כמה קילומטרים לפני המושבה כנרת, כשהכביש הפך ורוד ועצי האקליפטוס שמשני צדי השדרה הפכו כחולים אחד אחד, נזכרתי בריקי לי ג'ונס ובסיפור שלה איך בדרך ללוס אנג'לס, היא ושני החברים שלה החליטו שזה הרגע המתאים לקחת את כדורי ה LSD שהם הביאו איתם מאולימפיה. בובי שנהג את הקטע מפורטלנד כל הדרך עד סן פרנסיסקו עצר בצד וטען שהוא עייף ולא יכול לנהוג יותר וסברינה התעקשה שריקי תנהג, כי אנחנו כבר יומיים בדרכים ואת עוד לא נהגת אפילו קילומטר אחד. ריקי גלגלה את עיניה בהבאה של "אם אתם כל כך מתעקשים", התישבה ליד ההגה ולחצה על דוושת הבנזין. האוטו דהר. מה זה דהר - טס. למעשה, היא הרגישה שהוא בכלל לא נוגע בכביש - מה שכנראה היה נכון כי הם מצאו את עצמם שעה אחר כך באמצע שדה לא רחוק מביג סור.
לאף אחד מהם לא היה ברור איך הם הגיעו לשם. אבל בובי וסברינה הסכימו פה אחד שריקי אשמה והיא התעצבנה ועזבה אותם. רק אחר כך כשהשמש התחילה לשקוע והערפל מן הים טיפס ועלה מעל המצוקים ונהיה קר, עלה בדעתה שאולי עדיף היה להתנצל ולהמשיך לנסוע איתם, אבל כבר היה מאוחר מדי. האוטו לא נראה בשום מקום והיא הייתה לבד. את החודש אחר כך היא בילתה במערה עם עוד אוסף מזדמן של הִיפִּים שהגיעו לשם כל אחד בדרך מופלאה משלו.
הבעיה היתה, שבניגוד לריקי, אני לא לקחתי LSD. לא כשיצאתי לדרך לכנרת וגם לא אף פעם לפני כן ובכל זאת הכביש נראה לי וורוד ועכשיו שהסתכלתי, כבר כל עצי האקליפטוס שסביבי היו בגוונים שנעו מכחול שמיים ועד כחול כהה, מה שקוראים באנגלית Navy Blue. היה להם גם ריח מוזר לעצים הכחולים האלה. עלה בדעתי שאם אצליח להיזכר מאיפה הריח הזה - אולי גם אבין מה קרה להם, לעצים, ומכאן גם מה קרה לכל שאר המציאות סביבי שפתאום התעוותה לה ככה ללא שום רשות.
אבל האסוציאציה היחידה שהתעוררה במוחי בקשר לריח הזה היתה של הַחַלוֹת שפעם חילקו בסדנת כתיבה אחת בקרית אתא שהשתתפתי בה. זה לא עזר לפתור את התעלומה כלל ואני שוב חזרתי לריקי ולנסיעה שלה ללוס אנגלס - זאת שהסתיימה במערה בביג סור. זהו! גם למערה היה ריח, ריח מתוק, ריח שרק שנים אחר כך למדתי לזהות עם גראס - שאגב גם איתו אין לי ממש ניסיון, למרות שיש מי שיטען שעישון פסיבי גם נחשב.
אם הכביש וורוד והעצים כחולים - אז באיזה צבע יהיה הפס הצהוב שמפריד בין הכביש לשוליים? או הפס הלבן שמפריד בין המסלול שלי למסלול הנגדי? שאלות חשובות שמוטב לתת עליהן את הדעת ויפה שעה אחת קודם - זאת אומרת לפני שתופיעה המכונית ממול או לפני שאמצא את עצמי כמו ריקי באמצע השדה. נראה היה לי שהם צריכים להיות ירוקים. כן, שני פסים ירוקים. אחד באמצע הכביש ואחד מצד ימין. שים לב לפסים, שים לב לפסים. אתה צריך להיות באמצע בין הפסים. קצת כמו הזברה, חשבתי לעצמי וזה הצחיק אותי. אבל משהו עמוק בתוכי התעקש שהעניין הזה עם הפסים חשוב. אולי אפילו חשוב מאוד, ואפילו בתוך הצחוק שכמעט והפך היסטרי, עדין הקפדתי להישאר בין הפסים.
שנה, זה לקח שנה וטריפ אחד רע במיוחד, עד שריקי הפסיקה עם ה LSD. למעשה היא הפסיקה עם הסמים בכלל, אבל משהו בכל זאת נשאר, כי עובדה שאני, שכמובן לא הכרתי אותה אישית, אלא יודע על כל זה רק מהפרק האחרון שקראתי באוטוביוגרפיה שלה, עדיין הייתי מושפע מזה מספיק שהכביש שלפני הפך וורוד והמשיך והתעקש להישאר ורוד. הפסים לעומת זאת נרגעו וחזרו להיות אחד צהוב ואחד לבן ואני המשכתי להקפיד להיות ביניהם ולא לסטות מהם ימינה ושמאלה. זה עזר, כי עובדה שעכשיו חלק מהעצים התחילו לקבל גוונים יותר ירוקים, עד שבהדרגה כולם חזרו להיות אקליפטוסים רגילים לגמרי. אקליפטוסים שלא היו מביישים אפילו את החורשה ליד המקום בו אבא בנה לאמא בית כשהיא הייתה יפה וצעירה. האחרון שנכנע היה הכביש ששיחק קצת עם גוונים של לבן ותכלת ואפילו צהוב ולרגע נראה כאילו הוא רטוב עד שהתקבע חזרה לשחור-האפור הרגיל שלו.
הרמזור היה אדום ואני עצרתי. הפניה הבאה זו כנרת - המושבה. לפני שפניתי, קיבלתי החלטה חשובה שאת הפרק הבא באוטוביוגרפיה של ריקי - אקרא רק בעוד יומיים, אחרי שאחזור בשלום לחיפה.
לאף אחד מהם לא היה ברור איך הם הגיעו לשם. אבל בובי וסברינה הסכימו פה אחד שריקי אשמה והיא התעצבנה ועזבה אותם. רק אחר כך כשהשמש התחילה לשקוע והערפל מן הים טיפס ועלה מעל המצוקים ונהיה קר, עלה בדעתה שאולי עדיף היה להתנצל ולהמשיך לנסוע איתם, אבל כבר היה מאוחר מדי. האוטו לא נראה בשום מקום והיא הייתה לבד. את החודש אחר כך היא בילתה במערה עם עוד אוסף מזדמן של הִיפִּים שהגיעו לשם כל אחד בדרך מופלאה משלו.
הבעיה היתה, שבניגוד לריקי, אני לא לקחתי LSD. לא כשיצאתי לדרך לכנרת וגם לא אף פעם לפני כן ובכל זאת הכביש נראה לי וורוד ועכשיו שהסתכלתי, כבר כל עצי האקליפטוס שסביבי היו בגוונים שנעו מכחול שמיים ועד כחול כהה, מה שקוראים באנגלית Navy Blue. היה להם גם ריח מוזר לעצים הכחולים האלה. עלה בדעתי שאם אצליח להיזכר מאיפה הריח הזה - אולי גם אבין מה קרה להם, לעצים, ומכאן גם מה קרה לכל שאר המציאות סביבי שפתאום התעוותה לה ככה ללא שום רשות.
אבל האסוציאציה היחידה שהתעוררה במוחי בקשר לריח הזה היתה של הַחַלוֹת שפעם חילקו בסדנת כתיבה אחת בקרית אתא שהשתתפתי בה. זה לא עזר לפתור את התעלומה כלל ואני שוב חזרתי לריקי ולנסיעה שלה ללוס אנגלס - זאת שהסתיימה במערה בביג סור. זהו! גם למערה היה ריח, ריח מתוק, ריח שרק שנים אחר כך למדתי לזהות עם גראס - שאגב גם איתו אין לי ממש ניסיון, למרות שיש מי שיטען שעישון פסיבי גם נחשב.
אם הכביש וורוד והעצים כחולים - אז באיזה צבע יהיה הפס הצהוב שמפריד בין הכביש לשוליים? או הפס הלבן שמפריד בין המסלול שלי למסלול הנגדי? שאלות חשובות שמוטב לתת עליהן את הדעת ויפה שעה אחת קודם - זאת אומרת לפני שתופיעה המכונית ממול או לפני שאמצא את עצמי כמו ריקי באמצע השדה. נראה היה לי שהם צריכים להיות ירוקים. כן, שני פסים ירוקים. אחד באמצע הכביש ואחד מצד ימין. שים לב לפסים, שים לב לפסים. אתה צריך להיות באמצע בין הפסים. קצת כמו הזברה, חשבתי לעצמי וזה הצחיק אותי. אבל משהו עמוק בתוכי התעקש שהעניין הזה עם הפסים חשוב. אולי אפילו חשוב מאוד, ואפילו בתוך הצחוק שכמעט והפך היסטרי, עדין הקפדתי להישאר בין הפסים.
שנה, זה לקח שנה וטריפ אחד רע במיוחד, עד שריקי הפסיקה עם ה LSD. למעשה היא הפסיקה עם הסמים בכלל, אבל משהו בכל זאת נשאר, כי עובדה שאני, שכמובן לא הכרתי אותה אישית, אלא יודע על כל זה רק מהפרק האחרון שקראתי באוטוביוגרפיה שלה, עדיין הייתי מושפע מזה מספיק שהכביש שלפני הפך וורוד והמשיך והתעקש להישאר ורוד. הפסים לעומת זאת נרגעו וחזרו להיות אחד צהוב ואחד לבן ואני המשכתי להקפיד להיות ביניהם ולא לסטות מהם ימינה ושמאלה. זה עזר, כי עובדה שעכשיו חלק מהעצים התחילו לקבל גוונים יותר ירוקים, עד שבהדרגה כולם חזרו להיות אקליפטוסים רגילים לגמרי. אקליפטוסים שלא היו מביישים אפילו את החורשה ליד המקום בו אבא בנה לאמא בית כשהיא הייתה יפה וצעירה. האחרון שנכנע היה הכביש ששיחק קצת עם גוונים של לבן ותכלת ואפילו צהוב ולרגע נראה כאילו הוא רטוב עד שהתקבע חזרה לשחור-האפור הרגיל שלו.
הרמזור היה אדום ואני עצרתי. הפניה הבאה זו כנרת - המושבה. לפני שפניתי, קיבלתי החלטה חשובה שאת הפרק הבא באוטוביוגרפיה של ריקי - אקרא רק בעוד יומיים, אחרי שאחזור בשלום לחיפה.
