פלונטר

לפעמים דווקא ההצלחה שלך מתגלה בסוף ככישלון גדול. במקום שתשתחרר, אתה מוצא את עצמך כבול אפילו יותר ממה שהיה קודם. כזה היה המקרה של פיפי ושל עוז ושלי כשניסינו להתנקם בג'וני.

הכל התחיל כשיום אחד יעקוב, שכל כך אהבנו, נעלם והשאיר את ג'וני להיות אחראי עלינו. עד אז החיים שלנו היו - כמו סטייק סינטה שמחליק לך בין השיניים. ופתאום - שעות קבועות, וזה אסור ואל תלך לשם. ישר קלטנו שלא באמת אכפת לו מאיתנו. מקובע כזה, הוא התעקש להישאר בשבילים המוכרים והנדושים. אפילו לעשב שבצד השביל לא הרשה לסטות.

החלטנו שחייבים להראות לו מאיפה משתין ה..., אם אתם מבינים את כוונתי. שיבין שהוא לא יכול ככה להתעלם מהרצון שלנו. בקיצור, להתנקם בו. כמה שפיפי קטן וחמוד, הוא הכי ממזר בינינו ומיד היה לו רעיון מה לעשות. אני ועוז כל כך נדלקנו שישר רצינו ללכת על זה - עכשיו, כרגע. אבל פיפי התעקש: ״קודם לתרגל, שלא יהיו פשלות". הוא גם התעקש שנתרגל כל מהלך בניפרד: ״שג'וני לא יחשוד בכלום. גורם ההפתעה הוא קריטי". אז תירגלנו עד שהיה מרוצה: "מחר בוקר", הוא נבח בהתרגשות ועוז ואני ממש קשקשנו בזנב מרוב התלהבות.

למחרת, כשג'וני בא לקחת את הכלבים לטיול הבוקר, כמו בכל יום מאז שיעקוב יצא לחופשה בחו״ל, הוא מצא אותם נרגשים מהרגיל. כששם להם את הקולרים והוציא אותם החוצה, הם משכו בכוח קדימה והוא שחרר להם הרבה רצועה שיוכלו לרוץ קצת. נראה היה שזה הרגיע אותם והכל התנהל כשורה, עד שהגיעו לעמוד החשמל בסיבוב של רחוב הנטקה. שם פתאום התחילו להתנהג מוזר, לרוץ ולקפוץ במרץ לכאן ולשם. 

פיפי זינק משמאל ורץ לימין. אני איגפתי מימין ואחר כך לשמאל. עוז הסתובב אחורה. עכשיו פיפי לשמאל ואני אחורה ועוז לימין ועוד פעם... "מה אתם עושים?" צעק ג'וני בתדהמה, אבל לפני שהספיק להבין מה קורה, כבר היה כבול לעמוד החשמל כששלוש הרצועות שלנו כרוכות סביבו. הדובדבן שבקצפת (או הביסקוויט שעל הבונזו) היה שפיפי עשה חצי לולאה עם הרצועה שלו ועוז זינק פנימה כמו שתירגלנו וכולנו משכנו החוצה עד שנוצר קשר. זהו. ג'וני היה עכשיו כבול וקשור ומהודק לעמוד. "האוווווו, האווווו, האווווו" שלושתינו נבחנו בהנאה צרופה. זה כבר יראה לו, לג'וני הזה!

אלא שאז בבט אחת קלטנו את נקודת התורפה של התוכנית שלנו: ג'וני אמנם היה עכשיו קשור היטב לעמוד, אבל גם אנחנו היינו מחוברים לרצועות האלה ועכשיו אנחנו מרותקים לעמוד יחד איתו. אפילו ממש קרוב אליו, כי השתמשנו בכל האורך של הרצועה בשביל לקשור אותו.

כך ג'וני עמד שם, צועק ומקלקל ואנחנו סביבו, נובחים ומיללים וכולנו מצפים ומתחננים שיעבור שם עובר אורח טוב לב שיחלץ את כולנו מהפלונטר.

הבריחה

ביום שני הם שיחררו אותה מבית המשוגעים, אבל אותו הם לא הסכימו לשחרר.

אולי בגלל זה, ביום שלישי, במקום להגיע לטיפול במרפאת החוץ כפי שדרשו, הלכה לבית הנטוש ברחוב ליוויתן. 

ליד הכניסה, על אחת מאבני המרצפת, עמדו שתי חיפושיות זבל גדולות והיא ברכה אותן לשלום. כפי שציפתה, האופניים שלו היו קשורים למעקה המדרגות המובילות לקומה השניה. היא לחצה עם היד שלה על המנעול והוא נשבר והיא הורידה אותם ויצאה לדרך. איזה אופניים נהדרים, תוך שעתיים הספיקה לאסוף את כל מה שהיה נחוץ לה. הדבר האחרון שקנתה היה מנעול חדש. לאחר שהפקידה את כל שאר הדברים בדירתם המשותפת, חזרה לבית הנטוש וקשרה את האופניים למעקה, בדיוק כפי שהיו בבוקר. את שתי חיפושיות הזבל הגדולות שעדיין הסתובבו שם ברכה ב"להתראות בקרוב". אחר כך חזרה לדירתם והכינה שתי פצצות, אחת קטנה ואחת גדולה. כשהיו מוכנות הסתגרה בחדר האטום והמתינה לו. יומיים שלמים המתינה עד שהופיע.

כשם לב שיש שומר לילה חדש באגף הסגור, חיכה עד שהאחרים יהיו רחוקים ופנה אל זה החדש בקול עצוב ומתחנן שאם אפשר, ישחרר לו מעט את החבל בכתונת המשוגעים בה היה כפות. השומר החדש באגף הסגור לא ידע מי הוא. אולי שכחו לתדרך אותו ועל כן פתח את הדלת ובזהירות הראויה נכנס לתאו. 

הוא שחרר אותו מן הכותונת ואפילו הרשה לו לעשות כמה תרגילי הרפייה עם הידים, מקפיד כל הזמן לשמור על מרחק בטוח מהפציינט ולהשאר בינו לבין הדלת. הפציינט היה רגוע, פשוט נפנף בידיו לכאן ולשם בשעה שעמד במקום ומלמל דברים בעינים עצומות.

באותו הזמן בדיוק הוא גם הופיע בחדר האטום. "הכל מוכן, יקירי" היא אמרה לו. "מחר בלילה, חמש דקות אחרי חצות" הוא ענה לה ונעלם, גם זה גזל ממנו כמעט את כל האנרגיה שהיתה לו. 

למחרת בלילה היא הלכה לבית המשוגעים, לשער האחורי שלו. הוא היה נעול. המנעול נשבר כשהיא לחצה עליו והיא נכנסה פנימה לכיוון מגרש החניה שמאחורי הבניין. את הפצצה הקטנה זרקה על הרכב שחנה במקום השמור ל"אחראי המשמרת". "עבודה טובה, ליהי" היא ציינה לעצמה בסיפוק כשהרכב וכל מה שסביבו התפוצץ לרסיסים בקול רעש נוראי. תוך רגע כל משמרת הלילה של המוסד כבר היתה שם, מנסים להבין מה קרה. היא כבר היתה בצד השני, בכניסה הראשית. עמדת הקבלה לא היתה מאוישת, גם לא העמדה של התורן בקומה שלו. לקח לה רגע להבין איך פותחים את הדלת האוטומטית והיא נכנסה פנימה למחלקה.

כשעמדה במסדרון מעבר לדלת של תאו הוא הרגיש אותה ובשארית כוחותיו הצליח לאיין את עצמו מהחדר ולממש את עצמו בחזרה במסדרון. היא עזרה לו להשתחרר מהכותנת שהגבילה את הטווח שלו למטר לכל היותר. "קדימה, צריך להזדרז". עד שיצאו מהמחלקה, הצוות כבר הספיק להתעשת ועכשיו הם רדפו אחריהם כשיצאו מהשער הראשי. היה שם מעבר צר בין שני בתים שאיפשר להם להגיח ברחוב הסמוך וכך זכו ביתרון של מספר דקות יקרות על רודפיהם. הם רצו מהר, כמו משוגעים, לכיוון הבית הנטוש שברחוב ליוויתן. כשהגיעו, רודפיהם רק התקרבו לתחילת הרחוב. היא שברה את המנעול והוא הוציא את האופניים לחצר. שם לקח ממנה את הפצצה השניה, הגדולה יותר. "תודה, אהובה שלי" הוא לחש לה ונשק אותה נשיקה חפוזה. אחר כך, עלה על האופניים שלו ובמהירות מטורפת התחיל לדהור ישר לכיוון הבית. בכניסה הִטה את גופו לאחור והגלגל הקדמי של האופניים התרומם באוויר. התרומם מספיק גבוה שהיה יותר גבוה מהמעקה שבפנים, זה המוביל לקומה השניה. הוא המשיך לדווש והאופניים והוא עליהם עלו על המעקה והמשיכו לדהור עליו לעבר הקומה השניה. היא נָסַה מהמקום כל עוד נפשה בה, אדישה לכך שבעצם היא היא רצה לכיוון רודפיה. רק כשהגיעה לקצה הרחוב העזה להסתכל לאחור. לרגע נדמה היה לה שראתה משהו כמו דמות על אופניים פורצת החוצה מהשברים של הגג. פיצוץ עז החריד את כל הסביבה והכל נעלם בענן סמיך של עשן ואפר.

"אני מקווה שהוא הצליח לחזור למקום שממנו הוא בא", חשבה לעצמה, "כי האפשרות השניה היא…" ופתאום היא פרצה בצחוק בלתי נשלט. צחוק כל כך חזק שהיא פשוט נשפכה למדרכה מרוב צחוק. שעתיים שלמות היא שכבה שם וצחקה כך, עד שהתעייפה מספיק לעצור את עצמה ופנתה חזרה לביתה.

למחרת כשקמה שמה פעמיה למרפאת החוץ של בית המשוגעים. בדרך כשעברה ליד אחד מאותם שלטי חוצות עם "מפת העיר", שמה לב שרחוב ליוויתן לא מופיע בו יותר. גם כשבדקה באפליקציה בסלולרי שלה - הרחוב לא היה שם. "נמחק לגמרי" חשבה לעצמה משועשעת. היא כמובן ידעה היטב איפה הרחוב נמצא, אבל גם ידעה שאם שפיותה יקרה לה - עדיף שכף רגלה לא תדרוך בו יותר. ליד בית המשוגעים, היא פגשה את העובדת הסוציאלית והיא השאילה ממנה את הגוף שלה ונכנסה פנימה. התורן בכניסה הסביר לעובדת הסוציאלית בנימוס שאין להם תור להיום לפציינטית בשם "ליהי עתיד" ולמעשה אין להם שום תור לפציינטית כזאת בכלל. היא התעקשה והוא גם בירר בשבילה והסתבר שמעולם לא היתה מאושפזת במוסד שלהם חולה בשם הזה.

היא יצאה החוצה והחזירה לעובדת הסוציאלית המבולבלת את הגוף שלה ופנתה לביתה. "לא יודעת מתי הוא הספיק לעשות את זה, אבל הוא קיים את ההבטחה שלו". בפעם הראשונה בהרבה זמן היא הרגישה את עצמה משוחררת, לגמרי משוחררת.