"נותרו לה עוד שלושה חודשים לחיות", אמר הרופא, וחייו הקודמים התמוטטו בבת אחת. מהלך המחלה היה צפוי, התרופות יכלו לכל היותר לעכב אותו בכמה ימים. "לפחות הן יעזרו שלא תסבול", ניסה הרופא לעודד.
"אתה לא תתן לי להגיע למצב של צמח", היא השביעה אותו ומהרופא הם הלכו ישר לסיור בתי מרקחת. ביחד קנו מספיק מהתקופות שרשם בשביל להרוג פיל.
"לאן אתה נוסע עכשיו? היית צריך לקחת בצומת שמאלה" - הוא המשיך ימינה…
"אני רוצָה כלב", היתה אומרת לו שוב ושוב. "אני לא", היה עונה לה. הוא באמת לא רצה כלב, ההתעסקות, להוציא לטיול, לאסוף את הקקי בחוץ, או הפיפי שלפעמים יברח לו בבית אם שכחת לקום בחמש בבוקר לטייל אותו. מה הוא צריך את הצרות האלה? חייו שקטים ומסודרים, למה לסבך?
עכשיו שנותרו לה רק שלושה חודשים - החליט שהם יהיו ההכי טובים שאפשר והמשיך בצומת ימינה - לכלביה של צער בעלי חיים. "תבחרי את מי שאת רוצה, רק שלא יכנס לנו לחדר השינה כשאנחנו ישנים".
החיוך שעל פניה - היה המתנה הכי גדולה שיכל לקבל. "את זה" - היא הצביעה על כלב מדובלל - חצי פודל חצי כנעני - "בוא אלי מקס שלי" - היא קראה לעברו והוא בא - כאילו ידע שזה שמו ושזה יעודו בחיים.
בהתחלה, לא אהב אותו. הוא בכלל היה איש של חתולים. כשהיה חוזר הביתה מהחנות והכלב היה מקבל את פניו בנביחות שמחה וכשכושי זנב נמרצים, לא הבין על מה כל ההתרגשות הזאת - אידיוט, מה אתה מתלהב כל כך? עוד לא קלטתָ שאני לא אוהב אותך? אתה פה רק בגללה. אבל הוא אהב אותה והיא אהבה אותו והיא אהבה גם את מקס ומקס הבין את מה שהוא עדיין לא הבין - שאין להם ברירה אלא לאהוב אחד את השני.
הם ניסו להוציא את המקסימום מהתקופה שנותרה והרבו לטייל - הדבר שהכי אהבה זה לטייל, רק היא והוא, ועכשיו היא והוא ומקס שרץ לפניהם, חוזר ומסייר, נובח ומכשכש בזנבו כמו מבטיח - אל תדאגו, בדקתי, השטח נקי. הם טיילו בטבע, בהרים ובמדבר ואחר כך במישור ואחר כך רק בעיר או ברחוב או בחצר ואחר כך כבר לא.
הכל היה מתוכנן. "אסור שתהיה בבית כשאני עושה את זה, אחרת יחשדו בך ותסתבך - תישן הלילה אצל אחותך בתל אביב". כשחזר, מקס קיבל את פניו ביללות של צער וגעגועים. גם למחרת, בלילה שאחרי הלוויה, כשהסתלקו אחרוני האורחים של השבעה והוא נכנס לחדר השינה שעכשיו היה רק שלו וסגר את הדלת. מקס שהיה בסלון, שמע את הדלת הנסגרת והתקרב אליה. כשהיתה חייה, תמיד היה רובץ שם ונרדם - כמו שומר סף נאמן. אבל הפעם, לא רבץ ולא נרדם, אלא ילל וילל וילל כל הלילה עד שהוא ויתר, פתח לו את הדלת ואסף אותו למיטתו. הם נרדמו יחד, חבוקים.
"כשאני אלך - אתה - בנה לך חיים חדשים", היא בקשה, "איפה שאני הולכת, אין לי תועלת בבדידותך".
כשהיה צעיר יותר, פינטז לפעמים על ההזדמנות השניה - להכיר שוב, מישהי אחרת, חדשה, מרתקת…
עכשיו כשהיה שם, לא היה לו חשק - לא להכיר ולא לפגוש, אפילו לא לדבר.
"תן לזה שנה - אחרי זה תתחיל, זה יבוא לבד", יעץ לו חבר, אלמן.
אבל עברו שנה ושנתיים ושלוש וכל מה שהשתנה זה שגם עם החבר ההוא, כבר כמעט שאינו מדבר.
רק הולך במסלולו הקבוע - בבוקר לטייל את הכלב, אחר כך לפתוח את החנות, בצהריים הביתה לטייל את הכלב שוב ובערב שוב לסגור את החנות ושוב הביתה. מקס הוא היחיד שמקבל את פניו. תמיד בכשכושי זנב נלהבים וקפיצות שמחה. נוכחותו בבית יוצרת עבורו תנועה, רעש וצבע.
כשמקס חלה - נכנס לפאניקה. מה יעשה בלעדיו?
הוטרינר הסביר, הרגיע, אמר גם כמה מלים בלטינית - הניתוח פשוט, הסכנה היחידה היא ההרדמה וגם זה רק תיאורטית. אבל כשחזר אחר הצהרים, הווטרינר התעקש: "הכלב ישאר בקליניקה הלילה, ליתר ביטחון. יש לנו תורן שישגיח שהכל בסדר". הוא הסכים לכך, מיד, הכל בשביל שמקס יבריא. הוא השאיר יד מנחמת על ראשו של מקס שעדיין כרע חלוש על שולחן הטיפולים. הוא חש שמחנק מתפשט בו. מחנק וְוַדאות שלא יהיה מסוגל לשהות הלילה כך, לבד, בביתו.
מה יעשה? לֵך לפאב, תשתה משהו, תדבר עם הברמן, תראה כדורגל, אולי יתמזל מזלך ותפגוש מישהי מעניינת. הוא הלך לפאב - עם הברמן, לא דיבר - נראה לו ילד. עם האישה שישבה לידו, לא התחיל, התבייש. עד ששתה מספיק לאזור אומץ, כבר גבר אחר הזמין אותה לכוסית והיא יצאה עם ההוא לעשן בחוץ. גם הכדורגל לא נראה לו מעניין. לפחות הבירה היתה טובה, גם הוויסקי שבא אחריה. "עדיף שתלך הביתה", אמר לו הברמן כמה שעות אחר כך. כולה ילד, חשב לעצמו, אבל הבין שהילד הזה צודק ובהכנעה שילם את החשבון ועזב.
הביתה הוא לא הלך, אלא המשיך להסתובב ברחובות. איכשהו בסוף מצא עצמו ליד הקלינקה. שלוש פעמים הקיף את הבניין עד שבחוש, תקראו לזה חוש ריח, מצא את אשר חיפש, את החלון שמצידו השני, רבץ מקס.
"האו", לחש לו מקס.
"האו", הוא ענה בקול רם.
'ההאאוו', השיב לו מקס.
"הההאאאוווו", ענה לו, מטביע את כל בדידותו ביללה הזו.
כל הלילה היו רובצים שם משני צידי הקיר ומיילים אחד לשני, אלמלא התורן שהתעורר מהרעש והכניס אותו פנימה והפגיש אותו עם מקס.
בבוקר, כשהוטרינר בא לקליניקה - מצא אותם ישנים, חבוקים, על השטיח הקטן שבחדר הקבלה.
