שאלה של תרבות

מי שעובד בחברה בינלאומית, מהר מאד לומד שלא כל העולם נראה כמוהו. כשאתה חוגג את ראש השנה או צם ביום כיפור, אחרים שם ברחבי העולם עובדים כרגיל. ויתכן שביום עבודה רגיל שלך הם פתאום חוגגים להם איזה Christmas או Thanksgiving או את יום העצמאות של הודו. העובד המנוסה מוסיף ללוח השנה שלו את חגיהם של כל הקולגות שלו. במקרה שלי - נוצרים ומוסלמים וחגים שמיוחדים לארצות הברית ולשוויץ ולהודו.

כך ביום רביעי שעבר, למשל, גיליתי שההודים חוגגים את דיוואלי - ועל כן אין טעם לשלוח לקולגות שלי שם שאלות בעניני עבודה ואם בכל זאת אשלח יש סיכוי טוב שלא יענו.

בערב, באותו יום ד' יצאנו לפסטיבל SoLow של מוזיקת אינדי שהתקיים בעיר התחתית. אחת ההופעות שראינו היתה של אסתר רדא, אחד הקולות המיוחדים והיפים שצמחו כאן. לקראת סוף ההופעה, אסתר מחייכת לקהל ומספרת לנו שהיום יום חג. ברגע הראשון חשבתי שהיא מתכוונת לפסטיבל עצמו, אבל כשהיא שאלה את הקהל אם מישהו יודע על איזה חג היא מדברת, הבנתי שהיא מתכוונת לחג ממש. כבר עמד לי על קצה הלשון לצעוק בקול גדול: "כמובן, דיוואלי" אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי - משהו לא הסתדר לי - מה פתאום שאסתר רדא תדבר עם הקהל שלה על איזה חג הודי? עוד רגע והיא ענתה על שאלתה הרטורית: "היום חג הסְגְ'ד" שהוא חג של העדה האתיופית.

כמו שנאמר:

כל כמה שתלמד ותחכם וייפקחו עיניך

דע שעוד רבה הדרך לפניך

פנטזיה על באפי קוטלת הערפדים

בלילה חלמתי שיצאתי לדייט עם באפי קוטלת הערפדים. בחלום לא ידעתי שהיא קוטלת ערפדים. חשבתי שהיא סתם בחורה יפה שעברה בכתה י״ב ללמוד בבית הספר שלנו. בערב לקחתי את האוטו של הורי ונסעתי לאסוף אותה. היא גרה ברוממה הישנה, באחד הבתים הדו קומתיים האלה שיורדים מרחוב הפלמ״ח אל הואדי. לקחתי אותה לאיזה מועדון בעיר התחתית ורקדנו בכיף. אחר כך ניגשתי לבר להביא לנו משהו לשתות וכשהסתובבתי ראיתי שהיא מדברת עם איזה גבר חסון ושרירי, הוא נראה מבוגר מאיתנו, לפחות בכמה שנים. לפי איך שהיא עמדה קרוב אליו נראה שיש (או לפחות היה) ביניהם משהו. עד שהגעתי אליהם הוא כבר נעלם. המשכנו לרקוד, אבל זה לא היה אותו הדבר. היא נראתה מוטרדת וכל הזמן הגניבה מבטים לצדדים. שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה לי ש״כן, כמובן״. אבל אני שמתי לב שמסתובב שם איזה בחור אחד לבוש כמו ערס שמסתכל עליה במבט רעב. היא הישירה אליו מבט, אבל הוא המשיך להסתכל אליה ככה ואפילו התקרב קצת אלינו. חששתי שתיכף אצטרך ״להגן על כבודי״ ולהגיד לו להסתלק. אני אמנם גדול פיזית אבל לא ממש טוב בללכת מכות. למזלי עיניו קלטו איזה בחורה אחרת, גם כן יפיפיה והוא החליט לעזוב אותנו ולהתעסק איתה. רווח לי כשהם נעלמו מעינינו. לבאפי לעומת זאת זה דווקא הפריע. היא התנצלה וביקשה שאחכה לה רגע כי היא צריכה ללכת לשירותים, אבל ראיתי שהיא הולכת דווקא לכיוון ההפוך - ליציאה האחורית של המועדון. הלכתי בעקבותיה.

כשהגעתי ליציאה ראיתי את היפיפה ההיא מוטלת על הרצפה וממול ברחוב מתחולל קרב של ממש עם בעיטות ואגרופים בין באפי לבין הערס ההוא. היה לי הרגשה שהוא עומד לחסל אותה כי הוא העיף אותה ככה אחורנית שאני לא הייתי קם מזה. אבל אז כשהוא זינק עליה היא שלפה מאיפה שהוא מקל עץ מחודד ונעצה ישר בליבו. ברגע הוא הפך לאבק. זה היה מפחיד, אבל גם מגניב, אם להודות על האמת. עזרתי לבחורה השניה לקום ובאפי ניגשה אלינו ושאלה אותה אם היא בסדר. ראיתי שהיא מבוהלת אבל היא אמרה שכן. אחרי רגע הוסיפה שהיא חושבת שהיה לה מספיק ללילה אחד ושהיא תלך הביתה. ליווינו אותה למכונית שלה. כשהיא נסעה, באפי פנתה אלי ושאלה אותי מה איתי? אמרתי לה שגם אני בסדר ואחרי רגע הוספתי: ״ זה היה ערפד, נכון?״. ״כן״, היא השיבה ושאלה: ״זה מפריע לך?״. ״באיזה עונה אנחנו?״ שאלתי והיא ענתה לי ״השלישית״. אמרתי לה שלא, זה לא מפריע לי בכלל, אבל מאותו יום הקפדתי שלא לצאת איתה שוב. הרי כל אחד יודע שבעונה השלישית כל מי שיוצא עם באפי חוץ מאנג׳ל מת בדייט השני.

One dimensional thoughts

(Something I've written a while back and found on my computer, appologies if I already published)

When you are one dimensional, there are only two shapes in the world – a line and a circle. Other, higher dimensional beings may forever try to explain to you the difference between a wiggly line and a straight one, a triangle and an ellipse, but you simply cannot get it. As you trudge your way on-wards in your single dimension, you are either in a new place (a line) or some place you have been before (a circle).

Now most folks I know get rather insulted when someone calls them “two dimensional”. So who is this poor one-dimensional person I am talking about? Well, truth is, when it comes to time, it is me and probably you. I’m not even talking about the mystery of how we move in time, but rather on the question of how we perceive time. At the basic level we perceive it as circular: breakfast, lunch, dinner, sleep, the changing seasons, that yearly vacation or holiday or whatever. Or as linear: “By the age of 7 Joe was already … In College he met this beautiful girl … but when the economic crisis hit he had to …”.

Even expressions like “I wish time would stop” actually do not mean really make it stop (with me forever frozen in mid-thought), but rather take this last linear piece and make it into a circle.

Off course this being our perception, when we tell a story we have some control over it: We can decide if the story we tell will be a circle: In the end the hero having solved the conflict/saved the world will return to where he was before. Or linear – our hero was transformed by what happened. You can view your life as a sitcom or classical TV detective series - where at the end of each episode everything is back as it was, or you can view it as those modern “story-line” series were in each chapter or episode the characters actually change and transform (and hopefully grow), and things are not as they were before.

Personally I feel that the linear point of view is better for achieving things, while the circular point of view is better for gaining serenity and peace of mind. Perhaps it is no surprise that those religions or philosophical systems that put Nirvana as their ultimate goal are also the ones that take the most linear of stories: “he was born, he lived and grew and then he died…” and transform it into a circle “… and then he was born again”.