פרשת וַיִּגְרוֹף

"יכין, יש מים על הרצפה בחדר השינה" כך אמרה לי אשתי. היא צדקה כמובן. היא בדרך כלל צודקת. אני לעומת זאת חשדתי בכשרים: "בוודאי התקלחת עם הווילון פתוח והמים התחמקו להם לחדר השינה". כמובן שלא אמרתי את הדברים, אבל בליבי חשבתי אותם. כשאתה לא רוצה לראות - אתה לא רואה. גם אם הסימנים המקדימים בולטים לעין. למשל כמו כתם גדול ושחור על תקרת חדר השינה.

"אבא, יורד גשם בחדר השינה" אמרה לי בִּתי. הפעם היה יותר קשה להתעלם. אחרי שבוע של גשמי ברכה, גם התקרה בחדר השינה החליטה שמגיע לה והחלה לטפטף. טיפות קטנות בודדות - "ממטרים פזורים" כדברי החזאי. אלא שהם לא היו פזורים - כולם התחילו מהכתם השחור בתקרה וירדו למקום בו אשתי התלוננה שיש מים על הרצפה. 

בוודאי כמה מרצפות במרפסת של הקומה השניה איבדו את הרובַּע שלהן, חשבתי, בשעה שפָרַסְתי סמרטוט לקלוט את גשמי הברכה. כשפסק הגשם עליתי למרפסת. המרצפות נראו תקינות לגמרי. גם הרובע ביניהן היתה ללא רבב. "בטח הקבלן התקמצן באיטום", אמר מי שאמר. קל להאשים את הקבלן, אלא שבמקרה שלנו - עד לא מזמן הוא גר בדירה הסמוכה וממש השקיע בבניית הבניין הזה.

המקום המדיוק של הנזילה עורר חשוד - חישובים מתמטיים מורכבים העלו שהכתם נמצא בדיוק מתחת לג'ורה של המרפסת למעלה - זאת שמנקזת את מימי הגשמים. המסקנה - הנזילה מתחילה מהג'ורה. אבל הג'ורה - כולה פלסטיק יצוק ואין בה מה שיתקלקל או יתבלה. לכן, כמו שלמדנו ב"מבוא לשרברבות", נותרה רק האפשרות שיש סתימה בקו הביוב שמוריד את המים מהג'ורה הזאת למרזב הראשי. קו ביוב - למי שלא יודע, תמיד נוזל אם עומדים בו מים. עכשיו שהכל ברור חזרתי לשגרה.

עד לאותה סדנת כתיבה גורלית שבה הייתי אמור להקריא סיפור מפרי עטי. הרקע הדרמטי נבנה בהדרגה כששקד, אחת המשתתפות בסדנה, הקריאה את הסיפור שלה כשברקע מלווים אותה רעמים וברקים וסופת גשם אימתנית. את הסיפור עצמו כמעט שאינני זוכר, אבל את הדרמה שהיתה סביבו, קשה לשכוח. בפרט את הברק שפילח את השמים והרעם שהרעיד את אמות הסיפים, כשגיבורת הסיפור שלה באה לבקר את חברתה.

אחרי הפסקה קצרה הכריזה אילנה המנחה ש"עכשיו יכין יקריא לנו את הסיפור שלו".

"אבא, זרם מים שוטף מהקומה השניה" הכריזה לעומתה בִּתי הצעירה והצביעה על מפל שהזכיר קצת את ה"תנור" אבל נבע דווקא מאיזור השירותים בקומה השניה.

יש רגעים שבהם צריך להכריע - הסִפְרות? או עולם המעשה? 

זינקתי כארי לקומה השניה, שוחה נגד הזרם שבמדרגות, הודף נחשולי מים ומנסה לברר את המקור. השירותים - תקינים אך מוצפים. בחדר של הבן - בריכה די עמוקה. מחדר הכביסה - מפל קטן - כל העדויות מובילות למרפסת שם המים עברו את גובה הנעליים. May day! May day! All hands on deck.

אני מסתער ודלי בידי ומתחיל לגרוף ולהעיף מעבר לסיפון דליים של מים - מקווה להוריד את המפלס מהר יותר ממה שהגשם מעלה אותו. בינתיים, למטה אשתי ובתי, כל אחת תופסת מגב וביחד יוצאות לקרב - לגרוף את מה שכבר זלג - החוצה, לפני שהמים יגיעו לשטיח של הסלון.

אחרי כמה עשרות דליים, הגשם פסק וגובה המים ירד אל מתחת מפלס החדרים ואני יכולתי סוף סוף לטפל במקור הבעיה.

כבר סיפרתי שהיתה סתימה בביוב של המרפסת? 

הפעלתי את כוח העל השרברבי שלי - כלומר ירדתי למחסן והבאתי משם את המשחולת (מן צינור ארוך וגמיש של שרברבים לפתיחת סתימות).

אבל לג'ורה יש כיסוי רשת מפלסטיק ואי אפשר להכניס את המשחולת. אני מנסה לפרק את הרשת, אבל היא מחוברת היטב (כבר סיפרתי שהקבלן השקיע בבנייה של הבניין הזה?).

"במקרה חירום יש לשבור כאן", לקחתי את הפטיש ובמכה הגונה שברתי את הרשת. עכשיו החלק הכי מותח - להכניס את המשחולת. כאן נגלה את האמת - האם הבעיה תפתר או שלילה ארוך ושרברבי לפנינו. זה הולך קשה - דווקא סימן טוב - כי זה אומר שא' יש סתימה וב' היא לא רחוקה מהפתח, כך שהמשחולת שלי תספיק.

דחיפה ומשיכה ודחיפה פנימה יותר ושוב דחיפה ומשיכה ושוב דחיפה פנימה יותר עד שלפתע - מגיע רגע הפורקן. צליל עמום בוקע מהצינור והמים מתחילים לרדת פנימה בקצב מוגבר. עוד דחיפה ומשיכה ועוד דחיפה אבל זה כבר רק ליתר ביטחון. זהו, "הכל זורם" כפי שנקראה אותה תוכנית רדיו מרגיעה מלפני שנים.

ברקע בזום ממשיכה סדנת הכתיבה ופרדריק הארנב מכבב בה ואילו כאן בעולם האמיתי: שלושה אנשים, כל אחד מגב בידו - עומדים וגורפים. אני בקומה העליונה הודף את עודפי המים לקומת המגורים. אישתי בקומת המגורים - הודפת את המים החוצה לגינה ובתי הצעירה בקומת הכניסה - גורפת את מה שהצליח להתחמק לשם החוצה אל המדרגות החיצוניות.

תוך כדי גריפה נמרצת, אני נזכר בפתגם היידישאי: "א-מנש מאכת אונט גוט לַחְת" האדם עושה ואלוהים צוחק - כלומר אתה מתכנן להקריא סיפור בסדנת כתיבה ואלוהים דואג שבמקום זאת תקיים מצוות "ויגרוף".

אבל האמת - אלוהים לא צוחק אלינו - הוא כנראה אפילו אוהב אותנו, כי חוץ מכמה דברים שנרטבו - שום נזק לא נגרם ואפילו העיתוי לא היה עד כדי כך גרוע - עדיף בהרבה על להתעורר בשתיים בלילה מקולות המים השוצפים.

סערה בכוס תה

תזרום איתי ביקשתְ ואני רציתי לזרום, אבל המים היו סמיכים מדי והיו גם את שלושת האנשים האלה שהסתכלו כל הזמן מצד. מילא ההוא שהעביר ביקורת, אבל היה גם את השני שנתן עצות כל הזמן שזה היה ממש מעצבן ואני הרגשתי כאילו הם מפשיטים אותי מבגדי, מה שהיה קצת מפגר כי שנינו היינו במים ערומים לגמרי כמו שתי חתיכות נענע בתוך כוס של תה ואת ביקשת שאני אוציא את השקית, אבל היא היתה לי כבדה וביקשתי שתעזרי לי ואת אמרת שלהוציא את השקית של התה מהכוס זה תפקיד מסורתי של הגבר ושכמובן לא אכפת לך לעזור, אבל אני זה שתמיד אומר שלכל אחד צריך למלא את התפקיד שלו. אז וויתרתי על העזרה שלך וניסיתי להוציא את השקית של התה בעצמי. "גבר אמיתי מוציא את השקית בעצמו", "גבר אמיתי מוציא את השקית בעצמו" שיננתי לעצמי ובאמת ממש הרגשתי איך בכל פעם שאני חוזר על המשפט הזה, יש לי יותר כוח ואני מצליח להניף את השקית יותר גבוה, עד שבסוף בצעקת "גבר אמיתי!" אדירה הצלחתי להניף אותה מעבר לשפה של הכוס והיא נפלה למטה. בטח הכוס הייתה על הקצה של השולחן, כי אחרי שהדפתי את השקית החוצה לקח הרבה זמן עד ששמענו את הספלוץ' שלה כשהיא נמרחה על הרצפה, אבל אז שמתי לב שההוא שכל הזמן נתן עצות, בעצם משך בצד השני ועזר לי להרים אותה, כך שזה לא באמת נחשב שאני הוצאתי את השקית של התה בעצמי. לא שהיה לי אכפת, העיקר שהשקית היתה בחוץ ואולי עכשיו המים יהיו פחות סמיכים, אלא שגם אתְ ראיתְ אותו והתחלת לצחוק, וזה חירפן אותי אז אחזתי בידיי את השפה של הספל ומשכתי את עצמי למעלה ולפני שההוא יבין מה אני הולך לעשות, נתתי לו אגרוף כזה שהעיף גם אותו אל מעבר לשפה של הספל למטה. רק אחרי שנתתי לו את האגרוף, עלה בדעתי שאולי את צחקת בגלל שלא היה לו מכנסיים והתחתונים שלו היו בצבע סגול ארגמן. רציתי לשאול אותך, אבל את צללת אל מתחת למים העכורים ואני כבר הצטערתי שנתתי לו את האגרוף הזה. 

גם הוא לקח לו הרבה זמן עד ששמענו את הספלוץ' שלו כשהוא נמרח על הרצפה. האמת שזה היה קול יחסית שקט כזה, כך שיש מצב שהוא נחת על השקית של התה ולא קרה לו כלום. בעצם, אני מאד מקווה שזה מה שקרה. ממש מתפלל שזה מה שקרה. כן, אני יודע, זה מוזר להתפלל על משהו שכבר קרה, אבל לפי תורת הקוונטים עד שלא ראית את זה - זה לא קרה, או שאולי זה לא תורת הקוונטים אלא דווקא אימרה של אחד מחכמי הזן. לא ג'ושו, אלא אחד החכמים הקדומים יותר.

"למה כשהתאו מנסה לעבור דרך גדר הבמבוק, הראש שלו עובר וגם הגוף עובר ורק הזנב נשאר תקוע מאחור?"

יש לאימרה הזו הזה גם פירוש שאם התאו ישאר בפנים האיכר ישחט אותו למאכל ואם יברח החוצה הנמר יצוד אותו ולכן הזנב הזה הוא משהו מוזר מאד. אני חייב להסכים עם חכמי הזן בקשר לזנב, כי עכשיו היה נדמה לי שאני רואה אותו צף במים לידי והייתי מוכרח לצלול פנימה כדי לוודא אם שאר התאו עדין מחובר אליו או שהוא נשאר שם במשל של הזן. במקום תאו מצאתי שם אותךְ, מסתכלת עלי במבט נוזף - "בשבילי לא יכולתָ לצלול, אבל בשביל התאו כן?" ניסיתי להסביר לךְ שזה לא היה התאו אלא דווקא הזנב שלו, ואת עשית לי כזה "כן בטח" עם העיניים שלך ואני ראיתי שהזנב הזה היה מחובר עכשיו אליך. דווקא התאים לך. היית כל כך מיוחדת איתו שאני הושטתי לעברו את הזנב שלי ושני הזנבות שלנו התהדקו משורגים זה בזה. עלה בדעתי שזו הפעם הראשונה שיש לי זנב, אבל האיש השלישי שעמד בצד, זה שעד עכשיו לא אמר כלום ורק הסתכל עלינו בפרצוף מעצבן, הזכיר לי שגם ביום רביעי שעבר היה לי זנב. "גם לךְ היה זנב ביום רביעי?" שאלתי, מקווה שהזנב הזה יקרב בינינו, אבל את פָּרַמְתְ את זנובתינו ואמרת ששלךְ היה דווקא ביום שני ושהכל היה יותר קל אם הייתי יכול לתאם את זמני הופעת הזנב שלי לזמנים שלך. "עכשיו אנחנו מתואמים", אמרתי לך, מניף את זנבי אל על, אבל את שוב הסתכלתְ עלי במבט נוזף והמשכת לשחות ואני שמתי לב שבכלל אין לך זנב ומה שאני אוחז בזנב שלי זה אוסף של אצות, או אולי זה היה אוסף של עלי נענע ענקיים.

ידעתי שנותר לנו רק די מעט זמן לפני שהכפית תכנס לספל ותתחיל לבחוש אותנו, אבל היה לי כל כך ברור שאין לי סיכוי להשיג אותך, כי את שחיתְ הלאה ממני כל כך מהר וגם כי את לא באמת רציתְ שאשחה איתך, אלא רק שארדוף אחריך מבלי יכולת להשיג והחלטתי לוותר - או יותר נכון לעשות לךְ דווקא והתחלתי לשחות לצד השני בכל הכוח. הזנב שלי שהיה מסובך עכשיו עם האצות של הנענע, האט אותי ואני נזכרתי בלטאות החמודות שמטיילות ליד המדרגות של הבית וכמוהן פשוט השלתי את הזנב שלי שהמשיך להתפתל שם מאחורַי בתוך הסבך של הנענע. עכשיו יכולתי באמת לשחות בכל המהירות והרגשתי איך אני תופס תאוצה ותנופה והמים חולפים סביבי במהירות הולכת וגדלה ואני התמכרתי לתחושה הזאת של המהירות והזרימה ועצמתי את עיני לחוות את הרגע וכך יצא שהתנגשתי חזיתית ופרצופי נמעך לתוך משהו רך בחלקו וקשה בחלקו. כשהצלחתי לפקוח את עיני, כל מה שראיתי מולי הייתה רק עין אחת גדולה מאד - כמו כשהפרצוף שלך צמוד קרוב קרוב לפרצוף של מישהו אחר ואתה צריך להתרחק קצת אחורה שהעין הגדולה הזאת תהפוך לשתי עיניים יותר קטנות של בן אדם נורמלי, למעשה של בת אדם, למעשה - שלך.

"איזה מזל שספל התה עגול" אמרת בחצי חיוך, אבל אני ראיתי שגם את כמוני, עוד מנסה להתאושש מהמכה שחטפת בפרצוף.