פיית השן

כשהתעוררתי היום בבוקר, מצאתי מתחת לכרית שלי מטבע של עשר שקל.

אשתי התעקשה להסביר לי שאתמול כשהחליפה מכנסיים

 התפזרו לה המטבעות מהכיס על המיטה.

אני מצידי מעדיף להאמין שזו פֵיַית השֵן

שסוף סוף באה לבקר אותי באיחור של כחמישים שנה.

משא הזכרונות

משא הזכרונות

יצא לכם פעם להרגיש שהעבר שלכם מכריע אתכם? שמשא הזכרונות והחוויות שכבר עברתם כל כך כבד ועשיר שכאילו אין יותר מקום לעתיד? ידידי הטוב מייק חטף את זה קשה במיוחד.  פתאום מטיפוס בליין ומלא שמחת חיים, הוא הפך לאדם מופנם, שקוע בעצמו ובהרהורים על עברו. כשהזמין אותי אל ביתו בפעם השניה בתוך שבוע ושוב ירדנו על בקבוק של יין, מעלים זכרונות וטובעים בים של נוסטלגיה סמיכה לצלילי Led Zeppelin - הלהקה החביבה עלינו עוד מתקופת הצבא, כבר לא יכולתי לעמוד בכך יותר. כשמייק נאנח ואמר לי שמשא העבר מכריע אותו, יצאו לי ישר מהלב המלים: "הלוואי והייתי יכול עזור לך".

לרגע, הוא השתתק, ואז אורו עיניו: "בעצם אולי יש דרך – אכפת לך אם אני אעביר אליך את הזכרונות שלי? הם ממילא שלי ולא שלך, אז עליך בטח לא יכבידו ואולי זה ישחרר אותי לחופשי"

"תעביר את הזיכרונות שלך אלי?? איך בדיוק תעשה את זה?" שאלתי.

"טוב לא ממש אליך, אבל נגיד  - לרשותך, הנה, אני יכול עכשיו לרדת ולהעמיס אותם לבגאז' של האוטו שלך".

לא ממש הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא נראה יותר נלהב ומלא תקווה ממה שראיתי אותו מזה זמן מה, אז פלטתי משהו כמו "whatever" ונתתי לו את המפתח למכונית. הוא התרוצץ אנא ואנא ובעוד אני ממשיך לשבת על המרפסת וללגום מן היין ראיתי אותו יורד למטה מספר פעמים ופותח את תא המטען של המכונית.

מה שלא עשה שם – כנראה עבד, כי כשעזבתי אותו כבר היה ממש במצב רוח מרומם וכעבור יומים קבלתי ממנו whatsapp המבשר לי שהוא "עושה חיים" בברצלונה.

אצלי לעומת זאת, המצב דווקא התחיל להתדרדר. זאת אומרת – בדרך כלל היה בסדר, אבל בכל פעם שהייתי נכנס לאוטו הייתי מרגיש מן כבדות כזאת, מן חוסר חשק לעשות משהו חדש, מן שקיעה בעבר, כאילו משא הזכרונות מכריע אותי. מצאתי עצמי נוסע שוב ושוב לאותם מקומות מוכרים: הפאב של ימי כסטודנט, חוף הים בו ביליתי את ילדותי, חצר בית הספר התיכון והרחבה שבין הסינימטק למה שהיה פעם מרתף 10 – איפה שכל ה"מגניבים" הסתובבו בשנות ה 80. השיא היה כשנכנסתי לאוטו בכדי לנסוע לסוּפֵּר החדש שנפתח בשכונה שלנו ("לרגל הפתיחה, עד 30% הנחה") אבל הגעתי לחניה של אותו סוּפֵּר מָשְמִים בו אני רגיל לקנות כבר עשר שנים.

ערב אחד כשיצאתי לבלות עם חברים ומצאתי את עצמי מתעקש שהם יבואו לאסוף אותי באוטו שלהם (היה ערב כֵּיפי) החלטתי שצריך לשים לזה סוף. התקשרתי למייק ואמרתי לו שאני מתכוון לסלק את הזכרונות שלו מהבגאז' שלי ושיגיד לי בבקשה מה לעשות בהם. תשובתו הלקונית היתה שהוא נמצא עכשיו במשחק כדורגל של בָּארסָה ושאעשה בזכרונות שלו מה שבא לי כי הוא לא זקוק להם יותר. נחוש בהחלטתי ירדתי לאוטו ופתחתי את הבגאז'. ענן סמיך של זכרונות ונוסטלגיה עטף אותי ("הו, הימים שלא ישובו עוד"), אבל כשהענן הזה קצת התפזר ויכולתי להביט פנימה לתא המטען – הוא היה ריק. זאת אומרת היתה שם שמיכת הפיקניק הישנה שלי והגלגל הרזרבי וכו' אבל שום דבר משל מייק - אפילו לא אלבום תמונות או איזה חפץ למזכרת.

את השבוע שאחר כך ביליתי בחיפושים באינטרנט אחר "מגָרשי זכרונות" וטלפונים ל"מתקשרים" למיניהם, אבל לשווא. לא הצלחתי להוציא את זכרונותיו של מייק מתא המטען. אחד המתקשרים אפילו הסביר לי שזה מצב סבוך במיוחד כיוון שאֵלו לא הזכרונות שלי ולכן אין לי בעצם שום שליטה עליהם או חסינות מפניהם כפי שהיה אילו כן היו שלי.

כמוצא אחרון פרסמתי מודעה ב"יד 2": למכירה, טויוטה קורולה... במצב מצויין, מלאה בזכרונות". גם על חלון הרכב הדבקתי מודעה בנוסח זהה. ימים ספורים אחר כך בעודי תקוע בפקק ברחוב מוריה, הוגה בעגמומיות בעבר, שמתי לב שהנהג לידי מסמן לי לפתוח את החלון. ממראהו ה"ערסי" חששתי שהוא עומד לצעוק עלי על שלא נסעתי מספיק מהר (או שאולי נסעתי מהר מדי) אבל פניו העלו חיוך אז פתחתי את החלון:

-אני אתן לך עשר אלף עליו

-מה איתך? האוטו הזה שווה לפחות 15 אלף

- עזוב, לא תקבל 15 בחיים, אני – עכשיו נותן לך 10 אלף ביד, מזומן – בלי בדיקה בלי כלום

- יש לך 10 אלף ש"ח כאן במזומן?

-בטח, תעצור בצד – אני אראה לך

עצרתי את הרכב, במקרה יצא מול הדואר של מוריה...

...את דרכי הביתה כבר המשכתי ברגל. בדרך עצרתי בסוכנות הנסיעות בחוֹרֵב וקניתי כרטיס טיסה לברצלונה.

מחשבות על ההימנון

השבוע זכיתי להשתתף בטקס סיום התואר השני של בִּתי הבכורה במכון וויצמן. טקס חביב ומרגש שהצליח לשמור על האיזון הנכון בין "פומפוזיות" ו"צניעות" ובין נאומים ונקודות מבט אישיות ובין לבין לשלב כמה שירים של להקת "ג'יין בורדו" החביבה אלי במיוחד. בסיום הטקס באופן הטבעי ביותר לשירת התקווה הקהל התבקש לקום.

יהיה מי שישאל – למה בעצם שרים את ההימנון? אילו היה השואל נוכח בטקס, היה מגלה שנאמרו בו הרבה תודות: למשפחות, לסטודנטים עצמם שהעשירו את המדע בתגליותיהם, למרצים שהנחו ולימדו, לצוות המינהלי ואפילו למכון ולמדרשת פיינברג שבמסגרתם הכל התרחש. רק תודה אחת היתה חסרה שם – תודה למדינת ישראל, זאת שנתנה את התקציב והביטחון והחופש האקדמי לעסוק במדע ובלימוד וביצירה. זה בסדר שלא אמרו לה תודה – שהרי מה שנתנה אמור להיות מובן מאליו - ממש כמו שמובן מאליו שבסוף שרו את ההימנון שלה. צריך רק להרחיק שבעים שנה אחורה או שלוש מאות ק"מ צפונה, מזרחה או דרומה (טוב גם ימה אם רוצים) להיזכר עד כמה ה"מובן מאליו" הזה דווקא אינו דבר המובן מעליו.

לבסוף, דווקא בגלל הדיון שיש לאחרונה על ההימנון, הקשבתי היטב למילותיו ואני נאלץ להסכים שאין בו הרבה שידבר אל האדם הערבי. אבל אם תתעקשו מספיק אין בו גם יותר מדי שמדבר אלי כיהודי שנולד לאחר קום המדינה. מצד שני הוא אומר הכל לאנשים שבזכותם המדינה קיימת ושקבעו את ההימנון. "אז אולי הגיע הזמן להחליף אותו?" לדעתי, התשובה היא: "לא". למה? כי כל מהותו של ההימנון הוא בהיותו "סמל" וסמל שמחליפים בכדי שיתאים לרוח הזמן - דרכו שמאבד את כוחו כסמל. מה גם שהשאלה מי אנחנו ולאן פנינו מועדות (כמדינה) יש לה תשובות כמספר האנשים שתשאלו ועל כן עדיף שההימנון שיאחד אותם יהיה קצת ארכאי.

ובכל זאת לענין הערבים – הייתי רוצה שיהיה להם קל יותר להזדהות עם ההימנון. אני רוצה בזה עד כדי כך שאילו היו באים ומציעים לי את הגירסה שלהם ל"ישראליות" – כזאת שהיתה מקובלת על כולם או לפחות מרביתם, הייתי שמח להוסיף אותה כבית נוסף להמנון שלי (ואם אפשר גם עם מנגינה טיפה יותר עליזה).

מצעד השרמוטות

יום ששי, תל אביב 2017, מצעד השרמוטות (slutwalk) – בסוף לא השתתפתי בגלל אירוע משפחתי, אבל דווקא רציתי. אין לדעתי זכות יותר בסיסית לאדם (ובעיקר לאישה) מהזכות על גופו/גופה. בלי קשר למה אני לובש או לובשת  ואיך אני נראה או ניראית. אין לאף אדם הצדקה לאנוס ואפילו לא לגעת ואפילו לא להטריד מישהו או מישהי בגלל איך שהם ניראים או מה שהם לובשים.

אני יודע שהמציאות איננה כזאת וצר לי על כך. הייתי רוצה שכל אחד או אחת יוכל ללכת, גם לבדו, בכל שעות היום והלילה לבוש במה שבא לו (וזה כולל גם לבוש "רגיל", גם לבוש "דוסי", גם לבוש סקסי וגם עירום מלא) מבלי לחשוש שאדם אחר יתקוף אותו או יטריד אותו. לכן ראוי בעיני ביותר לקיים ולהשתתף במצעד שמטרתו להדגיש את הזכות הבסיסית הזאת ולהאבק על יישומה בפועל.

ובכל זאת לעתים מתגנב ללבי הספק אם הרצון שלי להשתתף במצעד השרמוטות לא נובע גם מאיזה דחף גברי פרימיטיבי להיות במקום שיש בו הרבה בחורות בלבוש מינימלי.

יום הזיכרון,

יום הזיכרון,

כמדי שנה רגלי נושאות אותי לחצר בית בירם.

לטקס יום הזיכרון של בית הספר התיכון שלי.

כמדי שנה תלמידי השכבות הבוגרות צועדים בסך

כמדי שנה הדגל מורם ואז מורד לחצי התורן

כמדי שנה מקריאים את שמות הנופלים בוגרי בית הספר.

מרוב פעמים ששמעתי את השמות האלה - הם כבר מוכרים לי

ובכל זאת אינני יודע עליהם דבר.

מי אתם? מה הייתם? היכן ולמה נפלתם?

...

שירת התקווה.

אני מחפש את חברי הטוב. גם הוא מגיע לטקס בכל שנה.

"אנחנו בספרייה" אומרת אשתו בטלפון. "אני תיכף מגיע אליכם".

ושם בספרייה, כאילו מישהו קרא את מחשבותי:

מונחים על שולחן התצוגה, אוגדנים,

ממוינים לפי הא"ב, אחד לכל אחד מן הנופלים.

חלקם עבים ומלאים בחומר, אחרים מכילים רק דפים בודדים

אני ניגש ומעלעל. קודם בכמה של בני מחזור שלי,

אחר כך באקראי. שֵם פה, שֵם שָם.

"כל אחד מכם היה עולם מלא" אמר המספיד בטקס.

עם כל אוגדן כזה שאני פותח,

אני מבין טוב יותר עד כמה הוא צדק בדבריו.