אותו הים

הפעם סיפור יותר ארוך, מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן

ותודה לאורן רגב שבזכותו הסיפור הרבה יותר טוב ממה שהיה בהתחלה

משעול הזיכרון

לבתי יש ביום ששי ב 12:00 שיעור פרטי. בדרך כלל אני מסיע אותה לשם, אבל היום נמאס לי מהפקקים על יד בית ספר איינשטיין והחלטתי שנלך ברגל. מבחינת הזמן זה במילא אותו הדבר. הדרך עוברת בשכונת נעורי: שביל בשדה, מדרגות בין בתים, רחוב צדדי, סימטה ושוב מדרגות. מסלול שהנוסע ברכב לעולם לא יעבור בו. כל פינה בדרך - זיכרון מימים בהם רשיון נהיגה היה חלום רחוק. בשביל הזה הייתי יורד לחברי לאחר בין הספר, במדרגות האלה פגשנו את הכלב המפחיד ההוא שנבח אלינו. כאן בפינה לרחוב הצדדי עומד הבית שהיה של הורי ושבו גרתי עד שהתגייסתי לצבא ובמדרגות האלה הייתי מטפס עם אחותי הקטנה כשהייתי אוסף אותה משיעור הבלט שלה כשהיתה בת שלוש. בשלב כלשהו אני שם לב שבִּתי שהולכת מהר – כבר הרחק לפני. "אבא, מה אתה משתרך מאחור? חשבתי שאתה בכושר טוב", "זה לא ענין של כושר, זה המשא שאני נושא אתי". "נו, באמת? איזה משא? לי יש את התיק הקל הזה, אבל אתה – הולך ככה, בלי כלום, אני לא רואה שום משא". "בוודאי שאת לא רואה אותו, ילדתי, זה משא של זיכרונות".