רשיון טיס

כשחילקו את רשיונות התעופה לכל האזרחים, משה בדיוק היה בשליחות בחו"ל ופיספס את ההזדמנות. כך יצא שכאשר כולם ריחפו באוויר, משה נאלץ להשאר על הקרקע. בהתחלה הדבר תיסכל אותו והוא היה צועק על האנשים ומנסה למשוך להם בנעליים - להוריד אותם ארצה. אבל עם הזמן גילה שיש גם יתרונות לקרקוע הזה שנכפה עליו - סוף סוף היה לו די מקום מסביבו, כי מי כזה עצלן שישאר על הקרקע כשהוא יכול לעוף וכך בשעה שהם היו מרחפים שם למעלה ומתנגשים זה בזה, היה הוא מהלך לו בשקט ובנחת, או לחילופין רץ בכל המהירות או אפילו נעצר בפתאומיות, מבלי שיצטרך להתחשב באף אחד או לחשוש מהתנגשות.

עם הזמן הוא גם למד לנצל את מעמדו. זה התחיל אחרי שגברת הולצמן המריאה מהר מדי ומעיל הפרווה היקר שלה, הסתבך בשרשרת הזהב של הגברת אדלמן והתוצאה היתה קרע מכוער במעיל שאפילו לילי התופרת התקשתה לתקן. התקרית הגיע עד לעיתונות ובעיקבותיה נמנעו מעתה והלאה רוב האנשים מלעופף עם תכשיטיהם ומעיליהם והיו זקוקים למישהו שישמור להם על הדברים. משה התנדב בנפש חפצה והיה גובה מכל אחד חמישה שקלים על תכשיט ועשרה על מעיל וכך זכה, עם הזמן, גם לכבודן של הבריות - שנזקקו לו וגם לממון רב שאיפשר לו לחיות ברווחה.  כבר נראה היה שהסתגל לגורלו ושוב אין לו שום צורך או רצון לעוף.

עד לאותו היום שבו במקרה, כשסידר את המעילים, בזמן ששאר האזרחים עופפו להם שם למעלה, שם לב שמכיסו של המעיל של אדון פייבוש מבצבץ מסמך עשוי קלף. סקרנותו גברה עליו והוא הוציא את המסמך מהכיס. היה זה רשיון תעופה - מקורי, שלם, מוכן לשימוש.

מבלי לחשוב פעמיים, דחף את הרישיון לכיסו שלו והמריא אל על. לפני שהספיק להבין מה הוא בעצם עושה, צנח האדון פייבוש ונפל ארצה.

ברגע האחרון

בכל שנה לקראת חג המולד מגיע לכפר שלנו ג'וזף הסוחר עם עגלה מלאה מתנות לילדים. כולנו רצים אחריו וכשהוא פותח את הדלת שמאחור כולם נדחפים ונדחקים לראות מה הביא.

יש ילדים ברי מזל שפשוט בוחרים לעצמם מתנה וההורים קונים להם אותה. אצל רובנו זה לא כך ואנחנו נאלצים לחכות לחג המולד עצמו. בחג המולד, מאוחר בלילה, כשכולם ישנים מגיע ניקולאס הקדוש רכוב על מזחלת רתומה לאיילים ויורד בכל בית בארובה ומשאיר לכל ילד מתנה מתחת לעץ. רק מתנה אחת לכל ילד וגם זה רק אם היית ילד טוב. ילדים רעים - לא מקבלים כלום.

אז למה אנחנו רצים בכל שנה לקרון של ג'וזף? כדי בכל זאת לבחור את המתנות. ווסלאב, הבן של השכנים שגדול ממני בשנתיים וכולם אומרים שהוא ממזר גדול, שם לב שכל המתנות שניקולאס הקדוש מביא הם כאלה שראית קודם בקרון של ג'וזף. כששאלתי את אבא על כך הוא צחק ואמר שאולי ניקולאס הקדוש גם קונה את המתנות שהוא מחלק לכולנו אצל ג'וזף הסוחר.

מאז - כולנו בוחרים לנו מתנות אצל ג'וזף ואם יש לך מזל וגם היית ילד טוב - ניקולאס יביא לך בדיוק את מה שבחרת.

השנה, כשנכנסנו לקרון של ג'וזף, ראינו שם משהו מיוחד - אוטובוס צעצוע עשוי מפח - בדיוק כמו האוטובוס שעובר אצלנו בכפר פעמיים ביום - רק בקטן. בגודל שילד יכול לשחק בו. מובן שכל הבנים ישר רצו אוטובוס שכזה. אבל היתה בעיה. בדרך לכפר שלנו בסיבוב ליד הנהר, העגלה של ג'וזף התהפכה, וחלק מהאוטובוסים-צעצוע נמעכו. ג'וזף אמר שהוא מוכן למכור אותם בחצי מחיר, אבל אף ילד לא רצה אוטובוס מעוך וג'וזף אמר שאולי לא יהיה מספיק לכולם.

כשסיפרתי את זה לאמא, היא אמרה שאולי כדאי שאבחר לי מתנה אחרת. כל כך כעסתי עליה שאמרתי לה שאם ניקולאס לא מביא לי אוטובוס, אז זה לא שווא כלום ואני לא אסדר את החדר שלי יותר.

אמא ניסתה להסביר לי שאנחנו לא יכולים לדעת מה ניקולאס יביא ושכדאי שאני אתגמש. זה נראה לי כל כך לא הוגן שעמדתי בסירובי והפסקתי לסדר את החדר בכלל. אמא כעסה: 

• תזכור, רק ילדים טובים מקבלים מתנה מניקולאס. 
• מצידי, שלא יביא כלום. אם זה לא אוטובוס - אני לא צריך את זה".

ככה המשכנו כמה ימים, אני בשלי ואמא בשלה ובינתיים חג המולד מתקרב והאפשרות שבאמת לא אקבל כלום הפכה יותר ויותר אמיתית.

ברגע האחרון, בערב החג ממש, נשברתי וסידרתי את החדר. אמא אמרה שהיא גאה בי והבטיחה שניקולאס יביא לי מתנה. היא גם שלחה את אבא החוצה להביא עוד עצים להסקה, למרות שהוא התעקש שכבר יש לנו מספיק.

בחג עצמו, קמתי מוקדם וישר רצתי לעץ. אמא צדקה, מתחת לעץ היתה גם מתנה בשבילי. בידים רועדות פתחתי אותה. "יש! אוטובוס!" אבל כשהוצאתי אותו גיליתי שהוא מעוך בצד, כמו אלה שג'וזף מכר בחצי מחיר. התחלתי לבכות.

אבא רטן ואמר שככה זה כשעושים דברים ברגע האחרון אבל אמא השתיקה אותו והסבירה לי: אבא צודק, זה בגלל שעשינו הכל ברגע האחרון. ניקולאס כבר חשב לא לתת לך את המתנה והוא כבר תכנן לחזור איתה לבית שלו בצפון הרחוק, אבל אז ברגע האחרון, הוא גילה  שסידרת את החדר ומיד עשה סיבוב חד חזרה לכפר שלנו, אלא שבסיבוב, המזחלת התהפכה והאוטובוס שלך נמעך קצת. 

יש עוד ילדים בכפר שלנו שמשחקים עם אוטובוס צעצוע שהוא קצת מעוך. שלי הוא היחידי שמעוך כי ניקולאס הקדוש עשה סיבוב חד בשביל להביא לי אותו, ברגע האחרון.

גשם על עירי

גשם גשם משמים, כל היום טיפות המים, טיפ טיף טף, טיפ טיפ טף, מחאו כף אל כף.
כשיורד גשם, בא לי למחוא כפיים - וכשיורד גשם שוטף אפילו כפליים.
הכל כל כך חדש ורענן ורטוב ומיוחד ו… פשוט כיפי וכשהשמש רגע מציצה גם הנוף כל כך יפה וחד.
בבוקר יצאתי בשמחה אל הגשם. רגע לפני שזינקתי לרחוב עלה בדעתי שאולי הפעם - כדאי גם לקחת מטריה.
בכל זאת - אני כבר לא נער והשפעת השנה היא לא צחוק.
מצויד במטריה קפצתי ללא היסוס לתוך הנחל שרק אתמול היה הרחוב שלנו. "ספלוש" - לא הערכתי נכון את המרחק ורגלי נכנסו למים. את הקור אני פחות אוהב. אבל החוויה של לצלוח נחל על הבוקר - שווה את זה.
הידד, הבית שלי ממוקם ליד נחל - תמיד רציתי לגור על יד נחל.
באופן מפתיע הדרך לעבודה לוקחת פחות זמן מכרגיל.
זה מפתיע כי היום אני נוסע משמעותית יותר לאט. אבל עובדה - הגעתי יותר מוקדם. אולי הגשם הבריח חלק מהאנשים? האם גשם יכול לשטוף פקקי תנועה?
אני יודע שיש מקומות למטה בעיר ששם כל העניין הזה פחות משעשע ושהיו גם מקרים שהסתיימו בטרגדיה. אם הייתי יכול לעזור - הייתי עוזר. אבל אם אשמח או לא הרי זה לא ישנה דבר וכן, אני אוהב גשם. אז לפחות אהנה ממה שיש לי. ממילא עוד שבוע נחזור לשמיים הכחולים הנצחיים שלנו.
בעבודה קולגה מקטרת לי שהבת שלה יצאה הבוקר מהבית וישר זינקה לשלולית: "אמא שלולית!". במקום לגלות סימפטיה לאם הכועסת - הודתי שגם אני, אילולא התביישתי מהשכנים, הייתי עושה אותו הדבר.

סיפור מליל הסדר

שמע סיפור. עזוב אותך מאיך דוד יצחק פגש את דודה לילי, או מהפעם ההיא שנתנו לילדים בגן של שיר יין במקום מיץ ענבים. אני מביא לך פה סיפור - סיפור. אלפיים שנות היסטוריה. רבנים, מרכבות אש ותאונה שכמעט הפכה לתקרית בין לאומית והכל אמת, ישר מהחיים. אתה שומע?

והכי חשוב - הכל התחיל בליל הסדר. 

כן, בדיוק לפני … בערך אלפיים שנה, בליל הסדר: כמה אמוראים, שזה רבנים של התלמוד, ישבו ביחד וסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה, והתחיל שם וויכוח שלם. אלה אומרים שצריך לשתות ארבע כוסות וזה אומר שצריך חמש. הם מביאים לו פסוק משְמוֹת והוא דורש את הפסוק והופך להם אותו ישר בפנים, בקיצור - לא הצליחו לשכנע אותו והוא - לא הזיז אותם. בסוף קראו לזה תיק"ו, כלומר תשבי יתרץ קושיות ובעיות. אז כמה שנים כולם היו מוזגים עוד כוס אחת ואומרים זה הכוס בשביל אליהו שיחליט. אחר כך כבר אמרו רק זה הכוס של אליהו. אז, פעם אחת כשאמרו את זה, ילד קטן, מתוק-משהו שואל: "אבא, אליהו יבוא לשתות אותה?" ואבא שלו אומר לו, "בטח מאמי, הוא כבר מגיע". במקרה הייתי בסביבה ושמעתי, אז בשביל הקטע אני אומר: "יאללה, לא נשבור לאבא את המילה", חוץ מזה כוס יין חינם - זה לא כל יום ואני בא לשם ושותה את הכוס. אל תשאל איזה שמחה היתה שם.

אבל מה? לא הבנתי למה אני נכנס. שנה אחרי זה, כבר כולם רוצים ואני עובר בכל השכונה. בבית האחרון מרוב היין, כבר כמעט נכנסתי בקיר. שנה אחרי זה, כבר מתפשט בכל הגליל המנהג הזה ואני מבין שאם אני שותה כוס יין בכל מקום, אני יוצא מזה מסטול לגמרי, אז אני כזה עובר חפיף - רק לוקח שלוק או שניים. אחר כך זה הגיע גם לטבריה ובאותה שנה לקחתי את מרכבת האש שלי. אני יודע, הרבה אומרים שזה בשביל הרושם, אבל תאמין לי - אחרת - לך תעבור את כל הכפרים האלה בין אושה לשפרעם ואחר כך ציפורי ועוד טבריה וכל זה ברגל? אני כבר לא צעיר.

חשבתי שזהו, אבל זה היה רק ההתחלה. תוך כמה שנים המנהג התפשט גם למצרים ובבל ולאירופה. מזל שהשעון שלהם שם באירופה מוזז קצת, אחרת ממש לא הייתי מספיק. אבל מה? אנשים לפעמים משגעים אותי, כל אחד מתחיל בשעה אחרת וגומר בשעה אחרת. אני כבר בוורמיזא, העיר של רש"י שם בגרמניה, כשפתאום כמה זקנים בבני ברק - סוף סוף נזכרים בשלוש בלילה למזוג את הכוס שלי. איזה חריקה הרבצתי ב U-turn שמה. עד היום רואים את הסימן בחומה של הסמטה על ידי הבית שלו.

אחרי כמה שנים, חשבתי שזהו, אני נכנס לשיגרה. אבל אז איזה איטלקי אחד, קולומובו או משהו, מגלה לי פתאום את אמריקה ותוך כמה שנים אני כבר צריך לבוא לקחת שלוק גם בבאייה ובניו אמסטרדם, ואני ככה טס במהירות על פני האוקינוס וכל הזמן אני מפחד שהמרכבת אש שלי תחליד או שתכבה אם אני יורד קרוב מדי למים. חתיכת סיפור האוקינוס הזה. עד שפגשתי איזה זקן אחד ביריד כריסטמס בפרנקפורט.

מה אתה מסתכל עלי ככה? - החורף זה תקופה מתה אצלי, אז אני מנצל את זה לעשות קצת שופינג בגרמניה. יש להם איכות שמה למוצרים שלהם. בכל אופן, אני פוגש שמה את הזקן הזה, סנטה קלאוס, ולפי המזחלת שלו אני ישר קולט שהוא אחד שנמצא הרבה בדרכים, אז אנחנו ככה מדברים ומעבירים קטעים על הנסיעות שלנו ואני מספר לו על האוקיינוס והוא אומר לי: "בחייאת אֶלי, סע דרך הקוטב, גם יותר מהר וגם יותר יבש". מה זה צדק! שעה וחצי מלונדון ואני כבר בבוסטון או בטורונטו, מאז אני טס רק ככה. 

גם פתר לי את הפחד של החלודה בשאסי, למרות שיש כבר סימנים חומים על הפח פה ושם. אפילו חשבתי להחליף אותה, רציתי לנסות את הטֶסְלָה האלה, אתה יודע, הרכב החשמלי הזה שהמציאו שם בקליפורניה. מה אני יגיד לך - לא משהו, הרבה רוח וצלצולים, אבל מרכבת האש שלי משיגה אותה בלי למצמץ. חוץ מזה גם התייחסו אלי שם לא יפה. כנראה רגילים לכאלה מפוּנְפנים עם בגדי מֵעַצְבים וז'קט. בא אחד כמוני עם אדרת שיער וזקן ארוך - התייחסו אלי כמו אל הומלס.

אז זה מה שיש ואני נשאר עם המרכבת אש שלי, רק צריך להזהר לא לשתות יותר מדי. זה תמיד הילדים הקטנים, בגללם אני נופל. אתה שומע, איזה פעם לפני שנתיים, אני מגיע לבית אחד במילנו והילד החמוד הזה אומר באיטלקית: "פאפי, למה אֵלִיָה לא גומר את הכל מהכוס? זה לא מנומס להשאיר חצי" אז אני אומר לו ככה "סאחתיין, ילד" ומוריד את כל הכוס בשלוק אחד. הוא יצא מבסוט, אבל אני הראש מסתובב לי ועוד כמה דקות אני צריך להיות באמסטרדם, ומיד אני עולה על המרכבה וטס לשם. אבל מהשתייה, שכחתי לגמרי שזה בדיוק היה גם הפסחא של הגויים, אז אני טס, ככה, אולי מאתיים קמ"ש באוטוסטארדה ביער השחור כשפתאום איזה ארנב דפוק אחד עם סל של ביצים חוצה לי את הכביש, לא מסתכל, כלום, סתם עובר אַ-לַה באב אללה - ואני עוד שניה דורס אותו. אתה יודע איזה אסון זה יָכַל להיות - תקרית בין לאומית - שהייתי דורס להם את הארנב של הפסחא ועוד בגרמניה - מלא אנטישמיים יש שמה. אז אני מושך את ההגה ימינה בכל הכוח והטמבל ההוא ממשיך ללכת, בכלל לא יודע שאני שמה. בסוף הצלחתי לא לדרוס אותו, אבל מהסיבוב המרכבה שלי מתהפכת. הם שם באמסטרדאם עוד רגע פותחים את הדלת ואני פה תקוע ביער השחור עם מרכבה הפוכה. בפוּקְס אני רואה ממול בית מלון קטן, אז אני נכנס פנימה ולמזלי בדיוק היה שם טיול מאורגן של יפנים. אני אומר לעצמי - אֶלי, זה המזל הטוב שלך. היפנים האלה ממילא לא מבינים כלום בדתות שלנו. הם יעזרו לך בלי שאלות ואני מסמן להם עם הידיים שהתהפך לי הרכב והם מאד מתרגשים ובאים לעזור. יודעים לעבוד בצוות היפנים האלה: "שֵייי הוֹפּ, שֵייי הוֹפּ" והמרכבה כבר הפוכה חזרה כמו שצריך. היית צריך לראות איך שהם נדלקו כשהאש נדלקה במרכבה. עזוב, אני סתם צוחק איתך עכשיו עם המשחק מלים, הם לקחו סֶלפִי אתי והכל נגמר טוב. אבל תודֶה זה חתיכת סיפור, לא?

ועכשיו תסלח לי, משפחת כוהן ממול פתחו את הדלת, חייב לזוז.