מחשבות חנוכה

בשבועות האחרונים אני קורא את הביוגרפיה של Jim Morrison. כך יצא שבנר שמיני של חנוכה, לאחר הברכה והמעוז צור, התנגן לי בראש אחד השירים של ה Doors. פתאום נבהלתי - אולי אני בכלל מתייוון?

יהיה מי שיצחק על עצם השאלה שתראה בעיניו אנכרוניסטית, אבל לי באותו הרגע זה היה חשוב.

הרי כל המהות של החג הזה - חנוכה ושל ה"נרות הללו" הוא המאבק בהתייוונות - המאבק על הזהות שלנו - היהודית, או
מי שירצה הארץ ישראלית מול השטף של תרבות זרה ומאד פופלארית. הבחירה אינה פשוטה: אתה רוצה לשמור על
התרבות והייחודיות שלך או שאתה רוצה להשטף בזרם האדיר של התרבות העולמית ולהטמע בתוכה.
אז זהו - שאני מסרב לקבל או ה "או" ומאמין שאפשר וצריך "גם וגם" כלומר להישאר יהודי וישראלי וביחד עם זה
להשתלב ולתרום ולקבל מהתרבות העולמית הזו שהיא במידה רבה של צדק כל כך פופולארית - בצדק,
כי יש בה המון עומק ויופי ואמת וכן, אפילו סתם "כיף". השאלה הקשה היא כמובן איך עושים את זה, איך משלבים?
אני רוצה להאמין שהפתרון האישי שלי הוא טוב ונכון (לפחות לי, שלך יכול להיות אחר כמובן). אמת, אני גם עושה טעויות
once in a while - למשל, משלב בדברי מלים לועזיות שלא לצורך, אבל גם זה חלק מהעניין - להעז לטעות לדעת לתקן.

אני רוצה להאמין שאילו ידע מתתיהו החשמונאי שהתנגן לי בראש שיר של ה Doors מיד אחרי ה"מעוז צור" של נר שמיני
- זה לא היה מפריע לו יותר מדי. חכמה גדולה, תגידו. מתתיהו כבר היה זקן כשמרד החשמונאים פרץ, ובניגוד לאליהו,
אין סכנה שיופיע לפתע בחנוכה (או בפסח) ויוכיח אותי על טעותי, אז אני יכול לפנטז עליו מה שאני רוצה. יתכן גם
שמתתיהו היה מתנגד לשיר של ה Doors בלי קשר להתייוונות שהרי הרבה אנשים שבגרו לפני שנות השישים התקשו
ומתקשים להתחבר למוזיקה שלהם.

ובכל זאת בל נשכח ששמעון - בנו של מתתיהו ששיסף את הייווני והרים את נס המרד, כשנולד לו בן, נכד למתתיהו,
קרא את שמו "יוחנן הורקנוס", כך שבין אם אתה יהודי ובין אם אתה ייווני יהיה לך קל להגות את שמו ולפנות אליו בדברים.

הבחורה עם האוזניים

יום ד', פסטיבל SoLow, מוזיקת אינדי בעיר התחתית. על הכרטיס כתוב שש. ההופעות, מסתבר, מתחילות רק בשבע. בינתיים מסתובב עם חבר בין הבמות והדוכנים שבתהליכי הקמה, מסתכל על האנשים הבודדים שהגיעו כמוני – מוקדם מדי. קשה לפספס אותה, בחורה נמוכה שזוג אוזני חתול (או אולי דובי) בולטות החוצה מהשיער החום שלה. למזלי כבר נתקלתי בתופעה, כך שאני יודע שזו לא מוטציה, אלה פשוט אופנה - קשת לשיער שכוללת גם זוג אוזניים. חצאית מיני משובצת, שפתיים אדומות מליפסטיק ומשקפיים גדולים משלימים את ההופעה שלה שכל הזמן מתנדנדת בין "איזה חמוד" לסקסי. קשה לי להחליט אם היא בת שש עשרה שמנסה להראות כבת שלושים או בת שלושים שמנסה להראות כבת שש עשרה. היא מסתובבת שם לבד.

בינתיים גם אשתי הגיעה וההופעה הראשונה מתחילה. המוזיקה קצבית וכיפית ואני נדחף קצת קדימה לראות יותר טוב את הלהקה והנה אני רואה אותה – שם ליד הבמה, בשורה הראשונה ממש, רוקדת, כולה בתוך המוזיקה, לבד. יש שתי במות והפסטיבל מאורגן כך שבזמן שפֹה מתארגנים – שם כבר מנגנים, אבל יש חפיפה, כך שאם נמאס לך להקשיב פה – אתה יכול להקדים ולתפוס מקום טוב שם. אנחנו עושים את המסלול האקרעי שלנו בין הבמות ובכל זאת בכל פעם שאני מסתכל, אני רואה אותה שם, ליד הבמה, בשורה הראשונה, רוקדת, כולה בתוך המוזיקה, לבד.

יום ה', פסטיבל SoLow. הפעם אנחנו מגיעם בזמן, ישר להופעה, יש יותר אנשים, יותר צפוף. אולי בגלל זה רק בהופעה השלישית אני שם לב ששם מקדימה, ממש ליד הבמה, יש בחורה אחת אם אוזניים של חתול שרוקדת, לבד. הבגדים אחרים, אבל הליפסטיק והמשקפיים וכמובן האוזניים – אותו הדבר. המוזיקה – טובה ואפילו טובה מאד, אבל הווליום מאד גבוה ויש הרבה אורות מנצנצים ומלא עשן, חלקו של סיגריות. בשלב כלשהו אנחנו מתעייפים ואישתי מציעה שנקפוץ לסינקופה, המועדון-פאב שמהווה את הצלע השלישית של הפסטיבל הזה. מקום קטן יותר וללא עישון ולכן המופעים בו יותר קאמריים ואינטמיים. חוץ מזה יש שם מקומות ישיבה.

הגענו מוקדם, הסינקופה כמעט ריק ואנחנו תופסים את השורה שניה ממש ליד הבמה. עד שההופעה מתחילה כבר מגיעים עוד אנשים ואפילו הרחבה מצד ימין לבמה, שקודם היתה ריקה, מלאה עכשיו באנשים שפשוט משתרעים להם חצי ישובים חצי שוכבים על הרצפה. ההופעה מתחילה, מוזיקה אלקטרונית. אני זורם עם הצלילים, מקשיב, המוח דרוך, אבל העיניים פנויות והן משוטטות על פני הקהל. ואז אני מבחין בה – שם מימין לבמה, בשורה הראשונה. הפעם היא לא רוקדת, אלא חצי יושבת חצי שוכבת, שרועה, כמו כולם. הפעם היא גם לא לבד, כי יש שם לידה איזה בחור אחד שהיא נשענת עליו וזרועותיו מקיפות אותה בחיבוק גדול.

אינני יודע עליה כלום, ובכל זאת החיבוק זה ממלא אותי בשמחה.

קו 24

היום זה היום. אחרי שלושה שבועות של אימונים מרוכזים והכנות נפשיות, שְמִיל הרגיש שהוא מוכן. מוכן לעולם האמיתי, מוכן לבחון את עצמו "על רטוב", בתנאי שטח. כשהאוטובוס הגיע לתחנה, הוא עלה עליו בביטחון של מי שיודע שיצליח. אפילו מספר הקו 24  - "כַּד" בגימטריה, היה אות מבשר טובות. האוטובוס היה כמעט ריק והוא התיישב מאחור, בסוף ממש, באמצע המושב האחרון. מקום שאין טוב ממנו לצפות בנוחות על שאר הנוסעים, לתהות על קנקנם ולבחור מתוכם את ה"קרבן" – זה (או זו) שעליו ינסה את אשר למד ותרגל. כשבצומת דניה עלתה לאוטובוס אשה נאה, לא צעירה, אבל מאד מוקפדת, משהו בתוכו הקליק והוא ידע – זאת היא. ממש כפי שהמדריך שלו הבטיח: "אם תכוון את נפשך כהלכה, כשזה יקרה – תדע". עכשיו – קדימה – ליישם את שלושת השלבים:

שלב ראשון – ההתכוונות: היא התישבה כמה שורות לפניו והוא כיוון אליה את מבטו. מנסה לרוקן את מוחו מכל מחשבה פרט לה – רק "מי היא?" ו"מה הסיפור שלה?". בוודאי אחת מהעשירות האלה של שכונת דניה. אז למה היא נוסעת באוטובוס? אלה בדרך כלל נוסעות בּרכב-שטח גדול. כנראה התקלקל לה האוטו ובעלה לא הספיק להביא אותו מהמוסך והיא בטח שחקנית ועוד מעט היתה מאחרת לחזרה שלה בתיאטרון אז התפשרה ונסעה באוטובוס. לא הטרידה אותו האפשרות שאולי הוא לא מדייק - הפרטים של הסיפור עצמם אינם חשובים. חשובה ההתכוונות.

שלב שני – השער: כעת כשהוא הרגיש שהוא "מכיר" אותה, הוא בהדרגה החל לדמיין לעצמו חומה גדולה החוצה את האוטובוס ומפרידה ביניהם. באמצע החומה, בדיוק במעבר בין הספסלים של האוטובוס, היה שער של סורגים מברזל. השער היה מספיק רחב שאפשר היה לראות דרכו את המושבים שמשני צדי המעבר, בפרט, את המושב בצד ימין בו היא ישבה. השער היה נעול. האוטובוס הגיע בינתיים למרכז חורב ופנה ימינה לכיוון רוממה, אבל שְמִיל בכלל לא הבחין בכך כי כעת הגיע לחלק שדורש הכי הרבה ריכוז: הוא הושיט את ידו קדימה ומבלי להסיט את מבטו מהשער שבאמצע החומה החל לדמיין לעצמו שֶשָם, על כף ידו, מונח מפתח – המפתח שיפתח את השער... יש! המפתח שם. הוא ממש הרגיש את משקלו ואת הקרירות המתכתית שלו על כף היד והוא ידע שזה הצליח ואפשר לעבור ל...

שלב שלוש – פתיחת השער: האוטובוס המשיך לסוע ושמיל המשיך לשבת במושב שלו, אך בעיני רוחו הוא קם והתקדם במעבר בזהירות לעבר החומה. כשהגיע לשער, הכניס בחור המנעול את המפתח וסובב. השער נפתח. אור גדול הציף אותו. הוא ממש הרגיש איך נפשו מתחברת אל נפשה של האשה הזרה הזו ואיך הוא חש את תחושותיה ואיך עוד רגע והוא יוכל לקרוא, כלומר לשמוע, את מחשבותיה, ממש כאילו דִבּרה איתו וספרה לו את כל אשר על ליבה...

העלבון והאכזבה היו כמעט קשים מנשוא. תשוש וחסר אונים הוא צנח שמוט מעוצמת הכישלון – האשה הזאת שבחר, דִבְּרה, זאת אומרת חשבה, רק ברוסית.