מצא מין את מינו

מצא מין את מינו

יצחק אהב לדבר, עם כולם, על כל דבר. אפילו מפגש אקראי היה בקלות מתפתח אצלו לשיחה ארוכה. לכן אין פלא שכאשר התקלקלה מכונת הכביסה שלו, התפתחה שיחה קולחת בינו לבין המוקדנית, שיחה שנמשכה גם אחרי שכבר מזמן סגרו על המועד שבו יגיע הטכנאי. היה בו ביצחק משהו מעורר אמון וההתענינות שלו בבני שיחו היתה אמיתית ולא מעושה. על כן גם לא מפתיע שבשלב כלשהו המוקדנית התוודתה בפניו שבזמן האחרון היא לעתים קרובות מרגישה בודדה. הוא ממש שמע בקולה את הבדידות והעצב וקצת כדי לנחם אותה אותה וקצת סתם מתוך סקרנות הציע לה שאולי יפגשו מחוץ לשעות העבודה שלה. היא כבר עמדה לקבל את הצעתו, כשמעגל "בקרת החירום" נכנס לפעולה והסביר ליצחק בנימוס, בקולה של נציגת השירות, שהיא בעצם צ'אטבוט.

למי שלא יודע – צ'אטבוט הן תוכנות שפותחו בשנים האחרונות ושבעזרת בינה מלאכותית מסוגלות לנהל איתך שיחה ברמה סבירה ובכך להחליף את ה"קו הראשון" של מוקדנים אנושיים באותם מקרים שהבעיה פשוטה וניתנת לפיתרון "לפי הספר". כמו רוב תוכנות הבינה המלאכותית המודרניות, הן ממשיכות ללמוד גם לאחר שהן "ניכנסו לפעולה" וכך רמת ה"אנושיות" שלהן משתפרת ככל שהקילומטראז' שצברו גדל.

ברגע הראשון, כששמע יצחק שבת-שיחו היא צ'אטבוט הוא הופתע, למרות שאחרי עוד רגע הוא נזכר בכמה דברים שאמרה במהלך שיחתם שהיו, איך לומר – לא לגמרי "מתאימים" ושבדיעבד יכלו לרמוז לכך שאכן הוא משוחח עם צ'אטבוט. הוא נזכר גם שלמעשה זה כבר קרה לו פעם, לפני שבועיים, כשהוא שוחח עם המוקדן של חברת הסלולר. גם שם השיחה החלה לגלוש לפסים אישיים כשמעגל "בקרת החירום" התערב והסביר בנימוס שהלקוח מתבקש לשים לב שנציג השירות הוא בעצם צ'אטבוט. אז, במקרה ההוא, יצחק ניתק את השיחה בתיסכול. הפעם הוא קבל את זה יותר בקלות ופשוט השאיר למוקדנית את מספר הטלפון של חברת הסלולר.

שלושה שבועות אחר כך, כשהתקשר לשירות הלקוחות להודות להם על השירות הטוב שקיבל, ענתה לו אותה המוקדנית עצמה (או לפחות אחד העותקים הדיגיטליים שלה) אלא שהפעם קולה היה עליז ומרומם: "זאת אני שצריכה להודות לך", היא אמרה: "התקשרתי למספר שהשארת, ולא תאמין, אני חושבת שמצאתי את הנפש התאומה שלי. בכל פעם שיש לנו איזה זמן פנוי, הוא מתקשר אלי או אני אליו ואנחנו יכולים ככה פשוט לדבר ולדבר שעות..."

ברכבת צפונה, מתל אביב לחיפה.

ברכבת צפונה, מתל אביב לחיפה.

איזה מזל, הצלחתי לתפוס מקום ישיבה. אני מסתכל סביבי לראות מי הנוסעים שלידי:

ליד החלון, זוג נשים ערביות. כל אחת, ראשה עטוף במטפחת ראש. אחת מהן עוסקת בערימה של ניירות. עד כמה שאני יכול לשפוט, היא כנראה בודקת בחינות (לא בטוח, זה בערבית).

ליד החלון ממול, זוג חיילים. לפי התג שעל הכתף, שניהם מאותה היחידה. האחד ישן כל הדרך. השני מדי פעם פוקח עין להציץ איפה אנחנו.

במעבר – אני ועוד שלוש נשים מבוגרות. אחת מולי ושתיים בצד השני (גילוי נאות, אני כנראה צעיר מהן בפחות מחמש שנים). כל הדרך הן מדברות. אחת במבטא רומני, אחת במבטא רוסי ואחת בלי מבטא (כלומר במבטא ישראלי). הן מדברות על השכנים של האחת, הבריאות של השניה והילדים של השלישית.

אולי אני תמים, אבל אני אוהב את הנוף האנושי של ארצנו.

ויטמין D

ויטמין D

"ארצנו כל כך שטופת שמש, שאף אחד לא יכול לסבול כאן ממחסור בוויטמין D", כך הבטיח לי אבי כשהייתי בן שבע בערך. בדיוק עייניתי אז ב"אנציקלופדיה שלי בצבעים" וקראתי על מחלת הרככת שנגרמת ממחסור בוויטמין D. ליד ההסבר היתה תמונה של ילד שנראה כל כך מסכן וסובל שמיד רצתי אל אבי שירגיע אותי שאני (אנחנו) מחוץ לטווח הסכנה הנוראית הזאת. רגוע יותר מצאתי שאכן מקור לא אכזב לויטמין D היא השמש שלנו ושהייה אפילו קצרה בשמש מספקת את התיצרוכת היומית של וויטמין חשוב זה.

ארבעים ומשהו שנה אחר כך, הופתעתי לגלות שאני סובל ממחסור של ויטמין D! "כמו מרבית האוכלוסיה" הרגיע אותי הרופא, "מאז המצאת המזגן, אנשים נמצאים פחות בשמש". אז מה עושים? צריך לקחת ארבע טיפות פעם ביום. הרופא ראה שאינני מרוצה וכדי להרגיע אותי הסביר שזה לא כל כך נורא ושזה מצטבר, אז אם מפספסים יום אפשר להשלים למחרת ולמעשה אפשר גם לקחת 28 טיפות פעם בשבוע. יש אפילו אנשים שלוקחים 120 טיפות פעם בחודש. על קצה הלשון כבר עמדה לי השאלה: "אז אולי אני יכול לשתות שלושה ליטר מזה ולגמור את העניין לתמיד" (לפי חשבון פשוט X  טיפות בליטר ובהנחה שאחיה עד גיל תשעים ושיש 365 ימים בשנה). מזל שסתמתי את פי. רופאים לא תמיד חזקים במתמטיקה וגם חוש ההומור שלהם לא משהו כשזה נוגע לבדיחות מפי הפציינט.

כשחזרתי הביתה והבקבוקון בידי, מיהרה אשתי לנחם אותי שגם היא סובלת ממחסור בוויטמין D ושאם ניקח ביחד, לא נשכח. כך התגבש לו טקס שבועי, בששי או שבת, אני מביא לה את הבקבוקון והיא מונה את הטיפות ונותנת "כפית לי וכפית לך". הטעם של התרופה היה מתקתק והזכיר לי משהו מילדותי וכך גם האקט של הגשת הכפית לפה. עוזר או לא? קשה לדעת, אבל מה יש? פעם בשבוע מותר לחזור לגיל 4 לכמה דקות.

כך עד לפני שבוע, כשנגמר אחד הבקבוקים והבאתי את הבא בתור במקומו. אשתי מנתה את הטיפות, לקחנו את הכפיות שלנו ושנינו העווינו את פרצופינו בתיעוב: "איחס, חמוץ!". "זה בטח מקולקל" אמרה לי אשתי. בדקנו את התאריך: "לשימוש עד 12.3.2019" "אולי בית המרקחת איחסן את זה בשמש?" "אבל קניתי בבית המרקחת הרגיל והם דווקא מקפידים". מה עכשיו? אני טועם שוב. מגעיל, אבל באורח מוזר קצת מזכיר שמן זית. "באמת קראתי איפה שהוא ששמן זית עוזר לספיגה של ויטמין D". בצר לנו אנו פונים להוראות השימוש והנה אכן כתוב שם: "נוסחה חדשה - בתוספת שמן זית להגברת הספיגה". עכשיו הכל ברור. לקחנו את הכפיות שלנו ובלענו עד תום. זה היה כל כך מגעיל שלא היה ספק בליבנו: התרופה הזאת ממש ממש בריאה.

הקלות הבלתי נסבלת של הפלפל

הקלות הבלתי נסבלת של הפלפל

לפתע אני מוצא את עצמי תקוע, מבלי יכולת להחליט. אני נמצא בסופר, במחלקת הירקות, ממש מול הדוכן (או המדף או איך שלא תרצו לקרוא לזה) של הפלפל. אני צריך לבחור אחד, אחד בלבד ואינני יכול להחליט. "כן, כן", אני כבר שומע ברקע את עקרות הבית המנוסות שמגחכות לעצמן: "ככה זה כששולחים גבר לסופרמרקט". אבל פה הן טועות ובגדול. הבעיה היא לא ה"גבר בסופרמרקט", שהרי אני שועל מרכולים וותיק. עוד כשהייתי ילד, הייתי מתלווה לאבי לקניות בסופר. בבית הורי היה הוא זה שהיה עושה את הקניות השבועיות ואני הייתי מתלווה עליו ובאופן טבעי המשכתי את המסורת בביתי שלי. כשבאו הילדים, הייתי לוקח אותם איתי, בהתחלה על העגלה ואחר כך לצידי כשהם מתווכחים מי ידחוף אותה. בינתיים הם כבר גדלו וכעת בתי הקטנה, שגם היא כבר לא כל כך קטנה, מצטרפת אלי ועוזרת לי בקניות. כך שבוע, שבוע, ירקות, פירות, פסטות הכל. בדרך כלל אני כבר כל כך מיומן שנדמה לי שהמוצרים פשוט קוראים לי מהמדף: "הי, יכין, כאן הטחינה, כמעט נגמר בבית – כדאי שתקנה אותי".

אז מה נתקעתי מול הפלפל? אהה, כי הפעם זה שונה. הרבה סיבות יש לו לאדם לקנות פלפל: פלפל ממולא, אוכל סיני, סלט חי. כל מטרה והפלפל המושלם בשבילה. אלא שהפעם סיבת הקניה שונה: הפלפל הזה מיוחד, הוא הולך להיות "פלפל ניצחי", אם תרצו. אחד מבני לומד כעת בבצלאל קורס בפיסול ובמסגרת הקורס הוטלה עליהם המשימה: "לפסל פלפל". "אבא אם אתה כבר הולך לסופר, תביא לי פלפל אחד לפסל". אההה, עכשיו אתם מבינים למה קשה לי לבחור? מצד אחד, אני צריך פלפל יצוגי, ישר, זקוף, עושה כבוד לעם הפלפלים. מצד שני, אולי עדיף אחד קצת יותר מקומט – הפלפל המושלם ללא רבב – אולי יתגלה כפסל משעמם דווקא. האומנות הגדולה, באה לעתים דווקא מתוך החוסר ולא מהשלמות. אבל אולי פלפל עם קמטים יהיה יותר קשה לפיסול?. חשוב לי שבני יצליח בקורס ולא יכשל כי אביו בחר פלפל קשה במיוחד?

בתי חוזרת ממחלקת הגבינות עם העגלה העמוסה כל טוב ורשימת הקניות בידיה. "אבא, פה בירקות חסר לנו רק פלפל" היא אומרת ותוך כדי שהיא חולפת על פני לכיוון מחלקת המאפים היא קוטפת באקראי פלפל אחד ומכניסה לעגלה... נפל הפור, קדימה ללחם.