לפעמים פשוט נשבר לי מכל ה"פוליטיקלי קורקט" (politically correct) והפלורליזם וההתחשבות הדקדקנית הזאת בכל אחד
שמעלה בדעתו להעלב ממשהו. הגענו למצב שכבר אי אפשר להביע דעה או לעשות משהו מבלי
שיאשימו אותך שאתה "פרימיטיבי" או "אנטי ליברל" או כל מיני
מילים בלועזית שאומרות שאתה "שונא XXX" (דווקא לא, כמה
מחברי הטובים ביותר הם...).
פעם הכל היה כל כך יותר פשוט, היתה לך העבודה שלך, והיית עושה אותה
הכי טוב שאתה יכול וזה הספיק, ואף אחד לא היה מתלונן או מעביר ביקורת. אבל עכשיו?
קחו למשל אותי – פֵיַית שֵן פשוטה, פעם היתה לי מחברת כזאת שחורה, ובה
הייתי רושמת את כל הילדים הקטנים שנפלה להם השן. בערב הייתי לוקחת אתי שק של
מטבעות ועוברת מאחד לשני ובודקת אם הוא היה ילד טוב (או ילדה טובה) ואם כן משאירה
לו (או לה, כן, בעברית אי אפשר לברוח מזה) מטבע מתחת לכרית.
אבל אז התחילה כל הפתיחות הזאת ופתאום כל מיני הורים התחילו להתלונן
שמטבע זה קפיטליסטי ושזה מחנך את הילדים לחומרנות ורדיפת בצע, ושבכלל עדיף לתת לילד
משהו שערכו איננו כספי. אז עברתי לחלק צעצועים קטנים. אתם חושבים שזה עבד? מה
פתאום. ולא בגלל שלא קלעתי לטעמם של הילדים. להפך, דווקא הבאתי להם בדיוק את מה
שרצו. על תשכחו שאני פייה ולדעת מה ילד קטן רוצה זה בשבילי כמו לדעת אם הוא היה
ילד טוב או לא. אז דווקא הבאתי להם את מה שרצו – ואיזה סקנדל נהייה מזה: "הילד
שלי קבל אקדח צעצוע, באיזה עולם מיליטריסטי אנו חיים אם זה מה שפיית השן מביאה!".
"את חושבת שזה אסון, היית צריכה לראות מה נעמי שלי קבלה – בובת בארבי!! ראית
איזה מותניים עשו להן. מזל שהספקתי לסלק אותה לפני שנעמי הפכה לאנורקטית". טוב
אז עכשיו צריך לנחש גם מה ההורים רוצים וזה כבר יותר קשה, אפילו לפֵיַיה, כי
המחשבות שם בראש הבוגר כבר לא כאלה פשוטות וצלולות. ואם זה לא מספיק אז הסתבר שחלק
מההורים משוכנעים שיש להם בבית כבר מספיק "שמונצס" ומעדיפים שאני אביא
לילד שלהם איזה ממתק או עוגיה.
אני שואלת אתכם – רק נפלה לו השן-חלב עם כל החורים והסתימות ואתם כבר
רוצים לתת לו עוד ממתקים...
בקיצור הלכו הימים של המחברת השחורה והשק של המטבעות. עכשיו אני מסתובבת
עם מן טאבלט כזה – כמו של האלה מ FedEx וליד כל שם של ילד יש
רשימה של אופציות. במקום השק אני נגררת עם מכולה קטנה של צעצועים וממתקים ועוגיות וגם
מטבעות (כן יש גם רודפי בצע, או סתם שמרנים). מזל שהשגתי רחפן כזה (קוואדקופטר
נדמה לי שקורים לו) שסוחב את כל הכבודה.
אבל האמת, אני הכי מתבאסת מהקטע הזה של העוגיות, כי אני ממש גרועה
באפיה. נו מה לעשות, כשנהייתי פיית שן לפני איזה שמונים שנה, מי חלם שאצטרך לאפות.
ועכשיו – כל ערב 6 תבניות! (מתוכן אחת טבעונית ואחת ללא גלוטן).
בקיצור, איכשהו סוחבים, מיום ליום. עד היום בשבע בערב – כשפתאום התנור
מתקלקל. שבע בערב! אתם מבינים? חלק מהילדים האלה כבר בשמונה הולכים לישון ואצלי –
התנור מקולקל. המזל הוא שאני פייה, ויש לזה גם כמה יתרונות. שלושה נפנופים בשרביט הקסמים
ומיד הופיעו שני גמדים וללא מלים פירקו את התנור והלכו להביא אחד חדש. הבעיה היא
שכשהם חזרו הסתבר שהחדש רחב יותר באיזה חצי ס"מ ולא ממש מתאים. "מצטער
גברת זה תנור בן 40 מה שהיה לך פה – כבר לא עושים כאלה יותר". אבל אז השני
אומר: "תשמע, גימלי, אולי זה בכל זאת יכנס" ולוקח פטיש גדול. כמה דפיקות
הגונות וזה נכנס – אבל כל המדפים על יד התמוטטו וכל הדברים שהיו שם התפזרו על הרצפה.
"זהו, יותר גרוע לא יכול להיות" חשבתי לעצמי, עד שהרמתי את עיני מהרצפה וראיתי
מאחורה – דחופה ליד הקיר, איפה שהמדפים היו קודם – מחברת שחורה! כן, אחת מאותן
מחברות שחורות שהשתמשתי בהן פעם. ביד רועדת לקחתי אותה ופתחתי אותה ואז חשכו עיני –
רשימה ארוכה של ילדים טובים חיכתה לי שם, ילדים שלפני שנים רבות נפלה להם השן –
ועדין לא קבלו ממני שום דבר. מי יודע איפה הם עכשיו, בטח כבר אנשים בוגרים, אולי הורים
ואולי אפילו סבים וסבתות.
זהו מספיק. יותר לא יכולתי. צרחתי על הגמדים השלומיאלים שזה התפקיד
שלהם לסדר פה טיפ טופ את הכל, ואם הם לא רוצים לבדוק אם פייה יכולה להפוך גמד
לצפרדע עדיף להם שהכל יהיה נקי ומסודר עד שאחזור. ואז לקחתי נשימה עמוקה. כיביתי את
הקוואדקופטר, שמתי על השולחן את הטאבלט. לקחתי ביד אחת את המחברת השחורה וביד
השניה שק של מטבעות ויצאתי אל הלילה כמו פעם – לפחות משהו מהעוול שנעשה אני יכולה
לתקן...
...כשיכין
התעורר למחרת בבוקר, הוא מצא מתחת לכרית שלו מטבע של עשרה שקלים...
