"סבא, סבא, תפסתי בלבזאור!" קראתי בהתרגשות, מנפנף בידי את הטלפון הסלולארי שלי עם אפליקצית ה Pokeon Go הפתוחה על המסך. הייתי בן שבע אז וסבא לא ממש הבין מה אני רוצה. לקח לי הרבה זמן להסביר לו. "יפה מאד" הוא אמר לבסוף, אבל הייתה אכזבה בקולו. אחרי רגע הוא הוסיף: "זה באמת יפה מאד, אבל זה הכל ווירטואלי, נכד יקר שלי". הרבה שנים עברו מאז, אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, כי מה שהוא עשה אחר כך היה מופלא בעיני: פתאום הוא נעמד, הקשיב למשהו, בלי להוציא את הסלולארי שלו מהכיס! ואחר כך בצעד בוטח נדחק בין פחי האשפה לתוך סימטה צדדית שרגע קודם בכלל לא חשדתי בקיומה.
היינו בשכונת הדר, באמצע יום טיול בחיפה, העיר שלו שכל כך אהב ושההורים שלי לא סבלו כי אמרו שהיא פרובינציאלית. ברחוב הראשי היו הרבה אנשים ושם גם תפסתי את הבולבזאור הראשון שלי. שם הוא גם נעמד ואחר כך נדחק לסימטה. דילגתי מעל פחי האשפה ונדחקתי בעקבותיו, זה היה קצת מפחיד. הכל שם מאחורה היה ישן ומוזנח וחלוד, שברי רהיטים ואשפה, צינורות ישנים ועץ עתיק כמעט בלי עלים. עמדתי בין כל אלה ופתאום גם אני שמעתי: "מְיוּ, מְיוּ, מיו" הלכנו בעקבות הקול ואחרי רגע סבא מצא אותו - גור חתולים קטן. אמיתי לגמרי. לא כמו באפליקציה "pet a pet". החתול היה רזה ומלוכלך אבל סבא הרשה לי ללטף אותו. ההרגשה של הפרווה מתחת ליד שלי היתה כל כך נעימה והחתול אפילו השמיע גירגור - לא חזק וברור כמו החתול באפליקציה, אבל איכשהו דווקא הגרגור החלש הזה שלו מילא אותי ביותר שמחה ממה שאי פעם הרגשתי מחתול של pet a pet.
לקחנו את החתול לבית של סבא והוא הרשה לי למזוג לו חלב לקערה. ממש התמוגגתי כשהוא זקף את זנבו בהנאה והחל ללקלק. "אתה יכול לקחת אותו הביתה אם תרצה" אמר לי סבא, אבל אמא לא הרשתה והחתול נשאר אצלו.
בכל פעם שהיינו באים לבקר - דבר ראשון הייתי הולך ללטף את החתול. קראתי לו חתולואלי - שזה קיצור של חתול לא ווירטואלי. לאף ילד בכיתה שלי לא היה חתול כזה, אמיתי. חלק אפילו אמרו שאני משקר - "עובדה, אף פעם לא ראינו אותו". אבל אני ידעתי שהוא אמיתי ומאד אהבתי אותו. שלוש שנים אחר כך הוא מת, חתולואלי, והייתי מאד עצוב. החתולים של pet a pet אף פעם לא מתו ולכן בהתחלה כעסתי על סבא שבגללו אני כל כך עצוב. סבא הרגיע ושאל: "אתה עצוב עכשיו, אבל האם היית מעדיף אם היו לך רק חתולים ווירטואליים, כאלה שאף פעם לא מתים?" הבנתי שלמרות העצב, אני שמח שהכרתי את חתולואלי.
הרבה שנים חלפו מאז. גם סבא שלי מת בינתיים, בן שמונים וחמש היה כשנפטר. אהבתי אותו את הסבא שלי. אהבתי גם איך שאפילו כשהייתי מבוגר, בכל פעם שהייתי מדבר איתו, היה מפריד לי בראש בין: "זה באמת יפה מאד, אבל זה הכל ווירטואלי" לבין הדברים המעטים בחיי שכמו חתולואלי - היו אמיתיים. "תמיד תשמור שיהיו לך גם כמה כאלה 'לא ווירטואליים' בחיים שלך" היה אומר לי. הוא תמיד היה אחד מהם. זמן קצר לפני שנפטר, כשכבר ידענו על המחלה, שִכנעתי אותו לעשות סריקה קוגניטו-הולוגרמית של עצמו. לא סיפרתי לו בשביל מה זה ועד היום אינני יודע אם לא ידע, או שרק העמיד פנים שלא ידע - למעני.
גם עכשיו, כשאני כבר מתקרב לגיל בו היה הוא כשמצאנו את חתולואלי, אני עדין נזכר בו, בסבא, מדי פעם, וברגעים הקשים בחיי, כשאף אחד לא מסתכל, אני פותח את האפליקציה של cognito-holo ומתבונן בדמותו האהובה וחרושת הקמטים מסתכלת אלי. אני מספר לו את אשר על ליבי והוא עונה לי ש"זה באמת יפה מאד", אבל אחר כך תמיד מוסיף: "אבל זה הכל ווירטואלי. תזכור את חתולואלי ותמיד תשמור לך גם כמה כאלה 'לא ווירטואליים' בחיים שלך".
