מכשפת הלילה

 כשאני עצוב כל כך עד שנדמה שאני כבר לא יכול יותר, אני קורא למכשפת הלילה שתבוא ותעטוף אותי. היא באה, גבוהה ורזה. כתפיה הלבנות ופניה החיוורות מבהיקות על רקע השחור המוחלט של שערה הסמיך, האינסופי שמתמזג לתוך שמלתה השחורה כמוהו. היא חושפת לעברי את שיניה הלבנות ומושיטה כלפי את זרועותיה הארוכות. ציפורניה החדות, שחורות גם הן, נשלחות ישר לעבר עיני. ואז בבת אחת היא פורשת את כנפיה האפלות סביבי והעלטה מכסה אותי. הכל נהיה שחור ואני לא יכול לראות דבר. לא את הכיעור ולא את הפגמים. לא את גזרות הגורל ולא את שונאַי החורשים רעה נגדי ונגד האהובים לי. גם לא את אהובַי, הפגועים, החשופים, המשוועים לעזרתי ואני, קצרה ידי מהושיע, אם כי כוחי מוגבל ואם כי מרחק נפער בינינו ושוב אינני יודע איך ובמה לעזור להם.

החושך עוטף אותי וכלום לא נגלה לפני, או סביבי, הכל נסתר. ומתוך ההעדר הזה, אני הופך לדג זהב. לא סתם דג זהב, אלא דווקא דג זהב אחד, מסוים - זה המבליח, רק לרגע, בפרק האחרון של הרומן המעולה "פרקים נבחרים בפיזיקה של האסונות". כמו אותו דג זהב שזכרונו מוגבל לשלוש שניות בלבד, גם אני, אחרי אחת… שתיים… שלוש… שניות, שוכח הכל ונרדם.

רגיעה מתפשטת בכל גופי וכבר לא אכפת לי אם זו הרגיעה הנכספת שאני כל כך זכאי לה ורק התחמקה ממני, או שאין לי שום זכות עליה ורק בגניבה הצליחה מכשפת הלילה להבריח אותה אלי. אני נאחז בה בכל כוחי, מרפה ולא מרפה בעת ובעונה אחת.

לא תמיד קראתי למכשפת הלילה. היו ימים שדווקא פחדתי ממנה, מדמותה שכל כך מזכירה את מלאך המוות, עד שנדמה שהוא אחיה, או לפחות בן דודה הקרוב. פחדתי גם מהחושך שהיא מביאה איתה, מכך שלא יכולתי לראות את אבא ואת אמא. מכך שאולי גם הם, לא יכולים לראות אותי עכשיו, ואם אקרא לעזרה - מי ישמע ויבוא להציל אותי?

גם כשאהובַתִי עוד הייתה בחיים, פחדתי ממנה, ממכשפת הלילה. פחדתי שתעבור בינינו ותפריד אותנו זה מזו ולא נוכל עוד למצוא את דרכנו בחזרה - אני לזרועותיה והיא לזרועותי, ואני אגשש בחשיכה וכל שאמצא יהיה רק את זרועותיה הגרומות של המכשפה. באותם הימים, הייתי נכון לעשות הכל רק שתרחַק ממני, ובכל זאת היתה באה, בת צחוק לעגנית קבועה על שפתותיה הדקות והקרות. אם הייתי זועק, היתה פורצת בצחוק קולני ואם הייתי קופא ושותק, היתה מתקרבת ולוחשת לי - "יום יבוא ועוד תקרא לי, ובכל כוחך תייחל שאבוא" ואני היית מתפלץ בבהלה.

"הכל בסדר, מאמי, הכל בסדר, רק חלום חלמתָ, רק חלום", אני עדיין זוכר את הקול של אמי מתנגן בחשכת הליל.

אבל מכשפת הלילה, היתה חכמה ממני, או שאולי ידעה את מה שילד, או אדם צעיר, אסור לו שידע ועכשיו פעמים רבות אני קורא לה, קורא, בחשכת הליל. לא תמיד היא היא באה, לפעמים היא משתהה, או מסרבת לבוא בכלל. האם כדי ללעוג לי? על ההיזקקות שלי אליה, או שאולי היא סתם עסוקה, הרי בוודאי יש עוד אנשים שמשוועים לשירותיה. ואני, ער וכאוב, מהלך אנה ואנה בין קירות ביתי החשוך והריק, מנסה לשווא לגרש מחשבות רעות ופחדים וחרטות וחרדות מפני דברים שאין אני יודע אם קרו כבר או שעוד יקרו בעתיד. "נשום עמוק", "שתה מים",  "ספור עד עשר", "כוסית של יין אולי תעזור". אני מנסה לקרוא בספר, מנסה להסיח את דעתי במוזיקה, מוזיקה שקטה - כי בכל זאת השכנים כנראה כן ישנים. אבל כלום לא עוזר ואני נשאר ער, דקות ארוכות, או שעות או לילה שלם, עד שהיא עושה את החסד הזה עימי ובאה. "קראת לי?" היא מחייכת וחושפת לעברי את שיניה הלבנות. "כן", אני עונה, מישיר אליה את מבטי, והיא מושיטה כלפי את אצבעותיה הארוכות וציפורניה החדות נשלחות ישר לעבר עיני. ואז בבת אחת היא פורשת את כנפיה האפלות סביבי והעלטה מכסה אותי. אחת… שתיים… שלוש…

אחר

אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא ואֶלִישַע בֱּן אֲבוֹיָה וְרַ' עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, אֶלִישַע בֱּן אֲבוֹיָה הפך ל"אַחֵר" והחל מקִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. ורק רַ' עֲקִיבָא נכנס בשלום ויָצָא בְּשָׁלוֹם.

מהו מקצץ בנטיעות? שהיה מסית תלמידי חכמים ובני נוער ומעורר בהם ספקות ומשדלם לזנוח תלמוד תורה וללמוד חכמת גויים.

אמרו חכמים - לא טוב הדבר שהפך לאחר שהרי בעמנו ובדתנו הוא פוגע וצעירים הופכים ליוונים ואינם מקיימים את המצוות ואפילו למול את בניהם שוב אינם מָלים. 

היה שם אחד, רבי אלקנה בן חרש, שהיה לו קיטון שש אמה על שש אמה גודלו והיתה בו סגולה לחזור אל העבר והיה נכנס בו ביום חמישי ויוצא ממנו בזמן שבית המקדש היה קיים ונשאר שם את השבת ובמוצאי השבת היה נכנס שם ויוצא ממנו ביום ראשון ומבאר לחכמים הלכות קורבן וטוהרה ומפרש להם הלכות רבות מזמן שבית המקדש היה קיים.

באו אליו ואמרו לו - אותו אַחֵר - מוטב לוֹֹ לוּ לא היה קיים מלכתחילה וביקשוהו שיעשה תיקון ויסיר את הנזק שנגרם מאותו האחר. אמר להם - תנו לי שני תלמידי חכמים צעירים ובעלי גוף ואלך אל אִמּוֹ ואפטור אתכם מעונשו של זה. אחר כך התפלל רבי אלקנה כל אותו היום ובערב נכנס עם שני התלמידים שניתנו לו אל הקיטון.

למחרת כשזרחה השמש מצאו את עצמם בעיר טַרְכֵי ליד בית קטן ומט ליפול ושם אישה אחת יולדת בן והמילדת יוצאת וקוראת "קיראו לאבויה כי בן זכר נולד לו". ואבויה בא ואמר "אלישע קיראו לבני כי בו נושעתי" ויתפסוהו שני תלמידי החכמים ואלקנה בא הביתה פנימה עם המאכלת שהכין איתו מבעוד מועד ויש אומרים מאכלתו של אברהם אבינו היתה זו ויהרוג את התינוק.

והוא ותלמידיו ברחו מטַרְכֵי ונאלצו לעשות את השבת בשדה הפתוח מאימת תושבי העיר וביום הראשון חזרו לסנהדרין ואמרו "עשינו כדבריכם".

והנה אין סנהדרין ואין משנה ואין תלמוד תורה. נשתכח מעם ישראל. כי כל הלכה במשנה ששם אומרה לא נזכר במפורש - משל רבי מאיר היא ורבי מאיר - תלמידו של אלישע בן אבויה היה ועתה משלא היה אלישע, נותר גם מאיר בור ועם הארץ.

כשהאהבה נגמרת

אחרי יותר מעשרים שנות נישואים, הרגיש רפי שהאהבה שהייתה בינו ובין דורית אשתו פשוט נגמרת.

 אולי עוד לא ממש נגמרה, אבל בהחלט אוטוטו נגמרת. איך דעכו התשוקה והעניין ההדדי? מתי סדר היום הצטמצם למעגל משמים של עבודה, ארוחות ערב חדגוניות ובהייה פסיבית בטלוויזיה?

כשדורית סוף סוף הייתה מסתכלת עליו, רפי ממש הרגיש עד כמה הוא כבר לא עושה לה את זה. האמת, גם היא כבר לא עוררה בו עניין כמו פעם, למרות שעדיין הקפידו לעשות סקס - פעם בשבועיים, אם צריך או לא צריך.

להפיג את השעמום, החל לשים עין על השכנה בבניין שממול. הוא לא ידע עליה הרבה פרט לכך שהיה לה גוף חטוב ושדיים בולטים ושיער ארוך וגולש. באותן הפעמים שיצא לו להחליף איתה ברכת שלום חטופה, הוא מצא שחיוך מקסים אחד שלה מספיק בשביל להחזיק אותו מעל למים יום שלם. אילו רק דורית הייתה קצת יותר…הוא אפילו לא ידע להגיד קצת יותר מה.

יום אחד, כשהלך ברחוב, ראה רפי שלט שתפס את תשומת ליבו: "כשהאהבה נגמרת". מתחת לשלט היתה חנות קטנה והוא נכנס פנימה. איש מבוגר ורזה עם סרט מדידה כמו של חייטים, קבל את פניו ושאל במה יוכל לעזור.

"האהבה שלי נגמרת", אמר רפי בפשטות, הבעת פניו מבטאת את מלוא היאוש והעצב שחש.

"אם כך באת למקום הנכון", עודד אותו האיש, "בניגוד למה שרבים חושבים, האהבה היא לא משהו מופשט שנמצא בלב, אלא משהו מוחשי שנמצא באוויר סביבנו ועוטף אותנו. עם השנים, כל הזיהום הסביבתי שבתוכו אנו חיים גורם לאהבה הזאת להתפרק והיא מתפוגגת עד שלא נשאר ממנה כלום והיא נגמרת."

"קצת כמו מה שקורה עם האוזון", הוא הוסיף, "שנוצר מין חור כזה". 

פרצופו של רפי נהיה עצוב עוד יותר. באהבה הוא לא היה מומחה גדול, אבל על החור שבאוזון הוא דווקא קרא, ומה שקרא לא היה מעודד במיוחד.

"אבל כאן בדיוק, אנחנו יכולים לעזור", המשיך האיש  בחיוך רחב, "כי המומחים שלנו מצאו את הסוד איך לאסוף את הרסיסים של מה שנשאר כשהאהבה מתפרקת ולחבר אותם מחדש. אנחנו אוספים אותם, מזקקים אותם ודוחסים למיכלים קטנים עד שמתקבל תרסיס שאתה יכול פשוט לרסס על זוגתך וְ voilà - הבעיה נפתרה".

רפי נותר ספקן, אבל מה כבר יש לו להפסיד? הוא אמר לאיש שהוא ישמח לרכוש מיכל שכזה.

"אם כך - גש הנה", אמר האיש, פרש את סרט המדידה שהיה בידו והחל למדוד את רפי לאורכו ולרוחבו. סביב הבטן, מהרגל אל הירך, סביב החזה, מהצוואר למותניים.

"אנחנו מדברים פה על תרסיס, לא על חליפה, כן?" ניסה רפי להבין. האיש הסביר שההשוואה לחליפה היא דווקא די מוצלחת, כי כשם שאין שני אנשים זהים - כך גם אין שתי אהבות זהות, וכל אחד צריך שיתאימו לו בדיוק את התרסיס הנכון לו.

לבסוף סיים האיש את מדידותיו, הסתובב לקיר המגירות שהיה מאחוריו, בחר מגירה, פתח אותה ושלף משם מיכל קטן שנראה לרפי כמו מיכל של קצף גילוח. "בבקשה".

"אפשר לנסות?"

"לא, לא כאן!" הזדעזע האיש, "רק כשאתה ליד אהובתך".

כל הדרך הביתה, פינטז רפי איך הוא ירסס את דורית שלו, איך העיניים שלה יהפכו מצועפות, איך המבט האדיש שלה יחזור להיות אוהב וחושק ואיך הוא ייגש אליה אז ובמבט רציני ורב משמעות ירכן אליה וינשק אותה כמו שמזמן לא התנשקו.

אבל, כשהגיע לבניין בו הוא גר, בדיוק יצאה השכנה מהבניין ממול וברכה אותו לשלום. היא היתה כל כך נאה והחיוך שלה היה כל כך מקסים, שמהיר כברק, לפני שאפילו הבין מה הוא עושה, שלף את המיכל מהכיס וריסס אותה. הסטירה המצלצלת שהיא הנחיתה על פניו, הייתה מהירה אפילו יותר והוא נמלט לביתו כל עוד נפשו בו.

הוא קיווה להתחמק מאשתו, אבל כשפתח את הדלת, דורית היתה שם. כשראתה את ידו הצמודה ללחייו שעכשיו כבר הייתה אדומה כמו עגבניה בשלה, מבטה האדיש התחלף לדאגה עמוקה.

"רפי, מה קרה?" שאלה בבהלה.

הוא התבייש לספר לה ועל כן המציא מעשיה על איזה ערס שרב איתו על מקום חניה ולבסוף גם נתן לו סטירה.

"זה נורא", אמרה דורית והחלה למרוח משחת אלוורה על לחיו הלוהטת. מגע ידיה נעם לו והוא נזכר במיכל שבעצם היה מיועד בשבילה. בזהירות הוציא אותו, כיוון אליה וריסס. הוא התכוון לרסס מאחור, שלא תרגיש, אבל היא בדיוק הסתובבה וכך יצא שריסס אותה ישר לפנים.

צחוקה המתגלגל, היה הדבר האחרון שציפה לו. היא פשוט פרצה בצחוק וצחקה וצחקה ולא יכלה להפסיק.

"דורית, דורית, מה כל כך מצחיק?" שאל בדאגה, תוהה איך יענה אם תשאל מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה? אבל היא לא שאלה. במקום זה היא ניגשה, עדין מתגלגלת מצחוק, אל השידה ושלפה מהתיק שלה מיכל קטן, זהה לשלו, ובכוונה רבה כיוונה אליו ישר לפרצוף וריססה.

המבט שהיה על פניה היה כזה חמוד, כזה נחוש, כזה מזמין, הוא נזכר במלחמת הכריות שהיו עורכים כשרק החלה אהבתם ללבלב והתחיל לצחוק אף הוא, וכך, עדין מרססים וצוחקים, שפתיו התקרבו לשפתיה והם התנשקו, נשיקה - שכבר מזמן לא התנשקו כמוה.

ורדים בני שבוע

מוכר הפרחים אמר שיחזיקו שבועיים, אבל כשהסתכלתי מקרוב על הוורדים של שישי שעבר, כבר ראיתי את "ניצני" הקמילה. הקמטים הקטנים שהופיעו בשולי הפרח. הצבע שכבר דהה מעט ואיזה שהיא שפיפות מסוימת של הגבעול, כאילו משאו כבד עליו והוא קצת רוכן קדימה. אבל לא היה לי לב לזרוק אותם. בכל זאת הם עדיין עמדו זקופים, עדין פרחו בוורוד ולבן מרהיבים, עדין השרו על סביבתם את השלווה והיופי שיש בהם - יופי שבוודאי קרן בהם מבפנים, למרות שכלפי חוץ כבר נראה טיפה יותר מסויג וצנוע. שאלתי את אישתי. "אני דווקא אוהבת אותם ככה. לפני שבוע, כשהבאתָ אותם טריים, הם נראו לי כל כך שלמים, כל כך מושלמים, קצת כמו פרחים מפלסטיק, עכשיו שנבלו קצת, אני מרגישה שהם אמיתיים". 

נזכרתי באומני הקרמיקה היפניים שטורחים ומייצרים כלי סימטרי ומושלם ואחר כך בכוונה פוגמים בו - קצת. משהו קטן שישבור את השלמות, כי היופי האמיתי - לעולם לא יכול להיות מושלם לגמרי. אבל אני חושב שבפרחים היה עוד משהו, היה גם המאבק, הנחישות להמשיך ולפרוח, להחזיק מעמד - רק עוד כמה ימים.

החלטתי. ובמקום לקנות פרחים חדשים לשבת - נשארנו עם הוורדים שלנו - הוורדים בני השבוע.

חברה שביקרה אצלנו, אמרה שהם נראים לה עצובים. אבל מה היא מבינה? היא אפילו לא בת ארבעים.