה פעם של המשטרה. יש שם פאב אחד וותיק, שנקרא "יורק האש". אם תיכנסו פנימה ותסתכלו מעל לדלת, תיראו שתלוי שם ראש גדול של דרקון – הדרקון שאני ושאול צדנו בלילה קסום אחד.

מוקדש לבן דודי צוק, שבימים אלה עורך "סיורי פאבים" בעיר התחתית של חיפה.

לוגיקת המקרה

לפעמים, אתה ניתקל במשהו נכון ואמיתי, ואחר כך במשהו אחר שגם הוא נכון ואמיתי - אבל סותר את הראשון. האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להניח שמישהו "עבד" עלינו ולוותר על האמת הראשונה או השניה. אבל לפעמים זה פשוט אומר שלבעיה יש מימד נוסף שעדין לא חשבנו עליו ואם רק נגלה אותו תעלם הסתירה ותתגלה אמת גדולה יותר.

ויהי בחצי הליל

השנה הסדר היה ב"צד שלי" וכמיטב המסורת אצלנו, הוא נגמר מוקדם. ב 23:00 כבר הינו ב"חסל סדר" ועד חצות הסתיימו השטיפות והניקיונות. ואז ראיתי אותו, בחצר, איש גדול, שיער ארוך ופרוע וזקן ארוך ופרוע לא פחות. הוא לבש אדרת גדולה שעשתה אותו אפילו גדול ופרוע עוד יותר. "אליהו??" נפלטה מילה אחת מפי.

הוא הנהן ואמר בחיוך: "בלי לחץ" ואז הוסיף: "קח את הזמן, סיים להאכיל את החתולים. אחרי זה, אשמח לכוס יין טוב".

נתתי עצמות עוף לחתול הזה וגם לחתול הזה וגם מזון מעובד לחתול השחור (הוא לא אוהב עצמות) ואז נכנסתי הביתה. הכוס של אליהו עדין עמדה מלאה על השולחן. הוצאתי לו אותה ומזגתי גם לעצמי כוס נוספת (החמישית? ... השמינית?).

"לשנה הבאה בירושלים?" בירכתי בהיסוס, ("לחיים" נראה לי פחות מתאים, מה אומרים כשמרימים כוס עם אליהו?) הוא הרים את הכוס בתשובה לבירכתי וגמע ממנה גמיעה ארוכה.

ופתאום משהו שהעיק אלי כבר קודם יצא החוצה: "תשמע, אני מתנצל שדי חיפפנו עם כל הסוף של האגדה, אתה יודע, החלק שאחרי האוכל". כבר עמדתי למנות בפניו את כל הנסיבות המקלות בענין אלא שהוא הניף את ידו בביטול כאומר: "אני יודע, אני מבין". "אתה מתכוון שזה בסדר?" שאלתי בתמיהה, לזאת לא ציפיתי.

-        לא, אני מתכוון שזה לא פשוט לשמֵר מסורת ולפעמים הדרך היחידה לשמר משהו היא גם לוותר על משהו אחר.

-        אבל אז המסורת דועכת מדור לדור ובסוף לא ישאר כלום.

-        יתכן, אבל איזה ברירה יש לך? בכוח, לא ילך. חוץ מזה דע לך שמסורת היא קצת כמו גלים שעולים ויורדים, תלוי בזמן ובתקופה ובגיל שלך. אנשים צריכים יותר או פחות ממנה. אתה פשוט עַשֵה את חלקך בתקווה שכשילדיך יזקקו לה, יהיה להם מספיק קצה החוט ממנו יוכלו למשוך.

-        לא עליך המלאכה לגמור?

-        בדיוק, וחוץ מזה, חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה...

כשאמר זאת נדדו עיני לכוסו ושמתי לב שהיא בדיוק חצי ריקה, סליחה, חצי מלאה.

-        ...כבר שנים רבות שאתם מצליחים לארגן סדר שבכל פעם מקַרֵב מחדש את המשפחה. כולם נהנים להיות ביחד ולא עולים בו ריבים ישנים או חדשים כפי שקורה לעתים בלא מעט משפחות. ועל זה איך נאמר...

-        דיֵינו?

-        בדיוק. חוץ מזה, אם זה חשוב לך, אתה יכול בפעם הבאה לנסות להכניס את החלק השני של האגדה, בין המנה העיקרית והקינוח. לרוב האנשים יש אחרי הבשר והפחממות, איזה חצי שעה עד שהם נהיים מנומנמים. אבל האחרי המתוקים, עם ה sugar rush – זה כמעט מיידי ואין סיוכי.

הודתי לו על החוכמה שבדבריו. ותהיתי בקול רם, איך זה שרק השנה זכיתי סוף סוף לראותו: "ראיתי שאתה עצוב בענין הזה של האגדה והמסורת" הוא אמר, "אבל האמת היא שפעם אחת כבר כמעט נפגשנו בעבר, היית אז בן שלוש". איך אוכל לשכוח? היה זה אחד מלילות הסדר ה"גדולים" של ילדותי, מלא דודים שלא הכרתי ואני הקטן נשלחתי לפתוח את הדלת לאליהו. כשפתחתי היה בחוץ חושך וממש הרגשתי שיש שם מישהו, נורא פחדתי. כשחזרתי פנימה – היתה חסרה לגימה בכוס של אליהו. "כן, הייתי שם, רציתי שתראה אותי אבל פתאום הבנתי שזה יבהיל אותך נורא, ווויתרתי".

רציתי לשאול אותו גם על יציאת מצרים ומה דעתו על החוקרים שטוענים שכל הסיפור בכלל לא היה ולא נברא, אלא שבדיוק נפתחה הדלת של השכנים וקול גדול של "שפוך חמתך" בקע משם והוא סימן לי שעליו ללכת.

חג פסח שמח לכולם

ועד הבית - קידמה מול שמרנות?

במסגרת תפקידי כ"ועד הבית" נפלה בחלקי הזכות להתקין מחדש את המנעול לדלת הכניסה של הבנין. בכדי לצמצם את האפשרות שמי מהשכנים ימצא את עצמו נעול בחוץ החלטתי להתריע על כך מבעוד מועד בעזרת מודעה גדולה. בדרכי למטה לתלות את המודעה נדדו מחשבותי לדברים שברומו של עולם כגון הקונפליקט המתמיד שבין הקדמה והשמרנות, ואיך אני תמיד מוצא עצמי חצוי בליבו של הקונפליקט הזה. לפתע פילחה את מוחי מחשבת קידמה מהפכנית: "אפשר לארגן קבוצת Whatsapp של דיירי הבנין ואז בעתיד אוכל פשוט לפרסם הודעות שכאלה בקבוצה". המודעה כבר היתה בידי וכך גם נייר הדבק, אז לפי שעה, ירדתי למטה והשלמתי את משימת התליה.

למחרת ליד שלוחן ארוחת הצהרים העלתי את הנושא בפני חברי לעבודה. מסתבר שבבתים של כמה מהם כבר עשו את הצעד הנועז. "נו ואיך זה הולך?" שאלתי. "טוב, עדין צריך לתלות מודעות כי תמיד יש כמה שכנים שמסרבים או לא יודעים איך להשתמש ב whatsapp". "וחוץ מזה הקבוצה משמשת לא רק להודעות וועד בית. היא גם נותנת לאנשים הזדמנות להתלונן ולקטר על כל מה שנראה להם לא בסדר". שמעתי את הדברים האלה ובו ברגע החלטתי – הפעם אני נשאר בצד של ה"שמרנות".