חפש בבלוג זה

יום ראשון, 20 בספטמבר 2020

נחל אל על

 שבת שעברה, רגע לפני ששוב יכלאו (סליחה, יסגרו) אותנו לעוד חודש מאסר על תנאי. ליד המפל של נחל אל על, בבריכה השקטה והיפה, שלוש חבורות של אנשים. מצד אחד שלוש עלמות חן בבגדי ים משתכשכות במים. מצד שני ארבעה גברברים צעירים נחים בצל, בקבוקי בירה בידיהם, אחד מהם גופו מכוסה קעקועים. באמצע אני וזוג חברים. כבר פגשנו אותם קודם, גם את אלה וגם את אלה. הם עקפו אותנו בדרך, כל קבוצה בנפרד, הם צעירים והקצב הטבעי שלהם מהיר משלנו. "בירה, זה מה שהיינו צריכים להביא" אני אומר לחברי. "אתם רוצים? אם יש לכם כוסות, ניתן לכם" מציע המקועקע. אנחנו מוציאים כוסות והם מוזגים לנו מהבקבוקים שבידיהם. לאות הוקרה אנחנו מציעים להם מהפיצוחים שלנו. "מאיפה אתם?" מתעניינת אישתו של חברי. כל אחד ממקום אחר. הם נפגשו בטירונות, הנדסה קרבית. כשסיימו מסלול - נפרדו דרכיהם ובכל זאת בחופש מנסים להיפגש, לטייל. השיחה נסבה על מוזיקה. "בלוז כנעני של אהוד בנאי, זה שיר גדול". "כן" אני מסכים איתו. הוא יותר בבלוז, אני יותר ברוק. השלישי מעדיף רגאיי. כשהם הולכים, אנחנו שמים לב שעלמות החן כבר יצאו מהמים ועכשיו הן ממש לידינו, האזינו לשיחה שלנו עם החבר'ה האחרים. גם הן שותות בירה (את שלהן הן השקיעו במימי הבריכה - שתתקרר בינתיים). "ומה אתן עושות בנות?", שואל חברי שדיבורו ישיר. "אנחנו רופאות" הן עונות לו, נהנות מהפרצוף המופתע שיש על הפנים שלנו. שלושתן מתמחות ברפואה פנימית, באיכילוב. מכירות את גמזו (הפרוייקטור) עוד משהיה המנהל הקשוח של בית החולים שלהם. אחת מהן במקור מפריז ועלתה ארצה לאחרונה. אשתו של חברי, שעושה דוקטורט בחקר המוח, נכנסת אתן לשיחה שבשבילי היא קצת מקצועית מדי ואני מנצל את ההזדמנות לטבול שוב במים הקרירים.

בדרך חזרה, אנחנו חוצים את המושב אבני איתן. המושב דתי והשבת טרם יצאה, אבל זו הדרך היחידה לחזור לאוטו אז אנחנו משתדלים להצניע לכת. הרחוב מלא, כנראה שעת תפילה עוד מעט. העוברים והשבים מברכים אותנו ב"שבת שלום" ו"שבוע טוב" בחיוך ובסבר פנים יפות ואנחנו עונים להם ב"שבת שלום" ו"שבוע טוב" ובחיוך משלנו.

טיול אחד, כמה קבוצות של אנשים, כל אחת מעולם אחר, ממקום אחר, כל אחת עם יופי וטוּב משלה.



יום שישי, 18 בספטמבר 2020

העץ של יוחאי


ספלוש, ספלוש, ספלוש… המפל הקטן שנשפך לתוך הבריכה משמיע את פעימותיו ללא הפסקה. כשאני מתקרב אליו, הרעש שלו ממסך את כל שאר הקולות. רק רעש הציקדות המנסר מהשדות הסמוכים מצליח לגבור עליו. פה בנחל, ירוק ורטוב וקריר, אבל כמה מטרים לכל כיוון והכל צהוב וחום-אפרפר והקיץ הישראלי והציקדות שלו שולט במלא עוצמתו. הבריכה לא עמוקה, וגם ליד המפל, המים מגיעים לי בקושי עד לפופיק. אני מטה את גופי לאחור, נותן למי המפל הנופלים לעסות את גבי ואת צווארי. זה קר, אבל בשילוב עם החום שבחוץ זה נעים. טאח, טאח, טאח, המים מכים בי ואני מרגיש איך הצוואר מתרכך ואיתו כל גופי נהיה רפוי יותר, רגוע יותר. לאט לאט אני שוקע חזרה אל תוך המים והודף את עצמי הלאה מהמפל. מצד אחד הכל צמחי קנה, קני-סוּף כפי שאנחנו קוראים להם. "לא, זה קנה, סוּף זה צמח מים אחר, אל תבלבל" אני נזכר בנופר, המדריכה-החיילת שניסתה להסביר לי את העניין לפני שנים. קנה, כמובן שקנה, קנה ופטל. הרבה פטל, בעונה הזאת אין פרי, אבל קוצים דווקא יש ואני נזהר שלא להתקרב לגדה יותר מדי. בצד השני שיח אברהם - שיחים עם עלים ירוקים ופרחים בצבע סגול - לבן, לבן, איפה שהם עוד ניצנים - סגול, למטה יותר איפה שהפרח כבר נפתח, "תמיד הם פורחים מלמטה למעלה". העלים ירוק עז - ירוק שיש רק לצמח שחי על יד המים ממש. אני מתבונן בעלים ושוב תוהה בפעם המי יודע כמה למה הם כל כך מזכירים לי עלים של חשיש. הם לא, ממש אין קשר, אבל האצבעות שלהם בולטות ונגמרות באותו חוד אופייני. הסלעים מסביב למפל רטובים, מים נשפכים עליהם כל הזמן, לפעמים מלמעלה, מאדווה של המפל, לפעמים ניתזים מלמטה כשאני שוחה שוב אל המפל. הסלע - ברובו ירוק, "אזוב או טחב?" - עוד אחת מאותן דקויות שהיא ניסתה להסביר לי אז. אני שוב מתרחק מהמפל והריח החזק של תאנה מתחלף בריח אחר, קצת פחות נעים, משהו קצת רקוב? "זה לא רקוב, זה חרוב", אני נזכר באימרה נוספת משלה. כן זה הריח של החרוב, באמת יש כאן כמה עצי חרוב קטנים. בהמשך, במורד הנחל, עצים נוספים גבוהים יותר והנוף שלהם מתנוסס אל על ומצל על הכל בענפיו העבותים המלאים בעלים ירוקים. אני יוצא לרגע מהבריכה, מטפטף מים על האבנים שסביבי. כאן בצד הרחוק מהמפל, אפשר לשמוע קולות נוספים: ציוץ של ציפורים, זמזום של חרקים וקולות פכפוך איפה שהמים יוצאים מן הבריכה וממשיכים הלאה במורד הנחל. "שים לב לשפיריות" היא היתה אומרת לי "לכל סוג, צבע ודוגמא יחודיים על הכנפיים" ואני מסתכל. הנה אחת אדומה ואחת כחולה, ואחת עם כתמים שחורים ועוד שתיים בגוון טורקיז, צמודות זו לזו - עפות באוויר כמו שני צינורות שהאינסטלטור בטעות חיבר עקום. הן עושות סקס, אני חושב לעצמי ונאנח, כי בניגוד אליהן, אני כאן לבד.


כבר הרבה זמן שאני לבד. אולי באשמתי, אולי באשמתה? אולי באשמתן, כי אחריה היו עוד כמה, אבל כלום לא צלח. איכשהו הקשר שלי עם נשים ועם אנשים בכלל הלך והתרחק, הלך והתנתק, עד שמי שמארח לי לחברה הוא רק זיכרון ישן של מדריכה חיילת אחת בשם נופר שיצאתי איתה כמה חודשים לפני שנות דור ושפעם לקחה אותי לכאן. בגללה אני פה היום. בגללה ובגלל שהלילה חלמתי עליה. מה פתאום חלמתי עליה? אינני יודע, אבל כשהתעוררתי נזכרתי שהיא הבטיחה לי אז טיול מיוחד ולקחה אותי לכאן ואני הקנטתי אותה: "לנחל יוחאי? למה דווקא לנחל הזה מכל הנחלים של הגליל? הכְּזיב או הבֶּצת או העמוד הרבה יותר מרשימים". לרגע נראה היה לי שנעלבה, אבל אז עיניה התמקדו ופניה העלו חיוך מסתורי והיא לחשה לי: "הבאתי אותך לפה, בגלל הבריכה הזאת, קוראים לה 'הבריכה של יוחאי' והיא לא סתם בריכה, המקובלים של צפת מאמינים שיש בה סגולה כנגד הבדידות ומי שיכוון את ליבו ויטבול בה - הבדידות תסור מלבבו".


אז עכשיו אני פה, בשעת אחר צהרים מאוחרת, לגמרי לבדי, בבריכה של יוחאי, שוחה ומתבונן סביבי, מתפעל מיופיו של המקום ומחכה, מחכה שהבריכה תשטוף מעלי את בדידותי, כמו שנופר, פעם, מזמן, הבטיחה לי.


"אתה צריך קודם לתת משהו בתמורה", אני שומע את קולה בראשי. לתת? לתת? מה אני יכול לתת לבריכה? אני מסתכל סביבי, מחפש. שקית ריקה של במבה מבצבצת בצד, קצה של בקבוק מעוך. אני יודע. אני מוציא מהתרמיל שלי שקית אשפה ומתחיל לאסוף לתוכה את כל הלכלוך שיש כאן. שקית מפה, נייר משם, בקבוק משם, והנה עוד ניילון. כשאתה מחפש - יש יותר פסולת ממה שהעלת בדעתך ושעה ארוכה אני עוסק בכך. כשנראה לי שאספתי את הכל, אני קושר את קצה השקית ועולה למעלה לחניון. שם אני זורק את השקית למכולה הגדולה שיש שם וחוזר לבריכה. כנראה שהשמש זזה בינתיים, כי האור עכשיו אחר והירוק כהה יותר, צפוף יותר, קרוב יותר למים. דגים, קטנים וגדולים, עולים מתחתית הבריכה ואני בזהירות דורך עם רגלי ביניהם. הם מתקרבים אלי וכשאני מזיז את רגלי הם נרתעים - ושוב מתקרבים ואני שוב שוחה אל המפל וצולל לתוך המים ויוצא וסופג לתוכי את כל הירוק הזה שמסביב ואת צלילי הספלוש, ספלוש, שלרגע לא פוסקים.


לפתע נהיה לי קר, השמש כבר לא מגיעה אל הבריכה ואני ממהר החוצה ומוצא לעצמי סלע גדול שעדיין חשוף לשמש ונשכב עליו. עיני מסתכלות לתוך הכחול הצלול והאינסופי של השמיים שרק מדי פעם מוסתר עלי ידי ענף ירוק שהרוח הסיטה לעברי. השמש חמה ונעימה ובהדרגה אני עוצם את עיניי. שלווה שמשכיחה את הבדידות. כשאני פוקח אותן, כבר ממש שעת בין ערביים. אולי הגיע הזמן לעלות חזרה למעלה וללכת הביתה? אבל השקט מסביב, שמופרע רק בקולות הפכפוך של המפל והנחל, מפתה אותי להישאר עוד קצת, רק עוד קצת. ציפורים מצטרפות עכשיו למקהלה, ציוצים חוזרים ונשנים: "טוּ טי וִוי, טוּ טִי וִוי, איפה נישן הלילה?" "וִוי טִי טוּ, וִוי טִי טוּ, העץ הזה, נראה לי הכי מתאים".


כשאני מתרומם וקם, אני מבחין שבהמשך, במורד הנחל, קצת למטה מהבריכה, יש מדרגות קטנות. לא הבחנתי בהן קודם, לאן הן מובילות? אני קם ויורד בהן, יש שם עוד בריכה, קטנה יותר. מצידה המרוחק יש עץ, עץ חרוב, גדול וגבוה ומפותל. העץ נמצא ממש קרוב למים והאדמה שם נשטפה, כך שאפשר לראות את שורשיו המשתרגים לתוך הבריכה. בהליכה איטית, משתדל שלא להעכיר את המים, אני חוצה את הבריכה, ומטפס ומתיישב בין שורשיו. המקום מתאים כאילו מישהו הכין אותו במיוחד בשבילי. הישבן שלי מוצא בדיוק את השקע הנכון והפיתולים של השורשים מאפשרים לרגלי לטבול בנוחות במים. אני מתרווח אחורה, נשען על הגזע העבה ומניח את ידי לצדדי. גם הן מוצאות להן שקעים נוחים שכאילו נוצרו במיוחד לכבודן. "העץ של יוחאי" - מצאתי את העץ של יוחאי. אני מנסה להיזכר מה נופר סיפרה לי עליו? מנסה ולא מצליח. האם בכלל הזכירה אותו? לרגע נדמה לי שאני שומע את הד קולה לוחש לי: "שם, מעבר לבריכה, יש עוד עץ אחד - העץ של יוחאי, שהוא גדול ועתיק ורק בודדים יוכלו לראותו". לרגע נדמה לי שההד דווקא אומר: "אבל אם תבוא לשם לבדך - היזהר מהעץ". הוא כל כך נוח, העץ הזה, שלא נראה לי שצריך להיזהר ממנו. אני פשוט נשכב לתוכו ומרפה את גופי, סופג לתוכי את הירוק שסביבי. פכפוך המים משרה בי שלווה. ציוץ הציפורים מבטיח לי שהכל טוב ושקט ותיכף יבוא הלילה ויכסה את הכל בעלטה מבורכת. אני מרגיש את הקור שבקצות האצבעות של רגלי, אבל מתעצל להוציא אותן מהמים. דגים ניגשים אליהן נוגעים ובורחים ושוב נוגעים ושוב בורחים. עלה נופל מלמעלה אל המים ואני עוקב אחריו עד שנסחף במורד הנחל. 

בהדרגה ציוץ הציפורים משתתק והכל נהיה חשוך ורק פכפוך המים נשמע, מופרע מדי פעם בצרצור של צרצרים. אני לא מוטרד מהחושך, כי אני יודע שהשמש תיכף תעלה שוב במזרח, והיא אכן עולה, ואני רואה נמיה שבאה לשתות קצת מים גנובים באור הראשון, בטרם זריחה. והנה הדגים ששוחים למטה, מחפשים את מזונם ואני שומע את פכפוך המים וציוץ הציפורים וזמזום החרקים ומריח את ריח התאנה והחרוב ועוד ריחות של צמחים שמתערבבים בהם. מאוחר יותר מצטרפים אליהם גם קולות של אנשים ואני מביט בהם מעבר לסבך, איך הם רוחצים וקופצים ומשפריצים מים אחד על השני, שם בבריכה הגדולה ואז אורזים את חפציהם והולכים ושוב מחשיך ותַן מילל ושוב עולה השמש ועכשיו כבר יותר קר, כי הקיץ בהדרגה הופך לסתו. מישהו בא ומוצֵא תרמיל עזוב על יד הבריכה הגדולה ולוקח אותו, אבל זה לא אכפת לי. המים שלרגלי והשמש שמעלי והאדמה הטובה מספקים לי את כל מה שאני צריך ואני מרגיש כמה אני חזק ובריא ואיך ענפי לאט לאט גדלים ועלים חדשים צומחים עליהם, עוד יום, עוד עונה, עוד שנה...


יום שישי, 11 בספטמבר 2020

מחשבות על טקס סיום

 

השבוע ביום רביעי, התקיים טקס סיום הדוקטורט של בתי הבכורה. בהתאם לרוח התקופה, הטקס התקיים באופן וירטואלי. צפינו בו ב ZOOM ואולי היתה זו טכנולוגיה אחרת. הרבה דברים היו חסרים לי - אבל בעיקר המפגש פנים עם פנים עם בתי שהיתה לובשת את הגלימה המצחיקה והאנכרוניסטית ההיא, והחיבוק שהייתי מחבק אותה לאחר הטקס, בשלב שהכל נגמר ואנחנו אמורים כבר להתפזר, אבל בכל זאת נשארים עוד קצת, כי זה מה שחשוב באמת.

במקום זה היא צפתה (אולי) בטקס מתל אביב ואני צפיתי בו בחיפה. למרות שהשתדלתי לשבת ולהסתכל, יצא שתוך כדי גם הכנתי סלט לארוחת הערב וקיפלתי את הכביסה שהצטברה ביומיים האחרונים.
כי אם אתה כבר יושב וצופה בטלוויזיה - לפחות שהידיים יעשו משהו.

רשימת הנואמים המכובדים הייתה מרשימה ובין לבין האזנתי להם מדברים על חשיבות המעמד ועל אַתֵם עתידינו וכו'. ניסיתי להתחבר. לפעמים אפילו הצלחתי ואז שמתי לב שהמעבר בין כל נואם למנחת הטקס, שכביכול הסתובבה ברחבי מכון וויצמן, לבין הנואמת הבאה, היתה חלקה לגמרי. זה לא משהו שקורה בישיבות וירטואליות. תמיד יש תקלות, אפילו במקומות כמו החברה בה אני עובד (GOOGLE) שווירטואליה ולעשות את זה באינטרנט הם לחם חוקן. ואז קלטתי - זה כנראה הכל מוקלט וערוך. לזכותם בצורה מאוד יפה ומקצועית, אבל עכשיו כשהקשבתי לנואם הבא מדבר - כבר ידעתי שהוא לא באמת שם - מדבר אלי (או לפחות מעמיד פנים שהוא מדבר אלי). הוא עשה את זה קודם, אולי לפני כמה שעות ואולי בכלל אתמול או שלשום. למה שזה ישנה? אני לא יודע, אבל פתאום הדברים נשמעו לי יותר מרוחקים ותלושים.
אחר כך חלפו ביעף תמונות הבוגרים בזו אחר זו, ובאותן 3 שניות שהבליחה על המסך התמונה של בתי - אינסטינקטיבית מחאתי כפים וצעקתי "כל הכבוד". מחווה מיותרת לכל הדעות, כי לא היה שם מי שישמע. (אישתי שהתקשרה להודיע לחמותי שהטקס משודר עכשיו, נשארה לדבר אתה בטלפון רוב הטקס והעדיפה לעבור לצד השני של הבית שקולות הנאומים לא יפריעו לה).

למה אני מספר את כל זה? לפרוק איזה שהוא מרמור או אכזבה? כמובן.
אבל גם כי לפעמים אנשים מספרים לי בהתלהבות שבעתיד הכל יהיה ווירטיואלי ולא נצטרך לנסוע ולטרוח כל כך הרבה ואני מביט בהתלהבותם ולא מצליח להחליט אם אני הפסיכי או הם.