דמי משלוח

איש אחד קם מוקדם בבוקר והלך לעשות קניות. מסיבות השמורות עמו במקום לקחת איתו את הקניות הוא בחר לעשות משלוח. חצי שעה אחר כך משאית המשלוחים כבר עשתה את דרכה אל ביתו. אלא שהאיש גר בסוף של רחוב פרויד ושם כידוע קשה מאד למצוא חניה, במיוחד למשאית משלוחים שהיא די גדולה. בלית ברירה הנהג החליט לחנות על המדרכה, בשביל לא לחסום את הכביש. אלא שהמדרכה צרה והמשאית רחבה וכך יצא שב 8:30 בבוקר היה נתיב אחד חסום בפרויד. טוב, רק 1/3 נתיב אם נדייק, אבל מסתבר שזה מספיק. האיש קבל את המשלוח שלו בזמן ולשביעות רצונו, אבל את הפקק אפשר היה להרגיש עד הצד השני של מרכז חורב.

ארוחת בוקר תל אביבית

בן יהודה פינת שדרות בן גוריון. אני ואשתי יושבים לארוחת בוקר תל אביבית. כשהאוכל מגיע, אני שם לב שגם הכסא השלישי שליד השולחן תפוס: שני דרורים חצופים עומדים על המשענת ולוטשים עיניים לסלסלת הלחם שלנו. 'לכו מפה' אני אומר להם. הם נשארים. עוד רגע וחוצפתם גוברת והם מתעופפים אל הסלסלה. אני מנפנף בידי והם בורחים. עכשיו הם על המדרכה במרחק בטוח ממני. הם כל כך קטנים, ליבי נכמר עליהם ואני מפורר מעט מהלחם ומפזר לעברם. מיד באים עוד חמישה דרורים וגם הם זוכים לפירורים. במקום להודות לי, הדבר רק מחזיר להם את חוצפתם והם עכשיו כולם מצייצים בקול:

• תן לי לחם!
• גם לי!
• וגם לי!
• את שלי בלי גלוטן, בבקשה!

הצגת בוקר

הלכנו להצגת בוקר בהבימה (11:00). באופן מפתיע (או שלא) הקהל כולו פנסיונרים. חוץ ממני ואשתי יש רק עוד חמישה אנשים מתחת לגיל הפנסיה. אחת התגלתה כסדרנית. אני מתבונן בפנים הזקנים ובקמטים, מנסה למצוא רמזים לגורלי שלי בעוד עשר או עשרים שנה. האם אהיה יבש ונרגן? האם אאמין שכשהייתי צעיר העולם היה הרבה יותר טוב? האיש שמולי מתלונן בפני אשתו על משהו שעשתה הבוקר. היא משיבה לו בתלונה משלה על משהו שהוא עשה. מצב רוחי יורד, למרות שכמובן אינני מכיר אותם ואין לי מושג במה מדובר.  כשנפתחות הדלתות כולם שועטים פנימה. "שושנה, בואי, עוד שלוש דקות מתחיל". אני ואשתי מחכים עוד רגע בצד. מנסים לקיים 'והדרת פני זקן'. אני מבחין לא רחוק ממני בזוג נוסף שעומד קצת בצד. הוא כבן שמונים, בסנדלים ובגדי יום-יום נראה עגום ומבולבל משהו. היא בערך בגילו, אולי קצת יותר צעירה, אבל לא בהרבה, מעט יותר אלגנטית בחולצתה הלבנה ומכנסיה האדומים. והנה, היא רוכנת לעברו ומבטה מלא רוך ואהבה ולוחשת משהו באוזנו. הוא מתרצה, הבלבול סר מפניו ומתחלף במשהו שכמעט ואפשר לקרוא לו חיוך ואני יודע שיש תקווה לעולם וגם לי בתוכו.

גמל

כשנסעתי במעלה הרחוב שלנו, ראיתי גמל גדול ולבן מתנשא במלכותיות גבוה מעל השכונה. כמובן שזה לא באמת היה גמל אלא ענן, אבל לרגע הצורה שלו כל כך דמתה לגמל שזה היה מדהים. כדרכם של עננים ברוח, עוד רגע או שניים והמחזה נגוז וכבר צריך היה הרבה דמיון רק בשביל לנחש שפעם היה שם גמל. בכל זאת נשארתי תוהה עוד זמן מה מהיכן הוא הגיע לאיזה מִדְבַּר הוא הולך.

לתפוס את הקסם בהתהוותו

האורות כבים, רגע של שקט ואז צליל גטרה מפלח את האוויר. הסולנית עולה על הבמה. צרחה וההופעה מתחילה. אני בקהל מוקסם. ה"קסם של ההופעה": הקול של הסולנית, המראה שלה האופן שהיא זזה. הגיטריסט – הצלילים שהוא מפיק, התנועות שלו. איך אמר אהוד בנאי: "עשר אצבעות לדוד , קצה כל אצבע - קרן אור, כשהוא פורט על המיתר, הזמן זורם לו לאחור". בפינה הבסיסט: Cool כמו שרק בסיסט יכול להיות, בקושי זז: "פום פום, פום פדום" לא יותר, אבל זה מספיק ומאחור המתופף – המנוע שעליו הכל נשען ובזכותו מתקדם. אין פלא שמי שחווה את קסם הזה רואה בהם אלים (או אלילים אם אתה מהפלג שלא אוהב מוזיקת רוק). איך הם מייצרים את הקסם הזה?

השבוע יצא לי לראות את הקסם הזה בהתהוותו. זה קרה במופע השנתי של כתה י"א של הבת שלי בבית ספר שקד. בדרך כלל מופע רוק של בית ספר הוא משהו קצת מביך – חיקוי לדבר האמיתי. אבל הפעם, הכשרון, ההתלהבות והחופש שנתנו לעצמם התלמידים לבטא את עצמם (לעוף על עצמם, אם תרצו) – עשו את שלהם והקסם של הופעה אמיתית היה באוויר ואתה לרגע ממש שם – בהופעת רוק.

קצת מוזר כי באופן טבעי אני מכיר את הילדים האלה (נו טוב, נערים ונערות) ואני רגיל להסתכל עליהם כ"ילדים" וכשהם עולים על הבמה הם עדין החבר'ה המוכרים האלה ש"משחקים אותה" כוכבי רוק, אבל עוד רגע וה"משחקים אותה "נעלם והקסם מופיע ואתה ממש שם – ב"דבר האמיתי". ואז השיר נגמר והנגנים והזמרים מתחלפים ולרגע שוב אתה מול הילדים האלה שאתה מכיר, עד שמתחיל השיר הבא והקסם חוזר. איך אמרתי – "לתפוס את הקסם בהתהוותו".

אאאיייייי (IIEEE)

הפאב היה ממוקם בחלק העתיק של העיר, ממש ליד ככר השוק הישנה. כשיצאו ממנו, היא כבר היתה די שיכורה. היא קוותה שהאלכוהול יעזור, אבל הפעם הוא אכזב: הכאב לא כהה והשלווה המעט מטופשת שהיא כה יחלה לה, לא באה. במקום זאת הכאב נותר חד כשהיה ועוד נוסף לו איזה גירוי או גירוד, תחושה של אני חייבת לעשות משהו או שתיכף אתפוצץ. גם בן זוגה היה שיכור, עליו נראה היה שהאלכוהול דווקא השפיע לטובה. הוא היה עליז ושמח וכשהיא אמרה לו שנורא קר לה, הדבר שיעשע אותו והוא פרץ בקולי קולות בשיר מפגר:

 "קר, קר,בכל העיר, קר, ממש כמו בסיביר".

זה כבר היה יותר מדי והיא נשאה עיניה לשמים "מאין תבוא ישועתי", אלא שככר השוק העתיקה היתה קטנה ובמקום שמים נתקל מבטה במגדל של הכנסיה. "כמה זמן שכף רגלי לא דרכה במקום הזה", חשבה, "למעשה מאז כריסטמס כשנגנו שם את המיסה ההיא של באך והיא באה לשמוע איך צלילי העוגב מהדהדים להם הלוך ושוב בין הקירות העבים ועתיקים. אומרים שהאקוסטיקה כאן מאד מיוחדת".

לפתע, למרות שלא היתה דתיה, היה דחוף לה להכנס לשם. אולי אפילו להגיד משהו לאלוהים. מה יש, הוא אלוהים – גם בשתיים בלילה הוא יכול לשמוע אותה. על אף השעה המאוחרת, הדלת הקטנה שבתוך השער הראשי של הכנסיה היתה פתוחה והיא נכנסה פנימה. לקח לבן זוגה רגע להבין לאן היא נעלמה ואז הוא פתח במרוצה והתנדנד פנימה בעקבותיה. היא כבר היתה די קדימה, כמעט על יד המזבח, כשהוא השיג אותה. מעוצמת התנופה הוא לא הצליח לעצור ובטרם נתקל באחד הספסלים ונפל עוד הספיק לדרוך לה על הרגל במלוא כובד משקלו.

צרחה רמה של כאב נפלטה מגרונה. הצרחה התפזרה בחלל הכנסיה והחלה לחזור אליה מהקירות. האקוסטיקה באמת היתה נפלאה. את הצרחה השניה היא כבר צרחה בכוונה, כדי לשמוע שוב את הקולות המתנפצים לעברה מכל הכיוונים. השלישית כבר היתה יותר קלה, למרות שהפעם כבר יצאה מעומק קרביה: "אאאיייייי"

-למה? למה זה לא יכול סתם להיות יפה? למה חייב תמיד להיות קורבן?

אבל לפחות אפשר לצרוח, ולפעמים זה מספיק בשביל שהכל יהיה הרבה יותר נסבל.

נכתב בהשראת השיר IIEEE של Tori Amos מתוך Choir girl hotel

מסכה

רק אחרי שכתבתי, עלה בדעתי שזה בעצם גם קצת קשור לפורים:

מסכה

היה לי חבר,

היו לו כמה תכונות מופלאות

היו לו גם כמה מגרעות

צחוק הגורל, שהיו אלה

אותן התכונות עצמן

שלפעמים התגלו כמעלות

ולפעמים דווקא כמגרעות.

אני חושב שהוא ידע זאת

ובכל זאת כשהיינו נפגשים,

היה עוטה על עצמו מסכה

שלא אראה את מגרעותיו.

אבל המסכה היתה כבדה

ונפגשנו פחות ופחות

ואני, לא הספקתי להגיד לו

שאין בכך צורך,

כי אני אוהב אותו – בדיוק כפי שהוא