מקצוענות

לכבוד מזג האוויר ההולך ומתקרר הלכתי עם בתי לקנות חולצות ארוכות. אין פלא שאנשים מוצאים את החורף מדכא - כל בגדי החורף שמצאנו היו בגוונים שנעו בין "אפור לוויה" ל"כחול עגמומי". לפתע אורו עיני, על המותניים של אחת הבובות-ראווה היתה קשורה חולצה בצבע עליז. "סליחה", פניתי למוכרת שקפלה בגדים על ידה, "איפה המדף של החולצות האלה?" "שם" - אמרה המוכרת והצביעה על קרוסלה של חולצות בגוון "ירוק מדכא" צבע שעד אותו הרגע לא ידעתי שקיים בכלל (ירוק מאוד כהה עם שְתִי וערב כמו סורגים בצבע שחור ממש). "זה לא אותו הצבע" מחיתי. "זה מה שיש" ענתה והמשיכה לקפל. כמובן שפניתי משם החוצה. בדרך אל היציאה כשני מטר מאחורי המוכרת עמד לו מדף שלם מלא בחולצות הססגוניות.

השחקנית

בהתחלה היא פשוט היתה בחורה מאד יפה. כל כך יפה שכל העיניים בבית הספר היו נשואות אליה. יפה - ממש כמו שחקנית. אחר כך היא התחילה להופיע בסרטים - בתור היפיפיה התורנית. שיקול פשוט של הבמאי - אם היא בסרט יותר אנשים באים לראות. אבל אז קרה משהו והיא באמת התחילה לשחק. ״אם אני ממילא שם על ה׳סט׳ אז בוא נוציא מזה משהו״ ומעבר ליופי הופיעו יותר ויותר גם עומק ורגש. לרגע היא הגשימה את האידיאל ההוליוודי - נותנת לנו את החיים כמו שהם ובאותו הזמן גדולה מהם - כי בינינו מתי פגשת קופאית בסופר או מוכרת בחנות שמאופרת ככה ונראית כל כך טוב? כמה מהסרטים שעשתה בשנים ההן, מפורסמים עד היום.

אחר כך הופיעו בחורות צעירות יותר ויפות יותר והביקוש ליופי שלה ירד. בזכות זה שידעה לשחק עדין קיבלה תפקיד ראשי פה ושם. יש מי שיגיד שאלו הטובים בסרטיה. אבל אין הרבה תפקידים לאשה מבוגרת (למה בעצם? זה דווקא נושא מאד מעניין) ועם הזמן עברה לתפקידי משנה קטנים. לפעמים גונבת את ההצגה ולפעמים לא. אחר כך נעלמה מהאופק.

נעלמה ובכל זאת לא נעלמה, כי אצלי בבית בסיפרית הDVD שלי וגם שם בענן של האינטרנט עוד מסתובבים להם כל הסרטים ההם ומדי פעם אני בוחר אחד מהם וצופה בה שוב, מתרגש שוב ומזיל דמעה עם כל פיתול של העלילה ומתפלא בפעם המי יודע כמה איך זה שהיא תמיד כל כך יפה, לנצח בגיל הזה ובמקום הזה שבו היא תמיד בשיאה.

צלחת מעופפת

הצלחת שהיא זרקה לעברי פיספסה אותי בחצי סנטימטר והתנפצה על הקיר משאירה עליו כתמים אדומים של רוטב ותולעים מגעילות של ספגטי. "תסתכלי מה עשית", צעקתי, "עכשיו גם את זה תצטרכי לנקות" "אני לא צריכה לנקות שום דבר", היא צרחה בחזרה, "פרט לליכלוך שאתה משאיר על הנפש שלי עם כל ה'לשטוף את הכלים' ו'לקפל את הכביסה שלך' עלה בדעתך שלאנשים יש גם רגשות, לב, שהם מרגישים משהו לפעמים?" "גם לי יש לב ורגשות", ניסיתי נואשות להתגונן, "אבל מה אני יכול לעשות שבשביל שאוכל להרגיש משהו, אני צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה מקופלת" "אתה מוכן להסביר לי את השטות הזאת, שאמרת עכשיו? מה זה בדיוק אומר שבשביל שתוכל להרגיש אתה צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה מקופלת?" "אני יכול לנסות" אמרתי בהיסוס, "נו, אני מחכָּה" "אני מנסה" אמרתי, אבל כל כמה שחשבתי וניסיתי, כלום לא יצא ורק שתקתי. "אני עדין מחכָּה" "אני חושב ש… אני חושב שבשביל שהמלים יצאו לי טוב, אני צריך שהכלים יהיו שטופים והכביסה תהיה מקופלת" הצלחת הבאה שהיא זרקה לעברי כבר לא פספסה ואפלה כבדה עטפה אותי.

זִקנה

"הגיע הזמן לסגור את השער", היא אמרה

"למה?" שאלתי

הרי יש עוד כל כך הרבה דברים יפים שם בחוץ

אבל השער הלך ונסגר, הלך ונסגר

ולא נותר לנו אלא להפרד מהם אחד לאחד

מכל אותם הדברים היפים שנשארו שם בחוץ.

כשהשער נסגר לגמרי, רק אז הבנתי

שבכל זאת נשאר לנו גם לא מעט בפנים

כפית סוכר

לפעמים יש גם ימים קשים. בעבודה - הדברים לא עובדים והשרת שאני מנסה להקים - קורס. גם הגוף בוגד - בעיות של בריאות אצל אנשים הקרובים לי. ים של סידורים מכאן ומשם. אשתי, העזר כנגדי, ישנה הלילה במרכז ולא בחיפה (ענייני עבודה). רק בשמונה בערב אני ובתי הצעירה מגיעים הביתה - גם לה היה יום ארוך ולא הכי מוצלח בבית הספר. השעתיים הקרובות מוקדשות לבקרת נזקים - ארוחת הערב והרגעת הרוחות.

הצלחתי, אצל שנינו הבטן מלאה והיא הלכה לישון, מצוידת באמונה מחודשת שמחר יהיה יום טוב יותר. אבל עכשיו כבר עשר בלילה ועדיין רשימת מטלות ארוכה לפני: סנדוויצ'ים להכין, כלים לשטוף, כביסה, חשבונות לשלם, מחר העוזרת באה וגם לה יש להכין דברים. על סף היאוש, אני נזכר בשירה של מרי פופנס על כפית הסוכר שעוזרת לבלוע את הגלולה המרה:

Just a spoon full of sugar makes the medicine go down…

כן, משהו מתוק - זה מה שצריך עכשיו. אני מוזג לעצמי כוסית נדיבה של קונדיטון - כן, היין המתוק מדי הזה, שאף אנין טעם שמכבד את עצמו אף פעם לא שותה. אני מוסיף כמה קוביות קרח ועל המערכת אני שם דיסק של רוד סטויארט שר קלסיקות ג׳אז סכריניות:

You go to my head...

אני לוקח כמה לגימות ונותן לקול הצרוד של רוד לחדור פנימה… זה בבירור מתוק וסכריני מדי - אבל ראה זה פלא, זה עושה את העבודה: נכון, אני הרבה יותר איטי עכשיו, אבל גם הרבה יותר רך, מקבל, משלים ואפילו אופטימי ולאט לאט בקצב המהוסס הזה המטלות מתקדמות.

באחת עשרה כבר הכל סדור ומסודר ואני משכיב גם את עצמי לישון - מצוייד באמונה מחודשת שמחר הכל יהיה טוב יותר.

הידד לטכנולוגיה

בספר שאני קורא, שתי החברות גרו במשך כמה שנים בעיר אולימפיה (Olympia) שבמדינת וושינגטון. בפרק הבא, אחת מהן עוברת לפורטלנד (Portland) שבמדינת אורגון. סיקרן אותי כמה קשה יהיה להן עכשיו לשמור על קשר. פעם הייתי צריך בשביל זה לפתוח אטלס ולנסות לחשב את המרחק, אבל היום זה כל כך קל - אני פותח Google maps בוחר directions וכותב בצד אחד אולימפיה ובצד השני פורטלנד. תוך פחות משניה האפליקציה מציירת לי על המפה את הדרך ומציינת שיקח להן שעה וחמישים וארבע דקות לנסוע אותה באוטו. הידד, הן בהחלט יוכלו להמשיך לשמור על קשר. במבט נוסף, האפליקציה גם מגלה לי שעשרה קילומטר צפונית מהנהר היתה תאונה ועכשיו יש שם פקק של שבע דקות. נו טוב, הן תצטרכנה לקחת גם את זה בחשבון.