זה רק רוקנרול

יום רביעי, תל אביב, בית האופרה. אני ואשתי שם. הפעם בכדי לשמוע "תפילה ליחיד ולתזמורת", מופע שיזם שלומי שבן המשלב את אביב גדג' עם תזמורת הקאמרטה. אולם מלא מפה לפה. בעיקר חבר'ה בני עשרים, שלושים. הם באו לראות את האליל שלהם, את אביב גדג' - זה ברור. בכל זאת ההופעה מתחילה בקטע קלאסי (של שלושה פרקים!) בו הקאמרטה מנגנת לבדה. איך שלומי שבן ניסח את זה: "לא נורא, אתם תשרדו. אתם אפילו תהנו מזה". הוא צדק. לא שהקהל הפך לחובבי קלאסי, אבל בפירוש היתה הקשבה, אולי אפילו הקשבה דרוכה. 

ואז לקול תשועות הקהל הם מופיעים, ארבעת נגני הליווי שלו ואביב גדג' בכבודו ובעצמו. 

הופעה מהממת. באופן מפתיע - השילוב של תזמורת קלאסית ולהקת רוק - עובד ואפילו עובד טוב. העיבודים: יבגני לוויטס ומאיה בלזיצמן ואני מניח שהרבה מהקרדיט מגיע גם להם. ארבעת נגני הליווי מעולים: רון בונקר, מאיה בלזיצמן, אביב ברק, וניר שלומה בהחלט מתגלים במהלך ההופעה כ"כמה מהנגנים המבטיחים של המוזיקה הישראלית הצעירה" כפי שאביב גדג' כינה אותם.

וכמובן מעל לכל - אביב גדג' בעצמו - זורק, חותך, מהפנט, נותן את הכל. "אתם יכולים לקום מהכיסאות" הוא מציע לקהל אחרי כמה שירים ותוך רגע כולם עומדים והחלק הקדמי של האולם מלא בצעירים מפזזים ומניפים ידים. 

בכל זאת יש קורונה עכשיו, אז אני ואשתי נשארנו (עומדים/רוקדים) במקומנו. דווקא טוב שכולם קדימה. יש לנו יותר מקום. אני נותן למנגינה ומילים לחדור לתוכי. הגעתי לאביב גדג' בשלב מאוחר יחסית ולמרות שאני כבר אוהד שרוף - את המילים ברובן אני עדיין לא מכיר. האקוסטיקה של המקום כל כך טובה שבתוך להקת הרוק והתזמורת - בליל הרעש והצלילים שמעטרים אותן - המילים עדין מובנות. ואני מקשיב להן. מילים של כאב, מילים של זעקה. ביצוע של כאב, ביצוע של זעקה. לפעמים הוא פשוט מתמוטט וכורע על הבמה - רק כדי לקום לזעוק עוד אחד מהמשפטים הכל כך אופייניים לו:

"בכל מקרה אותך כבר אי אפשר עוד לתקן

אתה בטח כבר רעב

איש זאב - אתה נועץ שיני חלב

במשהו חולף, במשהו עובר.

רק עוד קצת כאבי גדילה

אלה רק דמעות שמחה."

ואני מתבונן ורואה את האיש הזועק על הבמה ומולו הקהל הגדול שמתמלא מהמילים שלו, מהמנגינה שלו מהזעקה שלי ונזכר בשיר אחר:

"אילו הייתי נועץ סכין בלב שלי

מתאבד כאן על הבמה

האם זה היה מספקֵ את תאוות הנעורים שלך?

האם זה היה מקל על הכאב?

מקל על המוח?

אני יודע - זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

(מתוך It's only rock and roll של ה Rolling Stones).

ואני שואל את עצמי, איך הוא חוזר הביתה אחר כך? - אחרי שנתן ככה את הנשמה שלו על הבמה?

ואיך הם, (אנחנו), הקהל, מפיקים כזאת הנאה, כמעט אקסטטית מכך.

ואולי, אני בעצם יודע:

זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

כן אני אוהב את זה.

Last Chance Texaco

"אז כמה מכל זה אמת?" שאלתי כשגמרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה שלה.

"הכל אמת, כמובן", היא חייכה אלי מתוך התמונה שעל הכריכה. "למה שאני אשקר באוטוביוגרפיה שלי?"

"אנשים לא תמיד אומרים את האמת. במיוחד אם האמת תוציא אותם רע בסיפור".

"אני חושבת שאני יצאתי דווקא די טוב", ענתה בטון של מי שדי מרוצה מעצמו. 

"כן את יוצאת די טוב, בגלל זה אני שואל."

"תבדוק בעצמך", היא הציעה בהתרסה. "אם כתבתי שפגשתי את Sal Bernardi ב San Francisco בשנה הזאת ובמקום הזה - אתה יכול לברר ותראה בעצמך שכך בדיוק היה".

אחרי רגע הוסיפה כלאחר יד: "אם מישהו עוד זוכר."

"אם מישהו עוד זוכר", גיחכתי בספקנות. 

"בכל זאת עברו מאז איזה ארבעים שנה", היא התמֵמה.

"הבעיה היא שכל הסיפור הזה שלך, הוא יוצא… יפה מדי, מושלם מדי."

"החיים שלי מושלמים?" היא פרצה בצחוק. "תגיד אתה בכלל קראת את מה שכתבתי?"

"בוודאי שקראתי, והחיים שלך הם הדבר הכי רחוק מלהיות מושלמים שאני יכול להעלות על הדעת".

עצרתי לרגע לקחת אוויר והיא נרגעה מהצחוק שלה. "ובכל זאת - הסיפור הזה - איך שהוא כתוב, איך שהוא מתפתח - זה משהו מיוחד. כסיפור, הוא די קרוב ללהיות מושלם. אם זה היה בדיוני, הייתי אומר שהסופר השקיע די הרבה מחשבה בלבנות את העלילה ולארוג לתוכה את כל האסוציאציות והניואנסים שיש שם."

"באמת לקח לי שבע שנים לכתוב את זה. שבע שנים זה די הרבה בשביל ספר אחד."

"אולי בגלל זה הוא יצא כל כך מדהים. כל כך כמו שיר. בלדה יפה ועצובה שנפרסת על פני שלוש מאות וחמישים עמודים."

"תודה, זה באמת מה שניסיתי לעשות. אני חושבת שדי הצלחתי. למרות שזה הרבה יותר ארוך מהשירים שאני בדרך כלל כותבת".

"ולכן אני שואל - כמה מכל זה אמת?"

"בדיוק כמה שאתה רוצה." הבעת פניה - חידה לא מפוענחת.

"אני רוצה שהכל יהיה אמת, כי זה כל כך יפה ומצד שני אני לא רוצה שזה יהיה אמת, כי זה כל כך עצוב".

"המציאות לפעמים די עצובה, מי כמוני יודעת."

"הייתי יכול לחיות עם זה שהמציאות כל כך עצובה. אבל בכל זאת, שמתי לב שהרבה פעמים לא את הכל את מספרת, שלא הכל את מגלה. לפעמים את מאירה ומתמקדת בדבר אחד, בשביל שאני, הקורא, לא ארגיש איך דילגת בשקט על משהו אחר."

"זה נכון. אבל סיפור, כמו שיר, מעניין לא בגלל העובדות שיש בו אלא בגלל הפירוש שאנו נותנים להן. איפה שאין לי פירוש, או איפה שעובדה רק תסיח את תשומת הלב שלך ממה שאני רוצה להגיד - הרשתי לעצמי לדלג עליה."

הסתכלתי שוב על התמונה שעל הכריכה, האישה הצעירה הכל כך בטוחה שהעולם עוד יראה מה היא שווה.

אולי היא צודקת. מה זה חשוב מה בדיוק קרה שם באריזונה, או בלוס אנג'לס לפני שלושים, או ארבעים או חמישים שנה. מה שחשוב זה שיצא סיפור יפה - לא חיים יפים, אלא סיפור יפה, כל כך יפה וכל כך עצוב.

היא הסתכלה אלי בחזרה מהתמונה שעל הכריכה. "תראה, לפחות השתדלתי לא לשקר."

"אני רוצֵה להאמין בכך", עניתי לה.

"גם אני רוצָה להאמין בכך", היא הדהדה את מחשבותי.

מחשבות בעקבות Last Chance Texaco - האוטוביוגרפיה של Rickie Lee Jones