מחשבות מפסטיבל הסרטים

לפעמים זה עובד - הטריק הזה שנקרא קולנוע: על המסך הגדול מופיעה הדמות הראשית ב close-up, פניה בגודל של שלושה אנשים. היא ניצבת עכשיו בנקודת החלטה - לכאן או לשם? אני מביט ישר בעיניה, אין לי ספק מה אני הייתי עושה במקומה - אבל היא בוחרת אחרת. "היא תהרוס לעצמה את כל החיים" אני זועק מבפנים, ובכל זאת כך היא בוחרת. באותו הרגע אני פתאום מבין ואני כל כך שמח שאני לא שם במקומה, כי למרות שעדין ברור לי שזה יגמר רע, אני כבר לא כל כך בטוח שאני במקומה באמת הייתי בוחר אחרת. זה לא סרט אמריקאי, וזה אכן נגמר ברע ובכל זאת הדיאלוג שמסיים את הסרט משאיר גם פתח של תקווה או לפחות השלמה:

- תסתכלי על הנהר זה, המים שלו כל כך מזוהמים.

- נכון, אבל הוא גם כל כך יפה.

לפעמים זה פחות עובד - על אותו המסך הגדול מופיעה עכשיו דמות ראשית אחרת. גם היא ניצבת בנקודת החלטה - לכאן או לשם? גם הפעם אין לי ספק מה הייתי עושה במקומה וגם הפעם היא בכל זאת בוחרת אחרת. אבל משהו התפקשש: בבימוי? במשחק? בתסריט? ואולי בי? אני לא מצליח להבין למה היא עשתה את מה שעשתה. ההזדהות שלי עם הדמות נשברת וכשהתוצאות הרות האסון מגיעות, כל מה שנשאר לי זה להגיד לה בלבי "אמרתי לך!" תחושה לא מספקת בעליל. אני מנסה לפרוק את התסכול על ידי ניסיונות נואשים לפרש או להבין או לקבל את מה שראיתי ולא מצליח. לפעמים חבר שגם ראה את הסרט עוזר, לפעמים גם זה לא.

אולי בגלל זה אני כל כך אוהב מדע בדיוני - שם הדברים שאתה נדרש לדלג מעליהם ולקבל מבלי להבין הם כל כך יותר פשוטים - בסך הכל חללית שנוסעת יותר מהר ממהירות האור או מכונה שמחזירה את הזמן לאחור

לעבוד בערב חג

ערב חג, ואני בדרכי לעבודה. "מה פתאום?" זועק משהו בתוכי. "אני הרי לא עובד ימי ששי - ערב חג צריך להיות אותו דבר!". אבל זה לא נחשב יום חופש ויש כמה דברים שצריך לעשות דווקא היום ועכשיו שמונה בבוקר - אז אני בדרכי לעבודה. הגוף מוחא, עוד לא התעורר, גם הנפש מרגישה ירודה. מוזיקה - זה מה שצריך. אני נותן לסינדי לאופר להסביר לי ש Girls just want to have fun ועד שאני מגיע למרכז חורב כבר היָדים מתופפות על ההגה והראש מתנדנד מצד לצד והעולם באופן כללי נראה יפה יותר. יש אפילו יתרון בערב חג - מרכז חורב לא פקוק. כן, שמונה בבוקר ואין פקק! בכל זאת בלי להמתין רמזור אחד אי אפשר. להעביר את הזמן אני מעיף מבט לרכב שמשמאלי. יושב שם איזה חנון אחד - לבוש שמרני כזה, משקפיים. האמת, לא כל כך שונה ממני. גם הוא מתופף על ההגה שלו ומנענע את ראשו מצד לצד. האם זה היום של סינדי לאופר? אני תוהה, אבל לפי הקצב שהוא מניד את ראשו - הוא מאזין למשהו אחר לגמרי. אני מסיט את עיני ממנו. אם אנאץ בו יותר מדי מבטים אני עלול להפריע את השמחה והקצב שלו ואחרי הכל, גם הוא כנראה - צריך לעבוד בערב חג.

שנה טובה

שוב אותו זמן בשנה שבו הימים הארוכים של הקיץ מתאזנים עם הימים הקצרים של החורף - זמן ראש השנה היהודי. זמן ה"מאזניים" שבו אנו נקראים לחשבון נפש ולעשיית מאַזָנִים - לשקול את מעשינו, הטובים הם אם רעים? בדגש על איך עלינו להשתפר, וביהדות הכוונה לשיפור מוסרי. "השנה ארד במשקל" או "השנה אלמד לדבר איטלקית" אינם מספקים. גם לא דברים כלליים כמו "השנה אהיה אדם טוב יותר".
אני אדם חילוני. אז תשאלו מה לי ולסיפור הזה על מישהו עם זקן לבן שיושב שם בשמים ורושם את מעשיינו ושוקל אותם לקראת ראש השנה? אמת, אינני מאמין בו כפשוטו אבל גם הרמב"ם לא האמין בו כפשוטו ואני משוכנע שכך גם כמה וכמה מגדולי ההוגים בימינו של היהדות הדתית ואפילו החרדית.
מצד שני זה מודל מצויין להסביר לאנשים למה הכוונה בהתנהגות מוסרית (נכון, איציק לא הרגיש שסידרתי אותו, אבל…) ושימו לב שבגרסאות היותר טובות של הסיפור הזה ההוא שם בשמים "טמיר ונעלם" כלומר שאני (אבל גם אתה) לא באמת יודעים מה כוונתו למרות שעלינו לנסות ולהבין.
אז שנה טובה - לכל מכרי, אלה כאן בעולם הווירטואלי כמו גם אלה בעולם האמיתי.

היום הראשון ללימודים

“אני כל כך מתרגש" אמרתי לאבי ביום הראשון ללימודים. ידי הקטנה אחזה בידו הגדולה ויחד הלכנו לבית הספר - לכתה א'! אחת עשרה שנים חלפו מאז והנה שוב היום הראשון ללימודים, הפעם בכתה י"ב. ידינו כבר באותו הגודל ואין צורך שאבא ילווה אותי לכתה. בכל זאת כשהמורה שאל בשיחת הבוקר איך אנחנו מרגישים לקראת השנה החדשה, ישר הרמתי את ידי והודתי שאני מאד מתרגש. לפי השקט שהשתרר סביבי הבנתי ששוב עשיתי טעות-חברתית ושאיש מחברי לכתה אינו מתכוון לענות על השאלה הילדותית הזאת ואם המורה כבר יצליח להוציא מהם כמה מלים בכוח - זו תהיה איזה הערה צינית ומתוחכמת מהסוג שאני לעולם לא הייתי מצליח לחשוב עליו ואולי אפילו לא להבין אותו.

בהפסקה לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד ופשוט ישבתי לי על הספסל שליד העץ בצד. פתאום באה עדן, אחת מהבנות בכיתה, ודווקא מהיותר קולניות, והתיישבה לידי. אחרי רגע, כשווידאה שאיש לא מסתכל לחשה לי: "גם אני מאד מתרגשת לקראת השנה החדשה, אבל לא היה לי האומץ להגיד את זה בפני כולם". חייכתי אליה ואמרתי לה שאני חושב שהיא לא היחידה.

סוף החופש הגדול

קו 63 הגיע באיחור. אולי בגלל זה האוטובוס היה מלא וצפוף. איכשהו הצלחנו למצוא לעצמנו מקום עמידה ליד הדלת האחורית, ליד שתי נערות מצחקקות בשיער ארוך ובלבוש מינימאלי. איך שנעמדנו לידן מיד הן פרצו בציחקוקים. גם הגברת שירדה בתחנה הבאה עוררה בהן ציחקוקים עליזים. כשהנהג סגר את הדלת והמשיך לנסוע הן כמעט נשפכו מרוב שזה היה מצחיק. אחר כך אחת מהן נזכרה במורה שלה לתנ"ך והדבר כמובן עורר עוד גל של ציחקוקים רמים. למרות שהן ניראו כאלה נקיות ומסודרות, עלה בדעתי שאולי הן לקחו איזה משהו ועכשיו הן מסטוליות. כשהן ירדו (מצחקקות בחדווה) על יד עזריאלי, קול פנימי ועתיק בתוכי לחש לי שהנְעוּרִים הם המְשַכֵּר החזק ביותר שיש ולא באמת צריך שום דבר אחר.