השביל מתפתל מערבה ולנגד עיניה נגלה הנוף המרהיב של הכנרת, בעונה הזו של תחילת אפריל, אין שני לו, כל כך כחול וירוק. גם השדה שנפרש לפניה, כולו ירוק. ירוק מנוקד בכתמים של צהוב ואדום, הרבה אדום, ריח משכר של פריחה. הפרח הזה: נורית, כלנית או פרג? הפעם הוא לא שואל ובכל זאת היא שומעת את קולו מתנגן בראשה ובלי משים היא עונה לו במחשבותיה - כן, אני זוכרת, 'כנ"ף' קודם הכלניות, אחר כך הנוריות ורק בשלהי האביב הפרג. הוא אוהב את הסיסמאות והקיצורים האלה, כמו מדריך בצופים שלא נגמל, ניר. ניר, שכל שבת לוקח אותה לטיול במקום אחר בארץ, ניר שכבר ארבעה חודשים היא גרה איתו, ונושמת אותו ונארגת לתוך חייו. ניר שהבטיח לה שרק תגיד מילה ובקיץ ייקח אותה לטיול בפיורדים של נורבגיה.
ניר, שכעת הולך פה לידה ומחיש את צעדיו להתאים אותם לצעדיה ועכשיו כבר ממש קרוב וידו נשלחת מעבר לכתפה לחבק אותה והגוף שלה כבר לבד מתאים את עצמו לשקע שנוצר בין זרועו לגופו והנה היא מכורבלת בו, והם ממשיכים לצעוד ביחד. ״חפשי את השביל השחור, שמה אנחנו נרד לערוץ של היהודיה״, הכל כל כך יפה ושלוו וטוב.
אז מאיפה תחושת המחנק הזאת? הגוש הזה שעומד לה בגרון? החבל הזה על הצוואר - כמו החוט שקושר את בלון ההליום ליד של הילד ומושך אותו כל הזמן למטה, מבטיח שלא יברח, שיגיע בשלום הביתה?
גם אתמול בערב כששכבו חבוקים במיטה שהיתה צרה מדי, הרגישה כך. את הנעימות הממכרת של גופו החסון העוטף אותה, ופתאום - המחנק הזה.
״אנחנו כבר המון זמן ביחד״ השוויצה לבחורה בקבלה של אכסנית הנוער.
״אני, עוד לא, בקושי שנה וחצי עם החבר החדש שלי״ ההיא ענתה לה.
שנה וחצי והוא עדיין החבר החדש שלה? וואו, ארבעת החודשים שהיא עם ניר נראו לה המון זמן - בטח יותר ממה שהייתי עם איזה שהוא בחור מאז… מאז שאני זוכרת את עצמי.
״היא משתעממת בקלות״, אמא היתה נאנחת. ״יש לה ADHD״ הסבירה המורה בסבלנות. ״יפעת, את ילדה מופרעת״ צרחה עליה דודה ענת כששברה את הוואזה הגדולה שהיתה לענת בסלון: ״ילדה מופרעת, לא חשוב איך האמא שלך והמורים שלך ייפו את זה״.
״הנה הסימון״, היא מראה והוא מחייך - ״איך זה שתמיד את מוצאת אותם לפני?״. השביל היורד לערוץ נהיה צר ועכשיו הם חייבים ללכת בטור, היא רצה מהר קדימה והוא בצעדים בוטחים אחריה. ״יפעת, מה את ממהרת? את תפספסי את כל היופי שבדרך״. היא עוצרת לרגע והוא מראה לה איך הגזע של האלון שבדיוק חלפה לידו מתעקל באופן שאפשר לדמיין שהוא עין של דרקון שחציו קבור באדמה. היא מצמצמת את עיניה ואכן - זה באמת נראה כמו דרקון, אבל אז אי שקט תוקף אותה והיא ממשיכה לרוץ קדימה - כאילו מפחדת שעוד רגע יגיח הדרקון הזה מבטן האדמה ויטרוף אותה.
השביל מסתיים במפל, מהסלע עליו היא עומדת רואים איך המים קופצים וצונחים לבריכה הרחק למטה. ניר מגיע אחריה: ״זה המפל הגדול של היהודיה, פעם בטיולים של תנועת הנוער היו קופצים מפה למטה. זה היה מסוכן, אבל אף אחד לא חשב על זה, עד שפעם, שני חבר׳ה גולנצ׳יקים, נמאס להם לחכות בתור והם קפצו מהסלע שם במקום מפה - יש שם טעות אופטית ונדמה לך שזה קו ישר למטה… אחד מהם נהרג ומאז אסור לקפוץ מפה בכלל…״
מאיפה הוא מביא את כל הסיפורים האלה? בכל מקום - תמיד יש לו משהו שבר כוכבא או יהודה המכבי עשה כאן, או אולי מאיר הר ציון, והנה צמח מיוחד שאפשר לעשות ממנו תה - ״זה גם טוב נגד עצירות״ הוא ממשיך בחיוך. היא מרגישה כל כך בטוחה איתו. הוא יודע דברים, הוא שקול ובכל זאת תמיד מחדש ומתחדש, היא יכולה לשקוע לתוכו, להתחבר עליו, להיות חלק ממנו.
היא מתקדמת עוד צעד לעבר המצוק, חייבת לבדוק מה יש למטה.
״יפעת שלי, תזהרי, הסלעים האלה עוד רטובים מהגשם, יכול להיות חלק שם״.
תחושת המחנק הופכת לבלתי נסבלת, גם אתמול בערב, זה מה שאמר - ״לילה טוב, יפעת שלי״, היא עכשיו ״יפעת שלו״ והוא - כבר לא סתם ניר, אלא ״ניר שלה״, כמו שאמא היתה עם אבא עד שנפטר. כמו סבא יונה שגם בגיל תשעים, סבתא גניה הייתה היחידה בשבילו. זה כל כך קל, כל כך נעים.
לא! היא לא יכולה יותר.
היא מסתובבת ולאט לאט הולכת חזרה אליו, מסתכלת עוד פעם אחת על הפנים האהובות, על הגוף החסון, על העיניים החומות-אפורות, על השפתיים… היא נותנת לו נשיקה אחרונה לפרידה ולפני שיבין מה קורה, אומרת: ״שלום לך ניר״, רצה לכיוון המצוק וקופצת.
הוא בחור שקול, אין סיכוי שיסתכן ויקפוץ אחריה. היא מתעלמת מהקור המקפיא של המים סביבה וחותרת במרץ לקצה הבריכה, יוצאת, ומיד ממשיכה בהליכה מהירה קדימה - להגיע למגרש החניה לפניו. אם תראה אותו שוב - לא תוכל לעמוד בפניו ותשאר איתו. אבל עד שיגיע בוודאי תספיק לתפוס טרמפ שיקח אותה משם, לא חשוב לאן, רק הלאה - אל החופש שלה.
