אחת עשרה וחצי בלילה, שקט מוחלט בבית המשוגעים, כולם ישנים. אפילו התורנים והרופא של משמרת הלילה מנמנים להם על הכורסאות הנוחות שבחדר הצוות, למרות שהם אמורים להישאר ערים ולהשגיח שהכל בסדר. ואז, רחש קל שבקלים ומחדר 107 (מקרים קשים) יוצאות שתי דמויות, גוּסְטִי וְקִיקוֹ למסדרון וממהרות לכיוון המטבח. "אחי תעזור לי פה" אומר גוּסְטִי לקִיקוֹ ובכוחות משותפים הם מזיזים את המתקן הגדול של ייבוש הכלים. מאחוריו מתגלה החלון האחורי של המטבח, החלון היחידי בכל בית המשוגעים שאין עליו סורגים. עוד רגע אחד ושניהם משתלשלים החוצה וממהרים למגרש הסמוך - המגרש של מחלקת הכבישים של העיריה.
"וואלה, תראה מה מצאתי" אומר קיקו, "טנדר די 300. תן לי שני רגעים ואני מניע אותו". "תניע אחי", אומר לו גוסטי, "אני רק מציץ איזה צ'ופרים השאירו לנו במחסן ואני כבר מצטרף אליך." רגע אחד והמנוע של הטנדר הגדול מזמזם בהנאה. ככה זה אצל קיקו, כולם יודעים שהוא מאושפז בבית המשוגעים כי עורך הדין שלו שכנע את השופט שהדחף שלו לגנוב מכוניות נובע ממניעים נפשיים עמוקים ואינו בר שליטה. בינתיים גוסטי חוזר מהמחסן עם חיוך גדול וערימה ענקית של קונוסים כתומים - כאלה שמשמשים ל"עבודות בכביש". אף אחד לא יודע למה גוסטי מאושפז, רק שהוא נמצא שם כבר הרבה מאד זמן. קיקו עוזר לגוסטי להעמיס את הקונוסים על הטנדר. אחר כך הם רותמים לטנדר את הגרר הנייד עם השלט של החץ הגדול. "היום נחגוג" מבטיח גוסטי והם יוצאים לדרך.
על כביש החוף לכיוון לצפון, ליד הרצליה קיקו מאט מעט ושואל: "כאן?" "לא אחי", עונה לו גוסטי: "תמשיך עוד קצת, אתמול בלילה, בחלום, ראיתי בדיוק את המקום המתאים". כשהם מתקרבים לגעש - במקום בו כביש החוף מתמזג עם האיילון החדש צפונה וחמישה נתיבים של תנועה סואנת מצטמצמים לשלושה - נדלקות עיניו של גוסטי: "פה אחי, זה המקום!". קיקו יורד מהכביש ועצר את האוטו. גוסטי מדליק את השלט המנצנץ עם החץ על הגרר שמאחור - זה שמסמן שהנתיב חסום, ידיו של גוסטי קצת רועדות מרוב התרגשות. "עכשיו תעלה לאט לאט על הכביש ותעצור איפה שאני אומר לך…. עוד קצת… עוד קצת … הנה עכשיו!". הם עוצרים את הרכב ומקבעים את הגרר במקום. כבר כמעט חצות ולמרות שהתנועה סואנת המעבר מחמישה נתיבים לארבעה עדין לא משפיע.
גוסטי מתיישב עכשיו על הטנדר מאחרון וקיקו מתחיל ליסוע - לאט לאט - אבל לא ישר אלא טיפה באלכסון. גוסטי מאחורה בינתיים משחרר קונוסים ומניח על הכביש כל איזה מטר או שניים. בהדרגה הקונוסים חוסמים את הנתיב הראשון ואחר כך את השני והשלישי והרביעי עד שבסוף נותר נתיב אחד פתוח. באותה רגע חולף על פניהם רכב משטרה והשוטר מסמן להם משהו ביד. גוסטי מחוויר לרגע ואומר לקיקו: " עדיף לעצור אחי, נראה מה הוא רוצה". "הכל בסדר?" שואל השוטר. "כן, סבבה" עונה לו גוסטי בלי למצמץ: "תודה שאתה עוזר לנו לכוון את התנועה" השוטר מזדקף קלות ומצדיע. באותו הרגע חולפת על פניהם בשוליים משמאל מכונית שמנסה לעקוף את הפקק שמתחיל להיווצר. השוטר מיד מזנק לרכב ופותח במרדף. עוד רגע והפושע נתפס וחוטף קנס על נסיעה בשוליים - כל הכבוד למשטרה. אלא שבעת מתן הקנס השוטר העמיד את הרכב שלו כך שגם המסלול האחד שנותר פנוי - עכשיו חסום. הדבר נותן לגוסטי רעיון והוא משלים עם הקונוסים שלו את חסימת המסלול האחרון שנותר. כל התנועה בכביש החוף עכשיו עומדת (פרט לשוטר והפושע שנמצאים מעבר לקונוסים וממשיכים לדרכם). קיקו בינתיים מעמיד את הטנדר באמצע הכביש הריק. בתא המטען הוא מוצא ערכת קפה ועכשיו הוא עסוק בהכנת קפה. גוסטי לעומת זאת משקיף בהנעה על הפקק האדיר שנוצר - מעשה ידיו להתפאר.
אנשים לא מבינים את גוסטי. הם רק רואים את האיש המבוגר, השמן והמקריח, זה שתמיד לבוש ברישול. הם קוראים לו אפס ומשוגע ולפעמים גם דברים גרועים יותר. אבל הם לא באמת מכירים, לא מבינים, הוא לא סתם עוד בן אדם. הוא אדם עם יעוד, עם מטרה בחיים והיום, פעם נוספת, הוא זכה להגשים אותם.
רבע שעה חולפת. קיקו סיים לשתות את הקפה וגם הוא משקיף על הפקק האדיר שנוצר, שעכשיו כבר משתרע עד האופק. "לא נעים", הוא אומר אחרי רגע: "פתח להם איזה מסלול אחד לנשמה". "בסדר אחי" עונה לו גוסטי ומסיר כמה מהקונוסים עד שנתיב אחד נפתח לתנועה. המכוניות מתחילות לאט לאט לטפטף. גוסטי בגופו שוכב שרוע על האחורה של הטנדר, אבל בנפשו הוא עכשיו בגן עדן.
לקראת שלוש בלילה קיקו מתעייף. "יאללה הביתה?" הוא שואל וגוסטי עונה לו: "הביתה, אחי". הם נכנסים לטנדר ונוסעים חזרה. מניסיונם מישהו אחר, העיריה או מע"צ כבר יאספו בבוקר את הגרר והקונוסים.
שלוש וחצי לפנות בוקר, הטנדר הוחזר למגרש של העיריה, החלון של המטבח נסגר בחזרה ומתקן הכלים הושב למקומו. הכל שקט בבית המשוגעים. קיקו כבר נרדם. גוסטי עוד מעלה בזיכרונו את הנחש האדום הענקי של מכוניות התקועות בפקק שהם ראו בדרכם חזרה הביתה ושוקע לשנת ישרים - כאדם שהגשים את ייעודו ועשה מלאכתו נאמנה.
מוקדש לכל האנשים שנתקעו אתמול בין חצות לאחת בלילה בפקק צפונה בכביש החוף
ולאפרים קישון ז"ל שחשב על הדברים האלה הרבה לפני.
