חרוסת

"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח, מצה ומרור"

• אבל מה עם החרוסת?

כשהייתי ילד, שאלתי פעם את אבא והוא ענה לי שחרוסת זה לא ממש חשוב - זה מתוק, זה טעים - אין בזה שום דבר נפשי עמוק - לעומת "מרור!" רק מהשם אתה מבין לאיזה בְּרוֹךְ נכנסת פה.

והפסח? לקח לי זמן להבין שזה בעצם הזבח, שמדובר פה על חיה ששחטו ועשו על האש ושזה פעם היה לב העניין.

• "אבא, למה אומרים בפסח "פסח, מצה ומרור" אבל לא מזכירים את החרוסת?" 

הבן שלי עכשיו שואל אותי. איך התחלפו הדורות. אז אני מסביר לו בסבלנות את עניין העומק הרגשי והחשיבות הדתית. האבא שלי, עכשיו כבר אדם מבוגר, יושב בצד ושותק. מדי פעם מחליף כמה מילים עם איזָק, הדוד הזקן שלי. הוא מסתכל עלי מוזר.

• אבא, מה אתה מסתכל עלי מוזר? לא נאה לך איך שאני עונה לו? תאשים את עצמך. זה בדיוק מה שאתה ענית לי רק לפני שלושים שנה, או שאולי אתה לא זוכר?

את כל הנאום הזה אני מרביץ בו בראשי, אבל הוא מסתכל עלי כאילו הוא שומע כל מילה.

בסוף הוא מהנהן לאיזָק ואיזָק מהנהן לו בחזרה והוא קם אלי.

• בני, הגיע הזמן.

מה הגיע הזמן? אני מסתכל עליו ולא מבין. בפעם האחרונה שאמר לי "הגיע הזמן" - ניסה להסביר לי איך באים ילדים לעולם. מידע חשוב לכל הדעות. חבל שזה היה אחרי שלימור מ י"ב2 כבר הסבירה לי את זה קודם, בליווי הדגמות.

• נו, אבא, מה העניין?

• "החרוסת זה קנוניה", כך הוא אומר לי.

• "לא, החרוסת זה תערובת של תמרים, צימוקים ויין", עניתי לו, גם אני יודע להיות קשה כשצריך.

• בן, אולי תשתוק ותקשיב פעם לאבא שלך לשם שינוי. אני מסביר לך שהחרוסת זה קנוניה. תקרא טוב את ההגדה - המילה חרוסת לא מופיע שם אפילו פעם אחת וזה בכוונה, לבלבל את האנשים, שלא ידעו.

• שלא ידעו מה?

• את הנוסחה לשיקוי הסודי של אליהו.

הוא שתה יותר מארבע כוסות, זה ברור, צריך לסלוח לו, אדם מבוגר. אבל הוא לא מתרגש מגלגול העיניים שלי ומושך אותי למזווה שבסוף המטבח.

הדוד איזָק כבר שם, מחזיק בידו גביע מזכוכית. אני מכיר את הגביע הזה, זה ה"כוס של אליהו". במקום יין יש שמה עכשיו חתיכה מהבשר של הסדר ועליה מפוזר הרבה מרור. כשאני מגיע, איזָק בדיוק מפורר עליה מצה. אבא מאחורי וקערית החרוסת בידו. "שלושה קמצוצים ועוד כזית" מכריז איזָק ואבא דוחף את ידיו לחרוסת ומוסיף לכוס - שלושה קמצוצים ועוד כזית. את המקום שנותר בכוס הם ממלאים ביין ואיזָק מערבב היטב בכפית קטנה מכסף. "בוא איתנו" הם אומרים, ואני פעור פה וכבד נשימה יוצא בעקבותיהם לחצר. איזָק מפסיק לערבב ובלגימה אחת שותה/בולע את כל מה שהיה בכוס.

נראה לי שזה עושה לו רע, כי הפנים שלו נהיים אדומים כאלה והגוף שלו, שגם ככה היה מלא מתנפח עוד יותר והופך שמן ממש. לנגד עיני החליפה המהודרת שלו הופכת לגלימת עור ישנה ומהוהה.

לפני שאני מספיק לומר "ג'ק", מופיעה משום מקום מרכבת אש ואיזָק שעכשיו נראה ממש כמו אליהו הנביא מסיפורי הילדים, כי בינתיים גם צמח לו גם זקן ארוך ולבן, עולה על המרכבה. רגע לפני שהוא נוסע מאיתנו לכיוון השכנים, הוא מכריז בכל גדול: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוךָ..." 

מאז לא ראיתי אותו יותר.

אני נזכר שפעם, לפני המון שנים, גם הסבא שלי נעלם במפתיע, גם אז זה היה באמצע ליל הסדר.

מרק ירקות

מרק ירקות, גרסה אנושית

אני יושב ליד השולחן ומסתכל על אשתי מכינה מרק ירקות.

החברים שלי - בני המחזור שלי - אלה שגדלתי איתם כל חיי בוודאי היו צוחקים לי עכשיו, לפחות אלה מהם שעדין חיים, אבל הם לא חייבים לדעת.

לא כל דבר יפה צריך לחלוק עם חברים.

ובשבילי - היופי זה לשבת כאן ליד השולחן הישן הזה ולהסתכל על אישתי שמכינה מרק, כמו שאני עושה כל שבוע, כבר יותר מחמישים שנה.

היא בת שמונים וחמש, אישתי, וזה ניכר בה.

היא הולכת לאט עכשיו. צעד קטן...ועוד צעד קטן… לעבר הסלסלות של תפוחי האדמה והבצל. כל צעד שני היא קצת מתכופפת. כבר עשר שנים מאז שהצליעה הזאת הופיעה. "זה שום דבר", אמר הרופא. הוא צדק - היא עדיין הולכת. אבל בכל שנה זה קצת יותר מודגש.

הנה, הגיעה. ידה המקומטת נשלחת לעבר הסלסלה והיא מוציאה: תפוח אדמה...ושני...ושלישי, היא בוחנת אותם ואז מוציאה רביעי.

אני נזכר בפעמים קודמות. כשהיתה בת עשרים ומשהו - איך היתה מדלגת בקלילות - מתקשה ללכת מבלי לקפֵץ מדי פעם. כשהיתה בת שלושים - איך היתה מעיפה את תפוחי האדמה באוויר ותופסת אותם, אחד אחד. איך בגיל חמישים וחמש נאנחה כשנזכרה שהילדים כבר לא בבית וששלושה תפוחי אדמה יספיקו לנו.

היא מסתכלת על הארבעה שבידיה ואני יודע - היא בוחרת עכשיו - שלושה למרק ואחד חזרה לסל. אני מנסה לנחש במי תבחר. בתוך תנועותיה האיטיות, אני לא יכול שלא לראות תנועות קודמות, מהירות יותר, תנועות של מרקים ישנים שהוכנו כאן, פעם, במטבח, באותה האהבה, גם עם ביתר מהירות ופחות סבלנות.

את השלישי - היא תחזיר את השלישי - אני מהמר.

לרגע נשמתי נעצרת - היא אוחזת דווקא בשני.

"יקירתי - מה פיספסתי הפעם?" אני תוהה.

אבל היא מתחרטת והשלישי חוזר לסל.

לאט לאט היא הולכת חזרה ואני מתאפק לא לקום ולנשק אותה. היא כל כך יקרה לי. אבל עדיף שלא - זה רק יבלבל אותה.

• "יקירי, אם תמשיך ככה, המרק יצא לא כמו שצריך"

• "אבל אנחנו נצא כמו שצריך", אני מוחה בדמיוני, אבל מוותר. 

חשוב לה שהמרק יצא כמו שצריך. ככל שעוברות השנים, הביטחון שלה שהמרק יצא כמו שצריך, אם לא תשגיח עליו, מתערער. דווקא בזה שאנחנו נצא בסדר היא לא מפקפקת.

אני מגיש לה את הקולפן והיא מתחילה לקלף.

• "יקירתי, להביא לך את הגזר?"

• "אתה, שב שם בשקט. זה שהגעת לגיל שמונים וחמש, לא אומר שכבר למדת לבחור גזר כמו שצריך".

• "אז אולי אעזור לך לחתוך אותם?" אני מציע כשתפוח האדמה הראשון כבר מקולף.

• "שב בשקט", היא מצווה. שפופה יותר, קטנה יותר, אבל נחושה כתמיד.

אחרי רגע מחייכת אליי ואני רואה את הקמטים שסביב עיניה. כשרק התחילו להופיע, היתה בת ארבעים והם נראו לי קסומים, כאילו הוסיפו אופי לפניה היפות. עכשיו כשפניה מלאים בהם - אני עדיין אוהב אותם, אבל רק כי הם חלק ממנה - מי היא תהיה בלעדיהם? מי אהיה אני בלעדיהם?

• "אפרים, אתה שומע מה אני אומרת לך?" קולה מקפיץ אותי מהרהורי ואני מניח לקמטים לנפשם.

• "סליחה יקירתי, אבדתי ריכוז לרגע"

• "זה קורה לך הרבה בזמן האחרון, אולי כדאי שתלך להיבדק?"

אני לא אומר כלום ואחרי רגע היא מוסיפה

• ביקשתי שתמלא לי את הסיר הגדול במים, כבר קשה לי להרים אותו אל הכיריים.

אני מתכופף ומרים קליפה של תפוח אדמה שנפלה לה ומניח בפח ואחר כך הולך למלא את הסיר במים.

היא כבר מתחילה עם הגזר.

מהו זמן? האם אפשר לראות אותו?

חמישים שנה - אותו מטבח, אותו הסיר, אותו המרק.

האם אפשר לאכול פעמיים את אותו המרק?

דמותה בת השלושים חותכת את הגזר מתערבבת עם דמותה בת השלושים ואחת ודמותה בת השלושים ושתים ולרגע נדמה לי שאני רואה סדרה שלמה של ידים מרימות במקביל את הסכין וקוצצות בתנועות קצובות: צ'ק, צ'ק, צ'ק, צ'ק…

ואז הן יוצאות מהקצב והיד החלקה והרזה של גיל שלושים כבר סיימה והאחרות ממהרות בעקבותיה, אבל האחרונות - אלה המקומטות, זרועות הכמתים והנמשים עדין עובדות: צ'ק… צ'ק… צ'ק…

לרגע נדמה לי שהן ממשיכות הלאה - הנה זו עם החולצה הכחולה שלבשה היום - אשתי של עכשיו בת השמונים וחמש - אבל יש מאחוריה עוד כמה, מבוגרות יותר, מקומטות יותר, איטיות יותר, אני מנסה לספור כמה מהן עוד יש אבל הספירה מתבלבלת לי והן נהיות מטושטשות ואחרי בת התשעים קשה לי להפריד ביניהן…

• "אפרים"

קולה הערֵב מעיר אותי.

• "אפרים, אפרים, קום, קום, הנה שוב נרדמת לי ליד השולחן. 

אני פוקח את עיני.

• קום, המרק כבר מוכן. בוא, נשב לאכול.