זה רק רוקנרול

יום רביעי, תל אביב, בית האופרה. אני ואשתי שם. הפעם בכדי לשמוע "תפילה ליחיד ולתזמורת", מופע שיזם שלומי שבן המשלב את אביב גדג' עם תזמורת הקאמרטה. אולם מלא מפה לפה. בעיקר חבר'ה בני עשרים, שלושים. הם באו לראות את האליל שלהם, את אביב גדג' - זה ברור. בכל זאת ההופעה מתחילה בקטע קלאסי (של שלושה פרקים!) בו הקאמרטה מנגנת לבדה. איך שלומי שבן ניסח את זה: "לא נורא, אתם תשרדו. אתם אפילו תהנו מזה". הוא צדק. לא שהקהל הפך לחובבי קלאסי, אבל בפירוש היתה הקשבה, אולי אפילו הקשבה דרוכה. 

ואז לקול תשועות הקהל הם מופיעים, ארבעת נגני הליווי שלו ואביב גדג' בכבודו ובעצמו. 

הופעה מהממת. באופן מפתיע - השילוב של תזמורת קלאסית ולהקת רוק - עובד ואפילו עובד טוב. העיבודים: יבגני לוויטס ומאיה בלזיצמן ואני מניח שהרבה מהקרדיט מגיע גם להם. ארבעת נגני הליווי מעולים: רון בונקר, מאיה בלזיצמן, אביב ברק, וניר שלומה בהחלט מתגלים במהלך ההופעה כ"כמה מהנגנים המבטיחים של המוזיקה הישראלית הצעירה" כפי שאביב גדג' כינה אותם.

וכמובן מעל לכל - אביב גדג' בעצמו - זורק, חותך, מהפנט, נותן את הכל. "אתם יכולים לקום מהכיסאות" הוא מציע לקהל אחרי כמה שירים ותוך רגע כולם עומדים והחלק הקדמי של האולם מלא בצעירים מפזזים ומניפים ידים. 

בכל זאת יש קורונה עכשיו, אז אני ואשתי נשארנו (עומדים/רוקדים) במקומנו. דווקא טוב שכולם קדימה. יש לנו יותר מקום. אני נותן למנגינה ומילים לחדור לתוכי. הגעתי לאביב גדג' בשלב מאוחר יחסית ולמרות שאני כבר אוהד שרוף - את המילים ברובן אני עדיין לא מכיר. האקוסטיקה של המקום כל כך טובה שבתוך להקת הרוק והתזמורת - בליל הרעש והצלילים שמעטרים אותן - המילים עדין מובנות. ואני מקשיב להן. מילים של כאב, מילים של זעקה. ביצוע של כאב, ביצוע של זעקה. לפעמים הוא פשוט מתמוטט וכורע על הבמה - רק כדי לקום לזעוק עוד אחד מהמשפטים הכל כך אופייניים לו:

"בכל מקרה אותך כבר אי אפשר עוד לתקן

אתה בטח כבר רעב

איש זאב - אתה נועץ שיני חלב

במשהו חולף, במשהו עובר.

רק עוד קצת כאבי גדילה

אלה רק דמעות שמחה."

ואני מתבונן ורואה את האיש הזועק על הבמה ומולו הקהל הגדול שמתמלא מהמילים שלו, מהמנגינה שלו מהזעקה שלי ונזכר בשיר אחר:

"אילו הייתי נועץ סכין בלב שלי

מתאבד כאן על הבמה

האם זה היה מספקֵ את תאוות הנעורים שלך?

האם זה היה מקל על הכאב?

מקל על המוח?

אני יודע - זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

(מתוך It's only rock and roll של ה Rolling Stones).

ואני שואל את עצמי, איך הוא חוזר הביתה אחר כך? - אחרי שנתן ככה את הנשמה שלו על הבמה?

ואיך הם, (אנחנו), הקהל, מפיקים כזאת הנאה, כמעט אקסטטית מכך.

ואולי, אני בעצם יודע:

זה רק רוקנרול, ואני אוהב את זה."

כן אני אוהב את זה.

Last Chance Texaco

"אז כמה מכל זה אמת?" שאלתי כשגמרתי לקרוא את האוטוביוגרפיה שלה.

"הכל אמת, כמובן", היא חייכה אלי מתוך התמונה שעל הכריכה. "למה שאני אשקר באוטוביוגרפיה שלי?"

"אנשים לא תמיד אומרים את האמת. במיוחד אם האמת תוציא אותם רע בסיפור".

"אני חושבת שאני יצאתי דווקא די טוב", ענתה בטון של מי שדי מרוצה מעצמו. 

"כן את יוצאת די טוב, בגלל זה אני שואל."

"תבדוק בעצמך", היא הציעה בהתרסה. "אם כתבתי שפגשתי את Sal Bernardi ב San Francisco בשנה הזאת ובמקום הזה - אתה יכול לברר ותראה בעצמך שכך בדיוק היה".

אחרי רגע הוסיפה כלאחר יד: "אם מישהו עוד זוכר."

"אם מישהו עוד זוכר", גיחכתי בספקנות. 

"בכל זאת עברו מאז איזה ארבעים שנה", היא התמֵמה.

"הבעיה היא שכל הסיפור הזה שלך, הוא יוצא… יפה מדי, מושלם מדי."

"החיים שלי מושלמים?" היא פרצה בצחוק. "תגיד אתה בכלל קראת את מה שכתבתי?"

"בוודאי שקראתי, והחיים שלך הם הדבר הכי רחוק מלהיות מושלמים שאני יכול להעלות על הדעת".

עצרתי לרגע לקחת אוויר והיא נרגעה מהצחוק שלה. "ובכל זאת - הסיפור הזה - איך שהוא כתוב, איך שהוא מתפתח - זה משהו מיוחד. כסיפור, הוא די קרוב ללהיות מושלם. אם זה היה בדיוני, הייתי אומר שהסופר השקיע די הרבה מחשבה בלבנות את העלילה ולארוג לתוכה את כל האסוציאציות והניואנסים שיש שם."

"באמת לקח לי שבע שנים לכתוב את זה. שבע שנים זה די הרבה בשביל ספר אחד."

"אולי בגלל זה הוא יצא כל כך מדהים. כל כך כמו שיר. בלדה יפה ועצובה שנפרסת על פני שלוש מאות וחמישים עמודים."

"תודה, זה באמת מה שניסיתי לעשות. אני חושבת שדי הצלחתי. למרות שזה הרבה יותר ארוך מהשירים שאני בדרך כלל כותבת".

"ולכן אני שואל - כמה מכל זה אמת?"

"בדיוק כמה שאתה רוצה." הבעת פניה - חידה לא מפוענחת.

"אני רוצה שהכל יהיה אמת, כי זה כל כך יפה ומצד שני אני לא רוצה שזה יהיה אמת, כי זה כל כך עצוב".

"המציאות לפעמים די עצובה, מי כמוני יודעת."

"הייתי יכול לחיות עם זה שהמציאות כל כך עצובה. אבל בכל זאת, שמתי לב שהרבה פעמים לא את הכל את מספרת, שלא הכל את מגלה. לפעמים את מאירה ומתמקדת בדבר אחד, בשביל שאני, הקורא, לא ארגיש איך דילגת בשקט על משהו אחר."

"זה נכון. אבל סיפור, כמו שיר, מעניין לא בגלל העובדות שיש בו אלא בגלל הפירוש שאנו נותנים להן. איפה שאין לי פירוש, או איפה שעובדה רק תסיח את תשומת הלב שלך ממה שאני רוצה להגיד - הרשתי לעצמי לדלג עליה."

הסתכלתי שוב על התמונה שעל הכריכה, האישה הצעירה הכל כך בטוחה שהעולם עוד יראה מה היא שווה.

אולי היא צודקת. מה זה חשוב מה בדיוק קרה שם באריזונה, או בלוס אנג'לס לפני שלושים, או ארבעים או חמישים שנה. מה שחשוב זה שיצא סיפור יפה - לא חיים יפים, אלא סיפור יפה, כל כך יפה וכל כך עצוב.

היא הסתכלה אלי בחזרה מהתמונה שעל הכריכה. "תראה, לפחות השתדלתי לא לשקר."

"אני רוצֵה להאמין בכך", עניתי לה.

"גם אני רוצָה להאמין בכך", היא הדהדה את מחשבותי.

מחשבות בעקבות Last Chance Texaco - האוטוביוגרפיה של Rickie Lee Jones

ריקי, האוטו, הביוגרפיה ואני

כמה קילומטרים לפני המושבה כנרת, כשהכביש הפך ורוד ועצי האקליפטוס שמשני צדי השדרה הפכו כחולים אחד אחד, נזכרתי בריקי לי ג'ונס ובסיפור שלה איך בדרך ללוס אנג'לס, היא ושני החברים שלה החליטו שזה הרגע המתאים לקחת את כדורי ה LSD שהם הביאו איתם מאולימפיה. בובי שנהג את הקטע מפורטלנד כל הדרך עד סן פרנסיסקו עצר בצד וטען שהוא עייף ולא יכול לנהוג יותר וסברינה התעקשה שריקי תנהג, כי אנחנו כבר יומיים בדרכים ואת עוד לא נהגת אפילו קילומטר אחד. ריקי גלגלה את עיניה בהבאה של "אם אתם כל כך מתעקשים", התישבה ליד ההגה ולחצה על דוושת הבנזין. האוטו דהר. מה זה דהר - טס. למעשה, היא הרגישה שהוא בכלל לא נוגע בכביש - מה שכנראה היה נכון כי הם מצאו את עצמם שעה אחר כך באמצע שדה לא רחוק מביג סור.
לאף אחד מהם לא היה ברור איך הם הגיעו לשם. אבל בובי וסברינה הסכימו פה אחד שריקי אשמה והיא התעצבנה ועזבה אותם. רק אחר כך כשהשמש התחילה לשקוע והערפל מן הים טיפס ועלה מעל המצוקים ונהיה קר, עלה בדעתה שאולי עדיף היה להתנצל ולהמשיך לנסוע איתם, אבל כבר היה מאוחר מדי. האוטו לא נראה בשום מקום והיא הייתה לבד. את החודש אחר כך היא בילתה במערה עם עוד אוסף מזדמן של הִיפִּים שהגיעו לשם כל אחד בדרך מופלאה משלו.
הבעיה היתה, שבניגוד לריקי, אני לא לקחתי LSD. לא כשיצאתי לדרך לכנרת וגם לא אף פעם לפני כן ובכל זאת הכביש נראה לי וורוד ועכשיו שהסתכלתי, כבר כל עצי האקליפטוס שסביבי היו בגוונים שנעו מכחול שמיים ועד כחול כהה, מה שקוראים באנגלית Navy Blue. היה להם גם ריח מוזר לעצים הכחולים האלה. עלה בדעתי שאם אצליח להיזכר מאיפה הריח הזה - אולי גם אבין מה קרה להם, לעצים, ומכאן גם מה קרה לכל שאר המציאות סביבי שפתאום התעוותה לה ככה ללא שום רשות.
אבל האסוציאציה היחידה שהתעוררה במוחי בקשר לריח הזה היתה של הַחַלוֹת שפעם חילקו בסדנת כתיבה אחת בקרית אתא שהשתתפתי בה. זה לא עזר לפתור את התעלומה כלל ואני שוב חזרתי לריקי ולנסיעה שלה ללוס אנגלס - זאת שהסתיימה במערה בביג סור. זהו! גם למערה היה ריח, ריח מתוק, ריח שרק שנים אחר כך למדתי לזהות עם גראס - שאגב גם איתו אין לי ממש ניסיון, למרות שיש מי שיטען שעישון פסיבי גם נחשב.
אם הכביש וורוד והעצים כחולים - אז באיזה צבע יהיה הפס הצהוב שמפריד בין הכביש לשוליים? או הפס הלבן שמפריד בין המסלול שלי למסלול הנגדי? שאלות חשובות שמוטב לתת עליהן את הדעת ויפה שעה אחת קודם - זאת אומרת לפני שתופיעה המכונית ממול או לפני שאמצא את עצמי כמו ריקי באמצע השדה. נראה היה לי שהם צריכים להיות ירוקים. כן, שני פסים ירוקים. אחד באמצע הכביש ואחד מצד ימין. שים לב לפסים, שים לב לפסים. אתה צריך להיות באמצע בין הפסים. קצת כמו הזברה, חשבתי לעצמי וזה הצחיק אותי. אבל משהו עמוק בתוכי התעקש שהעניין הזה עם הפסים חשוב. אולי אפילו חשוב מאוד, ואפילו בתוך הצחוק שכמעט והפך היסטרי, עדין הקפדתי להישאר בין הפסים.
שנה, זה לקח שנה וטריפ אחד רע במיוחד, עד שריקי הפסיקה עם ה LSD. למעשה היא הפסיקה עם הסמים בכלל, אבל משהו בכל זאת נשאר, כי עובדה שאני, שכמובן לא הכרתי אותה אישית, אלא יודע על כל זה רק מהפרק האחרון שקראתי באוטוביוגרפיה שלה, עדיין הייתי מושפע מזה מספיק שהכביש שלפני הפך וורוד והמשיך והתעקש להישאר ורוד. הפסים לעומת זאת נרגעו וחזרו להיות אחד צהוב ואחד לבן ואני המשכתי להקפיד להיות ביניהם ולא לסטות מהם ימינה ושמאלה. זה עזר, כי עובדה שעכשיו חלק מהעצים התחילו לקבל גוונים יותר ירוקים, עד שבהדרגה כולם חזרו להיות אקליפטוסים רגילים לגמרי. אקליפטוסים שלא היו מביישים אפילו את החורשה ליד המקום בו אבא בנה לאמא בית כשהיא הייתה יפה וצעירה. האחרון שנכנע היה הכביש ששיחק קצת עם גוונים של לבן ותכלת ואפילו צהוב ולרגע נראה כאילו הוא רטוב עד שהתקבע חזרה לשחור-האפור הרגיל שלו.
הרמזור היה אדום ואני עצרתי. הפניה הבאה זו כנרת - המושבה. לפני שפניתי, קיבלתי החלטה חשובה שאת הפרק הבא באוטוביוגרפיה של ריקי - אקרא רק בעוד יומיים, אחרי שאחזור בשלום לחיפה.
 

צלילי המוזיקה

"הנשף" - אסקפיזם בתפירה עילית - ביום החופש שלי נסענו לחולון לראות את התערוכה הזו במוזיאון העיצוב. שמלות נשף לאורך הדורות, שמלות נשף מאת מעצבים ישראלים עכשוויים ובין לבין נעלים וכובעים ושאר ציוד הכרחי. פעם בשעה - או אולי חצי שעה, מתעמעמים האורות והזוג שבמרכז אולם התערוכה קם לתחיה ופוצח בריקוד. כמו שאר ה"דוגמנים", גם הזוג הזה לבוש לנשף וגם הוא כמוהם עשוי פלסטיק ומתכת וקרטון. הם מזכירים את הרקדנים מתיבות הנגינה הקלאסיות - גם המוזיקה שלצליליה הם רוקדים היא מוזיקה של תיבת נגינה, עליזה ומרגיעה. נדמה שפעם - כשהיינו קטנים, שמענו אותה הרבה. בלי קשר מי "אנחנו". עד כמה שזכור לי, בביתנו מעולם לא הייתה תיבת נגינה - ובכל זאת הזיכרון שם.

ואם כבר חולון וזיכרון - אני חייב ללכת לטייל ברחוב ארלוזורוב. פעם, לפני שנות דור, ואולי כבר שני דורות, סבתא שלי גרה שם. אני מטייל ברחוב הקטן והנפש כמו סופרת - הינה הבית הזה נשאר וההוא דווקא נהרס ואחר גדול יותר נבנה על מקומו. את זה של סבתא שלי אני מצליח בערך לשחזר מבין מה שיש שם עכשיו. הטיול מסתיים בשעת שקיעה בגן הציבורי הארוך הנמתח במקביל לרחוב ומפריד אותו מהרחוב הראשי (וויצמן אם אינני טועה). גם כאן, בגן הציבורי, מקבלת את פנינו מוזיקה. הפעם מוזיקה קשוחה, עירונית - היפ הופ. אני מחפש את מקור הצליל ומוצא זוג נערות מתאמנות על תרגילי ריקוד. קשה להחליט אם הן רוקדות טוב או לא כי כל רגע או שניים קופץ עליהן כלב לבן וגדול שכנראה שייך לאחת מהן.

בערב אנחנו כבר בתל אביב, הולכים לראות הופעה של מיכה שטרית. ההופעה ב"צוותא", מעוז התל אביביות. מזמן לא היינו שם. מסתבר שגם מיכה שטרית מזמן לא היה שם. למעשה זו הפעם הראשונה שהוא מופיע שם מאז ה"חברים של נטאשה". רואים עליו שהוא מתרגש. זה בסדר, מיכה, גם אנחנו. הוא שם במסגרת פסטיבל שנקרא "פסטיבל אני גיטרה" ובהתאם הוא הביא איתו עוד גיטריסט - בחור צעיר בשם רון בונקר.

הפעם זה רוק, רוק ישראלי והשירים נהדרים. ההפתעה האמיתית היא הגיטריסט הצעיר שמרביץ קטעים נפלאים. מיכה שטרית נותן לו כבוד ומשאיר מרווח לסולואים שלו - מה שכמובן מגביר את הערכתי לשטרית.

למחרת, באותו המקום - ינגן לנו גם דיויד ברוזה ומאותה הגיטרה, או אחת שמאוד דומה לה - יפיק צלילים אחרים - ספרדיים, צלילי פלמנקו וג'אז וקלסי. מוזיקה שונה לגמרי אבל יפה לא פחות.

עכבר הבית ועכבר השדה

 עכבר הבית ועכבר השדה.

כמה ימים לאחר סצנת העכבר (ראה פוסט קודם), הבחנתי בכמות קטנה של גללים חדשים ב"ארון המכרסמים". מצד אחד, אולי זה רק נפולת של נמושות, כפי שהגדיר זאת יצחק רבין ז"ל - כלומר גללים שהסתתרו בחריצי הארון ועכשיו שהוא ריק מתיקים (עין ערך - צחנת ההפרשות) וכל נגיעה קלה מרעידה אותו - הם נופלים למטה. מצד שני, אולי זה הקדימון של סרט ההמשך: "שובו של העכבר". עברתי ליד החתול המתנמנם והבנתי שגם הפעם, לא ממנו תצמח לי הישועה. אשתי לעומת זאת זכרה את דבריו של שלמה המלך, החכם באדם: "אם אין אני לי - מי לי?" ומיד פנתה לשאול בעצתו של השכן.  לפי האגדה, ידע שלמה המלך לשוחח עם עכברים ואפילו עם חולדות - כך שבענין הזה גיביתי את אשתי לגמרי. היא חזרה מן השכן כשבידה כלוב קטן שהתגלה כמלכודת והנחייה לשים בפנים פיתיון ולהניח על הרצפה במרפסת הכביסה. לתומי חשבתי שגבינה צהובה או אולי נקניק - הם הפיתיון הראוי, אבל השכן (שהוא אגב טבעוני) המליץ על חמאת בוטנים או אבוקדו. היה לעצות שלו יתרון אחד ברור וזה שהחתולים שלנו לא אוכלים לא חמאת בוטנים ולא אבוקדו וכך נחסכה מכולנו הבושה שאחד מהם היה לוכד חלילה את פרצופו במלכודת העכבר.

אנחנו אנשים עסוקים וגם לא במיוחד מסודרים וכך חלפו להם יומיים מבלי שהתפנינו לעניין. רק ביום שני כשהרמנו את התריס למרפסת בחדר של יובל, שמאז שיובל עבר לגור עם החבר שלו, משמש כחדר הספורט, הבחנו בתנועה חשודה באזור המלכודת. הוא נלכד! - העכבר הממזר נלכד.

כמובן שאינני יודע הרבה על הוריו של העכבר - כך שאולי הוא לא ממזר, ויש אפילו אפשרות שזה בכלל עכבר אחר, ששמע מהעכבר הראשון שכאן מחלקים אוכל חתולים בחינם והחליט לבדוק בעצמו. עודי הוגה בשאלות הזהות העמוקות האלה, שאלה אותי אשתי: "ומה נעשה בו עכשיו?" 

הצעתי מספר אפשרויות שכולן נפסלו על הסף בטענה הן שלא אנושיות. 

"וודאי שהן לא אנושיות - זה עכבר, לא בן אדם", טענתי,

אבל אשתי טענה מולי שהעכבר, ממזר ככל שיהיה - חטאו היחידי הוא שנהג בצורה עכברית וזה לא חטא שמצדיק עונש מוות או אפילו שננהג בו בצורה אכזרית. היא אפילו שקלה להאכיל אותו (באוכל חתולים כמובן), שהרי מי יודע אם הוא לא כלוא שם כבר יום או יומים והוא בוודאי רעב. "עד כאן" התעקשתי.

הפשרה הייתה שבינתיים הוא ישאר רעב ואחרי אימון הספורט שלנו, היא תסיע אותו ליערות הכרמל.

כך, לכוד בתוך המלכודת, עטוף בסמרטוט (נגד נשיכות) וארוז בדלי (נגד הפרשות) זכה העכבר שלנו לטיול ביערות הכרמל ובסופו הפך מעכבר הבית - לעכבר השדה.

במשל המפורסם של לה פונטיין - אנחנו זוכים לשמוע גם את נקודות מבטו של עכבר הבית וגם את נקודת מבטו של עכבר השדה, אבל אנחנו אמורים להגיע למסקנה שחייו של עכבר השדה - עדיפים.

תהיתי אם העכבר "שלנו", שזכה לחוות באופן אישי את העולם משתי נקודות המבט, היה מגבה את ממשיל המשלים המפורסם בעניין הזה.

מגלשה בצבע תכלת

 מגלשה בצבע תכלת ואני למעלה, גבוה, גבוה גבוה. הקרקע לא נראית, כלום לא נראה, רק התכלת של המגלשה. כל השאר לבן בהיר ומסנוור. לבן של כלום, לבן של הכל. ואז דחיפה קלה ואני נהדף קדימה מבלי יכולת לעצור. הראש נופל קדימה, הרגליים נדחפות קדימה ונופלות, הישבן צונח אל המגלשה ואני מתחיל לגלוש. למטה' למטה. המהירות הולכת וגדלה ואני לא מעז אפילו להחזיק בידי במעקות משני הצדדים. ברור לי שהמהירות גדולה מדי ואם אושיט את ידי הן יתחממו ויכבו. איך עוצרים? אפשר בכלל לעצור? אני יודע שלא, ברור לי שאין דרך חזרה. ואז האוויר מכה בי, אוויר קשה, אוויר קר, חריף, בוער. אבל אני לא יכול לעצור ותוך כדי הגלישה המהירה הפה נפתח בקול נשימה עמוק וווה וווה והאוויר נכנס לתוכי, לריאותי, כן יש לי דבר כזה, ריאות, והן מתמלאות באוויר עכשיו ומתרוקנות ושוב מתמלאות ואני ממשיך לגלוש עוד ועוד למטה, למטה, למטה ועדיין לא מצליח להסתגל לגלישה מטה ולמהירות שאינה מאטה לרגע, אבל איכשהו כן מתרגל לדבר המוזר הזה שנקרא אוויר שעכשיו יוצא ונכנס בריאותי באופן סדיר ולרגע אני אפילו כאילו שוכח ממנו, כאילו היה שם תמיד. לא, הוא לא היה שם תמיד, אבל אני מבין שמעכשיו תמיד יהיה שם, סביבי ובתוכי ואם לרגע לא יהיה חלילה - גם אני לא אהיה.

אני מסתכל קדימה ודמות של זרועות גדולות אוחזות בי ומניפות אותי באוויר ושוב אוספות  ואחר כך מוסרות אותי לזוג זרועות אחר, דקות יותר, אבל חזקות ויציבות לא פחות ובתוך כל הזרועות האלה, אני מבין שהם מחזיקים בי חזק, שומרים עלי שלא אפול וימשיכו לשמור עלי שלא אפול גם להבא. אבל תוך כדי כך, גם כשאני אחוז כך ועטוף, אני עדיין מרגיש את הנפילה הזו, המהירה מתמדת שלא נפסקת לרגע, למרות שעכשיו אני אחוז ועטוף ושפתי עוטפות משהו נפלא ומרגיע ובתוך כל זה אני עדין נופל.

שבעים שנה נמשכה הנפילה, אולי שמונים, אולי יותר, כל כך הרבה שלפעמים כמעט שאינני מרגיש אותה, אבל היא תמיד שם הנפילה הזו. הנה יום ראשון וכבר יום חמישי ואחריו שישי ושוב ראשון, מה עשית בשבת? אהה, כן, הייתי… ועשיתי…אבל מחר יש… ושוב אני נשאב עוד ועוד למטה. המגלשה כבר לא תכלת עכשיו, היא כחולה, כחול כהה, כחול עמוק. כבר אין יותר לבן סביבי, הכל צבוע וקבוע וברור, רק שחולף כל כך מהר. הטיול לצרפת, התמונות מהטיול, "מינה, את זוכרת איפה שמנו את התמונות מהטיול לצרפת?" והנפילה נמשכת. לפעמים נדמה לי שאני רואה את התחתית. גדולה, עגולה ושחורה, שם, כבר לא רחוק ממני, למטה, עוד רגע ואני מתרסק לתוכה, כן, הנה זה בא… אבל לא, המגלשה עושה תפנית ולמרות שאני ממשיך ליפול, החור השחור שוב רחוק, שוב "שם" ולא "כאן", עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. ועדיין, ליפול, ליפול, ליפול.

רוח מפוזרת

 היא היתה רוח מפוזרת, מבלי יכולת לאסוף את עצמה. תמיד קצת פה וקצת שם וקצת במקום אחר. תזזיתית, כמו שערות ארוכות על ראשה של נערה שמתנופפות בסערה לכל עבר - רגע פונה לדבר אחד ומיד עוסקת באחר, זורמת, משנה כיוון.

לו רק יכלה להתמקד, לזקק את עצמה למקום אחד, לכיוון אחד, הייתה בוודאי הופכת לנשמה, נשמה יתרה, שיַכְלָה להיכנס בְּגוף ולהחיות אותו, להפוך אותו לייצור אנושי מופלא. אבל היא לא יכלה להתרכז. אפילו לא מספיק בשביל להיות רוח רפאים לבנה ושקופה שמרקדת בלילות ונכנסת לתוך חלומותיך. אפילו לא מספיק בשביל להיות סתם רוח - כזאת שנושבת ביער ומרשרשת את העלים וכשאתה מרגיש את אדוותה על פניך, אתה יודע שהפסדת משהו חשוב.

לא, היא לא יכלה להתרכז בכלל. אבל זה לא הפריע לה, כי היא הייתה רוח מפוזרת. זה מה שהיתה וזה כל מה שידעה ואולי זה בכלל מה שרצתה? כמה חשוב כבר להתמקד או להתרכז, כשאפשר במקום זאת - פשוט להתבדר?

ובכל זאת, אפשר היה להרגיש בה, כי בכל מקום בו עברה, נותר אחריה שובל של בלגן ואי סדר. כאילו משהו מהפיזור שלה נשאר אחריה ודבק גם בך. ילדים היו שוכחים לעשות את שיעורי הבית ומבוגרים מזניחים את מטלותיהם. שולחנות היו מתבלגנים וכביסה נקיה היתה מתערבבת עם זו המלוכלכת. השוטר היה מעיף מבט לשמיים ושוכח לכתוב את הדו"ח, המזכירה, מבטה לעננים שמעבר לחלון הפתוח, מזניחה את המכתב שהייתה באמצע הקלדתו. אפילו הבוס או הבוסית היו שוכחים לזמן את הצוות לישיבה החשובה של מחר, חיוך סלחני על פניהם וזיכרון מתוק חולף במוחם.

כשחזרתי הביתה מהעבודה, הסתכלתי סביבי וידעתי שעברה גם בביתי והשפיעה גם על בני משפחתי, אבל במקום להחזיר את הדברים למקומם, לסדר את הניירות, לשטוף את הכלים ולהעמיד את הכביסה, פשוט התיישבתי נינוח באמצע כל הבלגן... וכתבתי עליה.

מוקדש באהבה לכל האנשים בחיי הסובלים מהפרעות קשב וריכוז

בית ספר שדה חרמון

 מקום שאין טוב ממנו להתחיל טיולים לצפון הגולן או לעמק החולה. בילינו שם את הימים האחרונים של סוכות. בפעם האחרונה שהיינו שם, הילדים עוד היו בבית הספר - בחטיבה, אם אני זוכר נכון. באנו בערך עם אותה קבוצה של חברים. אז, כל משפחה - בין שניים לשלושה ילדים. עכשיו אנחנו רק זוגות, "כמו זוג צעיר" כפי שקוראים לזה בגילנו, למרות שחלק כבר סבים וסבתות ומתגאים בכך בכל הזדמנות שיש.

בַּיום - טיול, בערב - שיחה במעגל ובלילה - שינה על מזרון קשה שמזכיר לי שפעם ממש אהבתי את הגומאוויר הפשוט הזה. בין לבין ארוחות. בחג, כשמזמינים חדר - חייבים להזמין גם ארוחות בוקר וערב. שיהיה. בעצם זה יותר פשוט כי אין את הוויכוח על "איפה נאכל?" בטיולי טבע - החבורה מגובשת ומלוכדת. בטעמיה הקולינריים - הרבה פחות.

אז הולכים לחדר האוכל, אלא שאליה וקוץ בה שאנו ביימי קורונה וחדר האוכל אינו מקפיד בהלכות תו ירוק.

אנו נכנסים ומיד מוקפים בעדרים של ילדים מתרוצצים וצועקים ומניפים צלחות וכוסות. מדי פעם הורה בודד מנסה להשליט מעט סדר, בעיקר שלא ירביצו איש לאחיו (או לאחותו). איכשהו המריבות הן תמיד בין ילדים מאותה המשפחה. מיותר לציין שמסכות או תווים ירוקים אינם נראים בשטח.

"איך זה הם לא בודקים?" רוטנת מישהי מהחבורה שלנו.

"ממש מדגרת קורנה, בואו נסתלק מהר ככל האפשר" מקטר אחר.

ואני, אולי בתמימותי, מסתכל סביבי ונהנה - כל כך הרבה ילדים במקום אחד - ועד חילוניים ואפילו לבושים בבגדי טיול וראשם לא קבור במסך כזה או אחר

לעוף

 ביום הולדתי המאה למדתי לעוף. זה היה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. אם הייתי יודעת כמה שזה קל - כבר הייתי מנסָה בגיל תשעים וחמש, אולי אפילו בגיל תשעים, כי איך אומרים? מה שאת לא עושה בגיל צעיר - אחרי זה כל החיים תתחרטי עליו. למרות שאני בתכל'ס לא מתחרטת על כלום. לא על זה שהתחתנתי עם הקרציה זכרונו לברכה ולא על ארבעת הילדים שנולדו לי ממנו. גם לא על זה שהעפתי אותו מהבית שנתיים לפני שנפטר. מגיע לו - שידע מה זה להתעלק על אישה מסכנה שגידלה ארבעה ילדים.

בכל אופן, ליומולדת תמי ולינוי, הנכדות שלי, אפו לי עוגה - משהו ספיישל ובֵּני, הבכור שלי, שיחיה, שהוא כבר כמעט בן שמונים ובקושי הולך, התעקש שצריך לשים עליה נרות. איציק הבן של סימה צחק שאם כבר, אז לשים מאה ואחד נרות וחיים של דלית אמר שמספיק אחד עשר - אחד לכל עשר שנים ועוד אחד לשנה הבאה. אני אמרתי להם שהנרות רק יעשו לעוגה טעם של שעווה כי הכל ינזול, אבל בני התעקש שעוגה בלי נרות זה כמו גן חיות בלי פינגווין. בסוף התפשרנו על שישה נרות, אחד לכל עשרים שנה ועוד אחד לעשרים השנים הבאות - שיצא עד מאה ועשרים.

ישבתי שמה על הכסא עם הפרחים כמו נסיכה. סימה הביאה את העוגה עם הנרות הדולקים, ואני עשיתי את הפווו הכי גדול שיכולתי. לא קרה כלום. איזה פשלה. אז אני כזה לקחתי יותר אוויר וסימה שתחייה קרבה את העוגה יותר קרוב אלי ואני נשפתי בכל הכוח והנרות נכבו וכולם צעקו "שתזכי לשנה הבאה" ו"עד מאה ועשרים שנה". 

הם חשבו שאני לא הרגשתי, אבל אני יודעת שאני כיביתי רק נר אחד. השאר נכבו כי תמי ולינוי ואיציק עשו פווו מהצד כשחשבו שאני לא מסתכלת. אבל אני דווקא ראיתי, רק שלא יכולתי להגיד כלום מרוב שנגמר לי האוויר. 

ואז איציק וחיים וגם אלה, הנכדים של דלית - עומר ותומר שהם עכשיו חיילים בגולני או שאולי זה גבעתי? לא חשוב, בכל אופן הם מנצלים את זה שאין לי אוויר ואומרים: "סבתא, בואי נרים אותך עם הכסא" ותומר צוחק: "מאה ואחד פעמים". לפני שאני מספיקה להגיד משהו והופ, אני כבר באוויר ועוד פעם, הופ, ועוד פעם ובכל פעם שהם מרימים אותי ככה, אני מרגישה קלה יותר ויותר, עד שפתאום אני יודעת שאני יכולה לעוף ואני עושה את זה והכסא יורד למטה וממשיך לעלות ולרדת, אבל אני כבר לא שם. אני גבוה מעליהם, נזהרת שלא להסתבך עם המאוורר של התקרה. פעם הבן של איציק זרק אליו קוביה והיא עפה בכזה כוח ששברה לי את הוואזה שקיבלתי מהקרציה ז"ל ליום הולדת חמישים.

אז אני מרחפת לי שמה ומסתכלת עליהם מלמעלה, וחושבת לעצמי - משפחה יפה יש לך בלי עין הרע טפו טפו, ואני שמה לב שמלמעלה רואים שלבעל של סימה יש קצת קרחת באמצע, וגם דלית, הגיע הזמן שתעשה צבע עוד פעם, כי השורשים שלה בבסיס כבר לבנים לגמרי. והם כולם שמחים וחוגגים שם למטה וגם אני שמחה וחוגגת ונהנית מזה שאני כזאת קלה ואין לי משקל. לא שאני שמנה, חס ושלום, אני שומרת, מאז שאני צעירה אני שומרת, אבל בגילי, גם עם החמישים קילו בקושי שלי, כבר קשה לסחוב.

פתאום, אני שומעת צעקה: "אתם השתגעתם" ואני רואה את בני עצבני כמו שאף פעם לא ראיתי, כאילו עוד רגע הוא יחטיף מכות לאיציק ותומר ועומר וחיים ולא משנה באיזה סיירת הם היו. הם נרגעים מיד ומורידים בעדינות את הכסא לרצפה. רק אז אני שמה לב, שבעצם הגוף שלי מונח שמה בעיניים עצומות על הכסא. כולם מתחילים לצעוק "סבתא זיווה, סבתא זיווה", ו"אמא, אמא". האמת, די משעשע לראות אותם ככה מכרכרים סביב הגוף שלי. ממש רואים כמה אכפת להם ממני, מה שלא תמיד רואים ביום יום, כשאני מבקשת מהם שיקנו לי עוף בסופר, או את השקדי מרק של ויטה, כי אלה של אוסם קשים מדי בשבילי.

הם צועקים ומתלהבים ויש שם מהומה שלמה, עד שבהדרגה אני קולטת שהם כבר לא שמחים אלא מודאגים ואפילו קצת עצובים. אז למרות שנורא כיף לי ככה באוויר, אני מוותרת ויורדת למטה לגוף שלי ופותחת את העיניים שלו והם כולם נושמים לרווחה.

"ברנדי, תביאו לי כוסית ברנדי", אני מבקשת. אני יודעת שזה יעצבן אותם. הם חושבים שבגילי זה לא בריא, אבל מה לעשות שיין או בירה כבר לא משפיע עלי.

שוב נהיית שם מהומה שלמה, אבל הפעם בקטע טוב וכולם צועקים על כולם ותמי, המאמי שלי, מגניבה לי כוסית ברנדי והמסיבה חוזרת למסלולה.

מאז, מדי פעם, כשאני לבד בבית, אני מתיישבת לי על הכורסא הנוחה מול הטלוויזיה ומתחילה לרחף, גבוה גבוה, לפעמים עד התקרה, לפעמים אני אפילו יוצאת החוצה דרך החלון. בזמן האחרון קורה שבא לי לעוף החוצה ככה ולא לחזור. מה יש? אני את שלי כבר עשיתי. אבל אני נזכרת בבני וסימה ותמי וכולם ואני יודעת שעוד לא. עוד לא, יום אחד, אבל עוד לא.

בין כסה לעשור

 בין כסה לעשור - ימים של ביניים. קיץ מתחלף בסתו, שנה אחת באחרת. מחשבות של עבר מתערבבות עם מחשבות של עתיד. מי שחי תקופה באירופה, יודע כמה מאיים החושך של החורף שם. לרגע נדמה ששוב השמש לעולם לא תזרח - אולי בגלל זה ראש השנה שלהם - חל באמצע החורף - ביום הקצר של השנה. אצלנו, שגם ככה הכל מואר וגלוי מדי, דווקא החום המצמית של הקיץ הוא המאיים - לשרוף ולייבש את הכל. אולי בגלל זה השנה שלנו מתחילה כשהקיץ מפנה את מקומו לסתו, כשפתאום בערב משב רוח קל וקריר מרמז שאפשר גם אחרת ואתה מודה לאלוהים, גם אם אתה חילוני ולא מאמין בו.

תקופה שאין טובה ממנה להרהר אחר מעשיך - להבין שגם כשהייתי הכי צודק שבעולם - יתכן שטעיתי. להבין שלא תמיד הייתי קשוב מספיק לאחרים ושלמרות שנקודת המבט שלי חשובה, אולי אפילו הכי חשובה - יש גם נקודות מבט אחרת ודעות אחרות ואמונות אחרות וגם להן זכות קיום.

תקופה של תקווה שאולי יהיה אחרת - יותר טוב. גם תקופה של חשש - מי לחיים ומי למוות? חבר אחד עבר ניתוח להוצאת גידול, לחבר אחר נולד נכד. חשבתי על זה בדרך הביתה. באמצע רחוב פרוייד התנועה נעצרה - פקק גדול של מכוניות. הפנתי מבטי ימינה לראות אם אפשר לחתוך לנתיב הימיני וראיתי מולי שקיעה מפוארת בים.

איפה אני? בפקק תנועה? או על ראש ההר מול שקיעה מרהיבה?

רוצה לקוות שאני הוא המחליט, אבל יודע שלא.

שנה טוב וחתימה טובה לכולם.

גמדי המטבח

 כשפרץ הריב הגדול בין שימי לדורה, איש לא סיפר על כך לגמדי המטבח. מובן שאיש לא סיפר להם, הרי איש לא ידע שהם שם. כל הרעיון בלהיות גמד מטבח זה שאיש לא ידע שאתה שם - כלומר, להסתתר רוב היום בין הסירים למחבתות, ורק כשאף אחד לא שם לב, למשל מאוחר בלילה כשכולם ישנים, לצאת ממקומך ולעשות בלגן. למשל לבלבל את הסדר של הגבינות במקרר - כך שההכי ישנות יתקעו עמוק בסוף ודווקא החדשות יהיו מקדימה, או להזיז את בקבוק השוקו ממש עד לקצה כך שכשמישהו יפתח את הדלת של המקרר, השוקו ישר יפול החוצה וישפך על הרצפה. לפעמים יש גם הזדמנויות באמצע היום - למשל כשדורה עסוקה בבישול ולפתע מבינה שתצטרך סיר יותר גדול. היא פותחת את המגרה של הסירים, אבל הראש שלה בתבשיל שעולה על גדותיו על הכיריים. וזו בדיוק ההזדמנות לדחוף קצת את המכסה של סיר המרק, זה שיש לו צורה של חצי מצילתיים, הצידה לקצה ואז כשהיא מוצאת סוף סוף את הסיר שחיפשה ובחיפזון סוגרת את המגרה - המכסה יעוף החוצה בקול "בוינג!" נהדר וצלול שישמע עד לדירה של השכנים.

אז כמובן שאיש לא סיפר לגמדי המטבח דבר, אבל בדרך כלל הם בכל זאת יודעים. אוזניים הרי יש להם - למעשה לא סתם אוזניים, אלה כאלה ארוכות ומחודדות וגדולות במיוחד - לא רק בקנה מידה של גמדים, אפילו יחסית לבני אדם. 

בכל זאת הפעם זה היה אחרת, כי הפעם הריב הזה התנהל בשקט - אף מילה לא נשמעה, שום רמז או סימן מתריע. לא קולה הכעוס והרם של דורה: "שימי אולי תשטוף פעם את הכלים לשם שינוי" ולא קולו הנמוך ועצבני של שימי: "דורה, באמשלך תני לי מנוחה, היה לי יום קשה היום", אלא רק שקט. שקט מטעה שמסתיר את הסערה.

רק מאוחר בלילה, כשהגמדים יצאו ממקומם והחלו לתכנן את מעלליהם - הם הבינו את חומרת המצב. דומסי פתח את המגירה - בשקט בשקט, עד שהיה מספיק מקום לקליפו לקפוץ החוצה, אבל במקום נחיתה רכה ושקטה, קליפו החליק על משהו רטוב ונפל. זרם הקללות שיצא מפיו היה רם כל כך שפיגו, טיליה וסלין - קפצו מיד בעקבותיו לסתום לו את הפה לפני שבני הבית יתעוררו.

"קליפו, מה איתך?"

"Fuck, כוסאמק, קבינימט, merd, חרא" הוא ענה להם.

מילותיו הנוגעות ללב הסבו את תשומת ליבם לשכבה עבה של שוקו דביק שהיתה על אחורי מכנסיו, בדיוק במקום בו הן פגשו ברצפה. בקושי יכלו לכבוש את צחוקם - זה נראה כמו… אבל מיד החיוך נמחק מפניהם כי תחושה לא נעימה החלה להתפשט ברגליהם - גם גרבי הצמר שלבשו נספגו בשוקו המגעיל. דורות של גמדים חיו שם במטבח מבלי לצאת ממנו וכמו שקורה במקרים כאלה לפי תורת האבולוציה - הם איבדו את נעליהם ועכשיו שתנאי הסביבה השתנו - מצאו את עצמם לגמרי לא מוכנים להתמודד עם הנסיבות.

"משהו לא בסדר", לחשה סלין - מצביעה אל ההר הגדול שהסתיר את אור הירח שבדרך כלל היה חודר בתקופה זו של החודש מהחלון שמאחורי כיור המטבח.

"נכון", הסכים פיגו, "יש שם הר, במקום בור כיור נקי ומצוחצח". 

הם התקרבו לכיור וגילו שההר היה בעצם ערימה של כלים מלוכלכים.

"ייייו", אמר דומסי שהצטרף אליהם לראות על מה כל המהומה.

"נראה לי שהפעם נשבר לדורה מלשטוף את הכלים", השתנקה טיליה.

"נדמה לי שהפעם נשבר לשימי משלטוף את הרצפה", מלמל קליפו שהתאושש קצת מהכאב בישבנו והבושה שבכתם השוקו החום שהתנוסס שם.

הם הסתכלו על הר הכלים שבכיור ועל הטינופת שהיתה על הרצפה ואחר כך אחד על השני. ואז עשו משהו שמעולם לא עשה שום גמד מטבח לפניהם - הם עברו את הגבול - וממש יצאו מהמטבח.

בחדר השינה הם גילו את המיטה הזוגית עליה ישנו שימי ודורה והקיפו אותה בסקרנות. המיטה לא היתה גדולה, אבל הרווח בן שימי לדורה היה גדול להפליא. בצד אחד, ממש על הקצה, כולו מכווץ וכמעט נופל ימינה, ישן שימי. בצד השני, מבט עגום על פניה וכמעט ונופלת שמאלה, ישנה דורה.

"הם רבו", לחש דומסי.

"בגלל המטבח הם רבו", הוסיפה טיליה. 

"בגלל הבלגן שבמטבח" הוסיף פיגו.

"בגללנו?" שאל קליפו.

שפופים ומקופלי זנב הם חצו שוב את הגבול בחזרה למטבח.

ואז הם עשו את הדבר המפתיע מכל - הם עברו את הגבול באמת והתחילו לסדר את המטבח. לנקות ולקרצף ולשטוף ולשפשף. רצפה, חלונות, כלים. לכלוך לפח, גם ירקות ישנים ומגעילים. מגב לרצפה. שטיפה ושטיפה חוזרת. כל צלחת וספל למקומם, ניגוב שיירי מזון מהמקרר. אפילו את המפה שעל שולחן האוכל החליפו וזרקו ביחד עם מגבת המטבח המלוכלכת למכונת הכביסה.

השחר כבר הפציע כשסיימו את מלאכתם והמטבח היה נקי ומצוחצח ואז בשקט בשקט חזרו למקומם במגרה של הסירים והמחבתות, עייפים אך מרוצים.

אבל רגע לפני שקפצו לשם בכל זאת חזרו למקרר ובלבלו שוב את הסדר של הגבינות, כי הרי גם לטוב הלב וייסורי המצפון של גמדי מטבח - יש גבול.

חייך בוורוד

 עמדתְ מול האור, ראשךְ ממוסגר משלושה צדדים במשקופים של החלון ולרגע נדמה היה לי שאני רואה משהו, אבל זה חמק ממני. "נסי לצמצם את עיניך, כאילו את מסתכלת על משהו מסנוור", ביקשתי ואת כיווצת אותן ומתוך ההשתקפות של האור בקקמטים של עינייך המכווצות ראיתי את ההילה שלך יוצאת לעבר המסגרת של החלון ומקיפה את ראשך, עוטפת את שֵׂעַרֵךְ השחור במסגרת של סגול אינדיגו עמוק. זה היה כל כך יפה ובאותו הזמן גם כל כך עצוב, כי הבנתי באותו הרגע שההילה שלך במקור הייתה ורודה ורק העצב הזה שאת כל כך מלאה בו, הוא שמוזג את הכחול הכהה לתוך הוורוד שלך ויוצר ביחד איתו את הסגול אינדיגו הכל כך יפה שאני רואה.

המבט שהיה על פני כנראה הצחיק אותך וכשצחקת ההילה הפכה ורודה קצת יותר. כשעינייך נפקחו לרווחה ההילה נעלמה ובאותו הרגע החלטתי שאני אהיה הלבן לאינדיגו שלך - זה שיבהיר ויחוויר אותו עד שיחזור להיות הוורוד שהיה צריך להיות. ניסיתי וניסיתי, באמת שניסיתי, אבל כנראה שניסיתי חזק מדי, כי בכל אותה התקופה, כמעט שלא צחקת ובכל פעם שעמדת מול החלון ככה והסכמת לכווץ את עינייך כמו שביקשתי, ההילה שלך רק הלכה ונהייתה כהה יותר ויותר עד שהסגול שלה כבר גָבַל בכחול-קובלט עמוק ואני הבנתי שאני לא הלבן של חייך אלא דווקא השחור שלהם.

אַת עם מישהו אחר עכשיו וכבר לא עומדת מול החלון למעני ובוודאי שלא מוכנה לכווץ את עינייך בשבילי כמו שהיית עושה אז, כך שאת הילה שלך אני כבר לא רואה יותר. אבל עדיין אני תוהה - האם הוא באמת יותר טוב בשבילך ממני?

אלבום התמונות

בני הדודים כבר עזבו, אבל אני עוד נשארתי עם אִמִי על הספה שבסלון. גבר בן ששים ואישה בת תשעים, בינינו אלבום תמונות ישן, קטעי זמן עתיק שקפא. סבתי כאישה צעירה, לידה שלוש בנות, אחת נערה שחומה ורצינית - דודתי פאולין, לידה שתי ילדות קטנות ומצחקקות, אולי תאומות? מזכירות לי את אחותי. לא, זאת אמי שהיתה בת ארבע ואחותה נעמי שהיתה בת חמש. מכולן, רק אמי עדיין בחיים. ברקע מאחוריהן בית קטן. לא הבית הישן והמט לנפול של סבתא שזכור לי מילדותי - אלא בית אחר, קדום יותר, שם גרו לפני שעברו אל ההוא שאני זוכר. עבר עתיק, כבד ורחוק. אני מתבונן בו בשיוויון נפש.

הגענו לדף האחרון, אבל במקום להיפרד מאמי ולחזור לאשתי, אני הולך למדף האלבומים ומוציא אלבום נוסף. מרגיש בחוש שאִמִי זקוקה לזה, לעוד כמה רגעים כאלה של עבר, כשהכל עוד היה לפניה.

האלבום הזה שונה מקודמו. גבר צעיר מתולתל וממושקף, לידו אישה צעירה ושלושה ילדים קטנים ובלונדינים - אחת כבת שלוש, עיניים גדולות ומבט נבון ושְנַיִם תינוקות חמודים, תאומים. אני, אשתי ושלושת הילדים שלנו (הרביעית באה הרבה אחר כך). אמי מנסה לנחש בין התאומים מי הוא מי. מהתמונה אי אפשר, אבל אני אומר לה בביטחון - זה ירון וזה יובל. אחרי שהמילים יוצאות מפי, אני נזכר. נזכר בשטיח הרך עליו כולנו יושבנו. נזכר בריח הלביבות שעמד באוויר - שהרי היה זה בחנוכה. נזכר למה הלבשנו ליובל את החולצה הזו ולמה לירון דווקא את זו - בכוונה צבעים שונים שהרי אמנם הם תאומים, אבל גם שני ילדים נפרדים. קול צחוקה של בתי הבכורה שבדיוק סִפְּרה לנו משהו מצלצל באוזני.

אני שם, ממש. שוב בן עשרים ותשע, סטודנט צעיר לדוקטורט. אבא טרי, אולי טרי מדי, אולי דווקא בעל ניסיון, הרי כמעט שנתיים היתה לנו מיכל לפני שהתאומים נולדו.

לפתע, אני לא יכול יותר. כל העבר הזה, אמיתי מדי בשבילי, חי מדי, מִיָדִי מדי בזכרוני. מפחיד. יש סכנה אמיתית שאתבלבל ואחזור לשם ולא אוכל לצאת. דווקא היה תקופה טובה והייתי שמח לחזור. אולי אפילו לתקן כמה שגיאות, או רק להישאר שם, להישאר בן שלושים לעוד כמה רגעים. אבל זו לא התקופה שלי. מקומי כאן ועכשיו.

אני נמלט לאלבום התמונות הראשון, הישן, זה שבו סבתי עדיין אשה צעירה, ואני אפילו לא חלום רחוק. אין לי שום זכרונות משם, עבר עתיק, בטוח. אלא שמשהו השתבש ואני חוֹוֵה עכשיו את המובן מאליו, את האמיתוּת של הזמן ההוא שגם הוא היה פעם הווה. הווה רגיל. הווה בו אמי היא ילדה בת ארבע, וסבתי אישה צעירה. אני יודע - בשביל הראש - לא תגלית מרעישה במיוחד. אבל בשביל הרגש - עולם ומלואו, תגלית מדהימה באמיתותה המידית, הווה מתמשך.

אולי בגלל זה אני לא כל כך אוהב לצלם. להקפיא את העבר. זה מסוכן העבר הקפוא הזה, אפשר להתמכר לו.

כלנית

בגלגול השלישי ריצ'רד חזר בתור כלנית. זה קצת הפתיע אותו, כי בגלגול הקודם הוא היה איילה ולהתדרדר בגלגול אחד מאיילה לכלנית זה די קיצוני. מצד שני גם להתדרדר בגלגול אחד ממנכ"ל של חברה בינלאומית לאיילה שלוחה בשמורת טבע נידחת בהודו, זה לא מהלך רגיל. או אולי כן, בהתחשב באיזה חרא של בן אדם הוא היה - הטריק שהוא והעוזר למנהל עשו למנכ"ל הקודם עם העלמות המס היה משהו מלוכלך במיוחד, אבל הֵי, בן אדם צריך להתקדם וזה אפילו עבד - עובדה - אחרי שההוא נאלץ להתפטר, לא היה להם ברירה וריצ'רד נהיה המנכ"ל. כמובן שדבר ראשון שהוא עשה בתור מנכ"ל היה לפטר את העוזר למנהל - הוא לא צריך נחשי צפע כאלה על ידו. אצלו זה יהיה אחרת - הוא יודע להגן על עצמו. לא שזה עזר לו הרבה. שבועיים אחר כך משאית דרסה אותו והוא התעורר בתור איילה קטנה ושברירית בעדר המטופש הזה בשמורת וֵדָה-בְּהִינְדֵש שבמדינת בהופל שבהודו.

אבל אם הם חשבו שזה יעצור אותו, הם טעו בגדול. נכון - איילה לעולם לא תהיה מספר אחד בעדר - תמיד יש את הזכר השליט, אבל לא צריך להיות כזה גאון לשים לב שכל השאר הן נקבות והוא לפחות יכול להיות המספר שתיים - הכוח שמאחורי המנהיג. היה די קל לסכסך בין האיילות הנקבות, הן כאלה חיות עדר. האייל דווקא היה יותר בעיה, כי הוא כבר התרגיל שכולם עושים מה שהוא רוצה ושתמיד מסתובבות סביבו כמה יפיפיות נבחרות. כל כמה שניסה, ריצ'רד האיילה לא הצליח לתמרן אותו. אבל את ריצ'רד לא עשו באצבע וגם אם זה לקח זמן - הוא בסוף השיג את שלו כשהצליח למשוך את האלפא של עדר אחר לקרב עם הטורדן הזה שהנהיג את העדר שלו. אז נכון שההוא מת והטורדן הפך נכה, אבל מי שנהיה לראש העדר היה זכר הרבה יותר צעיר ונוח. בדיוק מה שמתאים לו. חבל שגם הטיגריס הבנגלי חשב כך. מי הטיפש שהכריז עליהם כחיות מוגנות ונתן להם להסתובב חופשי בשמורה של איילות דקיקות ועדינות.

אז עכשיו הוא כלנית. כלנית בגינה המוזנחת של גברת לוי הזקנה. הוא פתח את עלי הכותרת שלו והתבונן סביב - עשבי בר ירוקים ופרחים בשלל צבעים הקיפו אותו מכל עבר, הריחות המשכרים שלהם אפפו אותו. זמזום חרקים מלא את האוויר במעופם, מרחפים להם לכאן ולשם, מתעכבים מדי פעם על פרח לשתות קצת צוף ותוך כדי כך עוסקים במלאכת הקודש של העברת האבקנים מפרח לפרח, ליצור את הדור הבא. בתור כלנית לא היו לו עיניים או אוזניים או אף והוא קצת התפלא איך הוא חש את כל זה, אבל עובדה - הוא חש זאת היטב. ממש כשם שידע שהגשמים הראשונים כבר ירדו והאדמה רכה ורטובה ושזה הזמן לפרוח. הוא התענג על ריח האדמה ועל התחושה של המים וחומרי החיות האחרים שנכנסו לתוכו וזרמו בו, בקלות אפשר להתמכר לזה.

עזוב שטויות. תתרכז, תתמקד. תעשה הערכת מצב. חייבת להיות דרך להתקדם - אפילו במצב הזה. אבל במהרה הוא גילה שכלנית, לפחות במובן הפיזי הפשוט - לא יכולה להתקדם לשום מקום. זה לא שלא ניסה - בוודאי שניסה, אבל הכאב כשניסה למשוך את שורשיו החוצה היה כמעט משתק והוא הבין שאם יצליח - זה יהיה הסוף שלו, הוא ישאר כלנית בלי שורשים - אפילו יותר גרוע מפרח באגרטל בבית - אפילו יום אחד לא יחזיק מעמד. 

עזוב את התנועה הפיזית,  יש דרכים אחרות. אולי ימשוך את תשומת ליבה של גברת לוי - בעלת הגינה? אולי משהו עם החרקים? לפתות אותם בעזרת הריח ואז? מה? לתת להם לשבת על עלי הכותרת שלו ולהתכווץ בבת אחת ולתפוס אותם? אבל כלום לא עזר - הוא יכל להזיז מעט את עלי הכותרת שלו, אבל הזקנה לא שמה לב וכשניסה לכווץ אותם על חרק - מה שהצליח לעשות בקושי התפרש כליטוף על ידי החרק שבמקרה עבר שם. הוא ניסה להגביר את ריחו או לשפר אותו - זה לא באמת שִנָּה משהו. כלנית נשארת כלנית - היא שם והיא לא יכולה לעשות הרבה ובכל זאת ניסה וניסה. אחרי שבוע כשהתבונן סביב, שם לב שמכל הכלניות, רק הוא כבר הראה סימנים ראשונים של נבילה. השאר עדיין היו במלוא אדמוניותם החייה והפורחת. עלה בדעתו שאם ימשיך לנסות עוד יפסיד את הכל.

ממילא מה שיהיה יהיה - לפחות תהנה מזה. בפעם הראשונה הוא החליט לוותר. להיכנע, לזרום, להתרכז במה שיש ואפילו להנות מזה: בחום השמש המעורר את עליו, במתיקות של המים ובטעמם הענוג של חמרי המזון. בריגוש של הפוטוסינתזה שלא היו לו אפילו מילים לתאר אותו - הקסם של להפוך חומר דומם לחומר חי - אצלו ובתוכו.

מדי פעם חרק היה נוחת על הכלנית ובודק אותה והוא למד להנות מהליטוף העדין של החיפושיות או הדגדוג של הנמלה או הרפרוף הכמעט ולא מורגש של הפרפר הדק והעדין. הוא אפילו למד להחזיר להם עונג של ליטוף רך על הטובה שהם גמלו איתו. פעם אחת הדגדוג הזה גרם לו לתחושת עונג חדה והוא הרגיש שאבקן זר נחת על עמוד העלי שלו. איזה מזל יש לי, חשב לעצמו - אני אעשה פרי, פרי משלי. לא עניין אותו אם הפרי יהיה יותר יפה או גדול או מרשים מפירות אחרים הוא התרכז רק בו, בפרי שלו, ובהנאה מהשמש והמים והחרקים שסביבו. גם כשהתחיל לנבול קיבל זאת באהבה והשלמה - הוא כאן ואחר כך לא יהיה כאן, אבל הפרי ימשיך אחריו - עוד כלנית שבבוא יומה תעשה עוד כלנית ומה עוד בעצם כלנית צריכה?

בגלגול הרביעי ריצ'רד חזר בתור דבורה.

חבר

היה לי חבר.

אדם חכם, רגיש, מעניין וטוב לב.

הכרנו כשהתחלתי עבודה חדשה ונהייתי השותף שלו למשרד.

הוא לימד אותי את רזי הארגון והעבודה ונהינו חברים.

עם הזמן גילינו עוד ועוד דברים משותפים - ילדות בחיפה, סיום תיכון באותה השנה. הסקרנות לחיבור בין הווירטואלי למעשי (מדעי המחשב להנדסת מכונות). ילדים בערך באותו הגיל וחיבה לחינוך.

אהבתי את יכולתו לחשוב בראש צלול גם במצבים קשים וצעד צעד להתקדם ולמצוא את הפתרון לכל בעיה, רגשית או הנדסית. קוויתי שאם נהיה ביחד מספיק זמן אלמד ממנו את היכולת המופלאה הזו.

 

אחרי כמה שנים, באחד מגלי הקיצוצים שעברו על החברה בה עבדנו, הוא פוטר ודרכנו נפרדו.

ניסינו לשמור על קשר, אבל לחיים דרישות משלהם וזה צלח רק פעמים ספורות. קצת יותר מאוחר הצטרפתי ל facebook וגם שם נהיינו "חברים" שזה ממש לא אותו הדבר, אבל בכל זאת דרך לשמור על קשר כלשהו.

 

לא ידעתי שהוא חלה בסרטן וכשנפטר רק במקרה זה נודע לי. המום, עזבתי הכל והלכתי להלוויה. חָבֵרה של הבת שלו סיכמה את זה יפה כשאמרה שם: "כולנו היינו בטוחים שתתגבר על המחלה - אתה הרי יכול הכל. אפילו להעביר אותי את בחינת הבגרות במתמטיקה הצלחת - אז מה זה סרטן לעומת זה?" אבל הסרטן ניצח.

 

כמה שנים עברו מאז, ועדיין בכל שנה, אי שם באפריל, אני מקבל מ facebook הודעה המבשרת לי ש"היום יום הולדתו" ומציעה לי "לעזור לו לחגוג אותו" - כן, בטח. הלוואי ויכולתי.

ואולי גם באטימות הטכנולוגית הזאת יש צד של זכות? שהרי למרות שטף החיים, פעם בשנה אני עוצר, נזכר ונעצב על ליבי.

 

סיור בהדר הכרמל

 לקחתי יום חופש ויצאתי עם חבר ילדות לסיור ברחובות של הדר הכרמל. הפעם הראשונה מזה שנה או יותר שאני הולך ברחוב סתם כך - בשביל לראות בתים ואנשים. הלל, מסדה, יוסף הגידם (לא לבלבל עם טרומפלדור שזה בנווה שאנן). זיכרונות ילדות מתערבבים עם זכרונות שאנשים אחרים הטביעו על הבתים הישנים: המרפסת שממול, שנבנתה הרבה אחרי הבית עצמו, המדרגות שכבר לא מובילות לשום מקום, עץ הדקל הענק המיתמר אל על, החתול שישן בקופסת קרטון שכתוב עליה "בית לחתול".

"איך קראו לבית המלון שהיה בפינה של רחוב הרצליה ושדרות הציונות (אז שדרות או"ם)?"

"יכול להיות ששמו היה מלון בן יהודה?".

הסיפורים שבראשי מתערבבים עם המציאות שלנגד עיני ועם הזכרונות של ילדותי.

בפינה של רח' טבריה ושדרות הציונות אני מראה לחברי את המקום שבו פעם, כשהייתי ילד, משאית איבדה את הבלמים ונכנסה לקומה השניה של הבית שבסיבוב. חברי מספר לי שגם אבא שלו איבד שם את הבלמים. זה היה לפני שנולדנו, כשהאבא שלו עוד היה נהג מונית. במקרה שלו, הוא הצליח לשבור ימינה ולהכנס לרחוב טבריה והאסון נמנע.

ברחוב פבזנר, ליד סמטת אושא, אני נעצר ומתבונן על בית ישן, אחר כך על זה שלידו והבא אחריו, סוקר מרפסות, חלונות ודרכי כניסה. איש אחד עובר לידי ושואל אם אני מחפש משהו.

"אני סתם מסתכל", אני משיב. לך תסביר לו שאני מחפש את המרפסת עליה עמדה נינוש כשראתה את האיש האפור שולף סכין גדולה ומתקדם במהירות לעבר מאוריס שלה, שכמו בכל ערב הלך כאן ברחוב בדרכו הביתה מחנות השעונים שלו שבהרצל. זה היה מזמן, בחורף של 1965 וגם אז זה קרה רק בסיפור שאני מנסה לכתוב בימים אלה.

"בוא נרד לכיוון השוק, אני מתחיל להיות רעב" מזרז אותי חברי שלא לגמרי מבין למה נתקעתי דווקא כאן.

למקום, שהוא ספק מסעדה ספק דוכן אוכל, קוראים "פה" (pho)

"בשמחה" אומרת המלצרת שאולי היא גם בעלת המקום, כשאנחנו מבקשים שתצלם אותנו.

תודה לך. על התמונה וגם על האוכל הטעים.

מַרְאָה

הרעיון לשתות את כל הבירה שהיתה במחסן של ההורים שלו, היה של חיים. הרעיון להתפלח אחר כך באמצע הלילה לאולם איפה שהבנות מתאמנות בבלט - היה שלי. הרעיון לעשות שם תחרות היה של ארי וגידי הביא את הרעיון המפגר שזה יהיה תחרות בהורדת ידיים, אבל מי שניצח בתחרות היה דווקא בני. ואולי הוא בעצם הפסיד, אני כבר לא יודע. היינו שיכורים לגמרי ואני לא חושב שהיינו מצליחים להיכנס פנימה אם הם היו נועלים את האולם כמו שצריך, אבל הם שכחו ללפף את השרשרת והרווח שנותר אפשר אפילו לי שהייתי הכי שמן בחבורה לכנס פנימה. כולנו נעמדנו ליד הבר שמול הראי הגדול והתחלנו להתכופף ולהרים רגליים בכל מיני תנועות מצחיקות של כאילו מחול, תוך כדי זה שאנחנו ממלמלים מילים של בלט כמו "פלייה" ו"רליוויה" שלא באמת ידענו מה הן אומרות. זה היה נורא מצחיק ואז ארי אמר: "טוב בנות, מספיק לשחק - בואו נעשה תחרות". זה הצחיק אותנו עוד יותר ואז גידי הציע שנעשה תחרות של הורדות ידיים. אני גדול פיזית וגם די חזק, אז ישר הסכמתי. גם חיים אמר "קדימה". חשבנו שהוא מתכוון לתחרות ששני חברה משלבים יד ביד ומנסים להוריד כל אחד לצד שלו - מה שקוראים Indian wrestling באנגלית. חיים ואני כבר נשכבנו על הארץ זה מול זה, כשגידי צחק ואמר: "לא, לא, הכוונתי בכלל למשהו אחר" והוא הרים את ידיו באויר גבוה מעל לראש שלו, הסתכל בראי והוריד אותן בבט אחת. 

לא הבנו מה הוא רוצה.

"זה נורא פשוט" - הוא התחיל לצחקק "בואו, הנה תעמדו בשורה מול הראי, ככה" והוא העמיד אותנו אחד ליד השני. כולנו צחקנו אבל עשינו כמו שהוא ביקש. "עכשיו תרימו את הידיים למעלה מעל הראש, ככה כמוני, וכשאני אתן את הסימן - תורידו אותן בבת אחת"

"ואז מה?" שאל ארי

"אז מסתכלים בראי ומי שהידים שלו יורדות אחרונות - מנצח. הנה אחת, שתיים, שלוש"

"ניצחתי" אמר ארי. הידיים של כולנו ירדו למעלה ושלו נשארו באוויר.

"זה לא נחשב" הסביר לו גידי. אתה צריך להוריד את הידיים כמו כולם. אם אתה משאיר את הידיים שלך באוויר אחרי שאני אומר שלוש - אתה סתם נפסל. בשביל לנצח אתה צריך שהידיים שלך ירדו בזמן כמו של כולם ואז המנצח הוא זה שבראי הידיים שלו נשארות למעלה הכי הרבה זמן".

זה היה כל כך מטופש שכולנו התחלנו לצחוק, אבל עשינו כמו שגידי ביקש:

"ידיים למעלה, אחת, שתיים, שלוש."

:"אני", "אני" כולם צעקו, אבל תכלס זה היה ממש ביחד.

"עוד פעם. ידיים למעלה, אחת, שתיים, שלוש".

כולנו התפוצצנו מצחוק, חוץ מבני שהסתכל על הראי במין מבט רציני כזה. אבל בני תמיד היה טיפוס קצת שתקן ורציני, אז לא ממש התייחסנו.

בערך בפעם העשירית כבר נגמר לנו הצחוק וחיים הציע שנלך הביתה לפני שאברם השומר יעבור כאן בסיבוב הלילי שלו. אבל בני התעקש:

"יללה, גידי, עוד פעם אחת, בבקשה, רק עוד פעם אחת."

בחור טוב הבני הזה, כמעט אף פעם הוא לא מבקש משהו - אז איך נבאס אותו ככה?

"יללה, עוד פעם אחת", צעק גידי "כולם ידיים באוויר.. אחת, שתיים, שלוש".

כולנו הורדנו את הידיים למטה ביחד, אבל בצד השני, של הראי, רק ארבע זוגות ידיים ירדו למטה. הזוג החמישי, של בני, נשארו תלויות להן באוויר באותה הפוזה שבה הוא החזיק אותן מעל הראש קודם.

"ניצחתי", אמר בני בשקט.

"וואי, תראה, תראה", כולנו התקבצנו סביבו, מביטים בדמותו שבראי שבניגוד לדמויות שלנו, נשארה שם קפואה על מקומה ידיה מתנוססות גבוה באוויר. אלא שבדיוק אז נשמע בחוץ הקול המוכר של המנוע של ג'יפ.

"זה אברם, השומר" צעקתי וכולנו ברחנו משם כל עוד נפשנו.

בבוקר, כשהבנות של כיתת המחול הגיעו לשיעור - דמותו של בני עדיין הייתה שם קפואה במקומה בתוך הראי.

גם כשאחותי הקטנה למדה בלט - כמה שנים אחר כך - דמותו עדיין הייתה שם.

אמרו לי שזמן קצר אחר כך, התחיל לגדל זקן. להתגלח הוא לא יכל, כי מאז אותו הלילה שום דמות לא נשקפה מולו כשהיה מביט אל תוך הראי.