היה לי חבר.
אדם חכם, רגיש, מעניין וטוב לב.
הכרנו כשהתחלתי עבודה חדשה ונהייתי השותף שלו למשרד.
הוא לימד אותי את רזי הארגון והעבודה ונהינו חברים.
עם הזמן גילינו עוד ועוד דברים משותפים - ילדות בחיפה, סיום תיכון באותה השנה. הסקרנות לחיבור בין הווירטואלי למעשי (מדעי המחשב להנדסת מכונות). ילדים בערך באותו הגיל וחיבה לחינוך.
אהבתי את יכולתו לחשוב בראש צלול גם במצבים קשים וצעד צעד להתקדם ולמצוא את הפתרון לכל בעיה, רגשית או הנדסית. קוויתי שאם נהיה ביחד מספיק זמן אלמד ממנו את היכולת המופלאה הזו.
אחרי כמה שנים, באחד מגלי הקיצוצים שעברו על החברה בה עבדנו, הוא פוטר ודרכנו נפרדו.
ניסינו לשמור על קשר, אבל לחיים דרישות משלהם וזה צלח רק פעמים ספורות. קצת יותר מאוחר הצטרפתי ל facebook וגם שם נהיינו "חברים" שזה ממש לא אותו הדבר, אבל בכל זאת דרך לשמור על קשר כלשהו.
לא ידעתי שהוא חלה בסרטן וכשנפטר רק במקרה זה נודע לי. המום, עזבתי הכל והלכתי להלוויה. חָבֵרה של הבת שלו סיכמה את זה יפה כשאמרה שם: "כולנו היינו בטוחים שתתגבר על המחלה - אתה הרי יכול הכל. אפילו להעביר אותי את בחינת הבגרות במתמטיקה הצלחת - אז מה זה סרטן לעומת זה?" אבל הסרטן ניצח.
כמה שנים עברו מאז, ועדיין בכל שנה, אי שם באפריל, אני מקבל מ facebook הודעה המבשרת לי ש"היום יום הולדתו" ומציעה לי "לעזור לו לחגוג אותו" - כן, בטח. הלוואי ויכולתי.
ואולי גם באטימות הטכנולוגית הזאת יש צד של זכות? שהרי למרות שטף החיים, פעם בשנה אני עוצר, נזכר ונעצב על ליבי.
