יום אחד
כשאפרים הלך להוריד את הזבל הוא מצא במכולה של האשפה סנדל של אשה עשוי זכוכית.
אפרים לא היה אחד שמחטט בפחים ולכן האינסטינקט הטבעי שלו היה פשוט להתעלם ממנו,
אבל הסנדל היה כל כך עדין ויפה שהוא לא יכל להתאפק ולבסוף לקח אותו. בבית, לאחר
ששטף אותו היטב, הבחין עוד יותר עד כמה הוא יפה ומיוחד, ממש מלאכת מחשבת קסומה.
למחרת כשיצא בדרכו לאוניברסיטה, עטף בעדינות את הסנדל והכניס אותו לתיק שלו.
"מענין מה החברים שלי יחשבו על זה", חשב. אבל כשהגיע לאוניברסיטה יצא
מפה לשם שבסוף לא הראה אותו לאיש. גם בימים הבאים, למרות שנשא את הסנדל בתיקו כל
הזמן, לא הראה אותו אפרים לאיש מחבריו ולבסוף הבין שבעצם אינו רוצה להראות להם
אותו כלל.
לכאורה
כלום לא השתנה, ובכל זאת בהדרגה נכנס הסנדל לחייו של אפרים. תמיד היה בחור נאה
וחברותי ולעתים קרובות היה יוצא ל"דייטים"
עם בנות. כך גם עכשיו, אלא שמאז שמצא את הסנדל חש אפרים מדי פעם דחף לבקש מה"דייט" שלו שתמדוד
את סנדל הזכוכית. לעתים נעשה הדבר בחצי צחוק כשהיה כורע ברך מולה ב"תנוחת נסיך" ולעתים
בפרצוף מבויש ורציני. אבל באופן מפתיע, למרות שרובן היו נענות לאתגר בהתלהבות, לאף
אחת הסנדל לא התאים. מפתיע, כיוון שאפרים לא היה בררן בענין מבנה הגוף של ה"דייטים" שלו והן
נעו במנעד רחב מגדולות עד קטנות ומשמנות עד רזות ותמיד היה הסנדל קטן מדי או גדול
מדי, צר מדי או רחב מדי. מבלי שאפרים שם לב, איכשהו גם תמיד היה יוצא שזמן קצר
לאחר המדידה, הקשר עם אותה הבחורה היה מתפוגג ושוב לא היו נפגשים.
כך היה
עד לנשף האביב ביער ביריה. מי בכלל עורך נשפים בימינו אלה? ועוד נשף אביב? ועוד
ביער ביריה? ועוד בשבת? כך גם חשב אפרים לעצמו, אבל הפרסום באינטרנט הבטיח שתנגן
שם להקת "עכברים
כחולים עם כנפיים" שהיתה ללא ספק הלהקה המקומית החביבה עליו ביותר ועל כן
החליט ללכת. בהיותו סטודנט תפרן ללא רכב משלו נאלץ לחפש לעצמו הסעה, וכך מצא את
עצמו ביום שבת בצהרים בטרמפ לכיוון יער ביריה במכוניתה של בחורה בשם לולה.
הנשף
עצמו היה קצר מוזר, אבל העכברים הכחולים עם כנפיים ניגנו את המוזיקה הקיצבית שלהם
והוא מצא את עצמו רוקד מאושר עד שעה מאוחרת. במתכוון או שלא, יצא שלולה תמיד היתה
שם בסביבה. למעשה אפשר להגיד שמרבית הערב רקדו ביחד. כך גם יצא שההרגשה ש"מיצינו את הקטע" ושהגיע
הזמן לשוב הביתה, נחתה על שניהם פחות או יותר במקביל. "וואו, כמה רקדתי היום",
אמרה לולה לפני שנכנסה לאוטו וחלצה את נעליה, לתת לרגליה העיפות קצת אוויר. אפרים
הרגיש שזה פשוט חזק ממנו וכרע ברך לפניה והושיט לה את הסנדל: "עלמתי, האם
תהיי מוכנה, למעני, למדוד את סנדל הזכוכית הזה", אמר בטון שהיה ספק רציני ספק הלצה. העלמה נעתרה ומדדה את הסנדל
והפעם - הוא התאים. אפרים היה כה המום שכמו קפא על מקומו מבלי יכולת לזוז. "יללה,
כבר מאוחר, צריך לסוע" הוציאה אותו לולה מההלם והושיטה לו את הסנדל. בדיוק
בחצות, בסיבוב של מירון, הפכה המכונית של לולה לדלעת והם נשארו תקועים שם כל
הלילה. בבוקר כשעלו על האוטובוס הראשון מצפת לחיפה, כבר ידע אפרים שלולה היא האחת
בשבילו...
