אחד הדברים המופלאים בארץ שלנו הוא יום כיפור. בערך ב 14:00 התנועה ברחובות
מתחילה להדלל ולקראת הסעודה המפסקת ב 17:30 כבר כמעט נפסקת לגמרי. מהבית שלנו
במעלה ההר ממש שומעים את השקט לעומת זמזום הרקע הקבוע של העיר.
אצלנו בבית חלק צמים וחלק לא, אבל כולם מצטרפים לסעודה המפסקת ב 17:30.
ארוחה מוזרה, רק אכלנו צהרים ב 14:30 – ככה זה אצלנו בששי וערב חג, תמיד אוכלים
צהרים מאוחר. אז אף אחד לא באמת רעב. מנסיונם של הצמים – גם לא מומלץ לדחוס אוכל
לפני הצום. בכל זאת כולם ליד השולחן. הפעם כמעט full house כל הילדים ומרבית בני/בנות
הזוג. רק החבר של אחד מהם חסר – לא נורא יהיו עוד הזדמנויות.
כשמחשיך ונהייה קצת יותר קריר אני יוצא עם אשתי לטיול בשכונה. הכיף
שלי זה ללכת באמצע הכביש (על הקו הלבן באמצע אם אפשר) מדי פעם חולף על פנינו רוכב
אופניים או שבא מולנו ילד קטן שמבקש שאמא או אבא יעזרו לו בכיוון השני. ככה זה
חיפה כיוון אחד זה כיייף בירידה וחזרה קצת קשה. בסוף הגענו למרכז חורב. הצומת
שפקוקה כל השנה. אני נהנה לעמוד בדיוק באמצע הצומת מתעלם בבוטות מהרמזורים
שממשיכים להתחלף.
המוני אנשים מדברים, הרבה ילדים עם אופניים ובצד פינת הסייקט בורד –
הפעם יש שם חבר'ה רציניים, יחסית מבוגרים שמציגים תעלולים מרשימים ביותר. מדי פעם מגיע
לצומת איזה רכב, אמבולנס, או מונית עם ציור של מגן דויד, או סתם רכב שמסיבה כלשהי
חשוב לו ליסוע גם היום. הנהגים נוהגים בנימוס ובסבלנות ומחכים שהקהל יפנה להם את
הדרך. הקהל מצידו גם כן מגיב בנימוס וזז קצת הצידה. מספיק בכדי שהרכב יעבור בביטחה
אבל בכל זאת לא מוותר על זכותו על הכביש.
איש מבוגר עם זקן וכרס וכיפה שחורה לראשו מברך אותי ואת אשתי
ב"גמר חתימה טובה". אנחנו עונים לו בנימוס "גמר חתימה טובה".
איכשהו מתפתחת שיחה וכמו כל שני ישראלים (למרות הוא בעצם גר באנגליה) אנחנו מגלים
שיש לנו מכרים משותפים. הפעם ד"ר קימחי שלימדה אותנו כימיה ומר קנולר שהיה
סגן המנהל (כן, למדנו באותו בית ספר בהפרש של בערך עשר שנים). מסתבר שלמרות שהוא
נראה כמו רב, הוא בעצם מהנדס במקצועו וכשהוא מגלה ששנינו ממבינים בהנדסה השיחה
עוברת לפסים "מקצועיים" ואנו מבלים כחצי שעה בשיחה ערה על אטמים-דינמיים
ואיך אפשר לגרום להם שלא ינזלו למרות שהחלקים נעים כל הזמן זה מול זה.
כאמור - רק בישראל
