"בוא, בוא איתי", הוא לא ממש אמר לי את זה, אבל התנועה שהוא עשה עם הראש ואיך שהוא ניפנף בכנפיו הקטנות, היה לי ברור שזה מה שהוא רוצה, אז הלכתי אחריו. לרגע חשבתי לחזור לשקי השינה שלנו, להעיר את שירה שתראה אותו גם, אבל פחדתי שאם אלך להעיר אותה, הוא יעלם לי בינתיים והיא תכעס שסתם הערתי אותה באמצע הלילה. התקדמתי לעברו. כשכבר הייתי קרוב - הוא קפץ הלאה קדימה. הופ, הופ. יצור קטן, בערך בגודל של חתול, או אולי ינשוף גדול, כי הוא בעצם היה די דומה לינשוף: גוף מלבני כמו קופסא ארוכה, רגליים קטנות מלמטה, מסתיימות בטפרים כמו של ינשוף, כנפיים קטנות בצדדים. לא היה לו צוואר והגוף שלו פשוט המשיך כלפי מעלה עד שנהיה לראש: מקור מעוקל באמצע וזוג עיניים צהובות ענקיות מעליו. משני הצדדים של הראש בלטו כלפי מעלה שתי אוזנים משולשות שאותן הזיז כל הזמן לכל הכיוונים. מדי פעם הוא גם מצמץ בעיניו והשמיע קול חד שנשמע כמו "פְּוווּף". (pwoof). מה שהכי עשה אותו שונה מינשוף, היה השיער. במקום נוצות - כל הגוף שלו היה מכוסה בשיער, שיער קצר, יפה וחום. על הראש, לעומת זאת, השיער נהיה ארוך יותר וגלי, כל כך ארוך שבצדדים גלש עד לאמצע הכנפיים. גם מלפנים היה לו שיער ארוך שגלש לכיוון העיניים, אבל הסתיים בקו ישר טיפה מעליהן - כאילו אמא בדיוק גזרה לו את הפוני - מה שנתן לו מראה ממש ממש חמוד.
התקדמתי עוד והוא קפץ הלאה והתקדמתי עוד קצת ושוב קפץ, עד שיצאנו מהבקעה הקטנה שבה היינו וכל העמק של מכתש רמון נפרש סביבנו. מרחוק אפשר היה לראות את הירח - גדול ומלא וסביבו השמיים זרועי כוכבים. כל כך הרבה כוכבים - כמו שרק במדבר יש.
- "במדבר הם גם קרובים יותר, הכוכבים, כמעט שאפשר לגעת בהם", ככה שירה אמרה לי.
- "גם הירח?" שאלתי אותה בצחוק כשירדנו מכאן לתוך הבקעה הקטנה ״שלנו״.
- "כן, גם הירח" היא ענתה לי ברצינות, אבל חייכה חיוך קטן שלרגע נדמה היה לי שמסתיר משהו.
- "פְּוווּף (pwoof)?" אמר לי היצור הקטן ואני הבנתי: הוא שואל אם אני רוצה להגיע אל הירח.
- ״כן, אני רוצה להגיע לירח" עניתי לו. תמיד רציתי להגיע לירח, למרות שמאז יום הולדת עשר השלמתי עם זה שזה כנראה לא יקרה.
היצור הקטן סובב את ראשו ימינה ושמאלה, כאילו לוודא שחוץ משנינו אין איש ואז אמר לי:
- "פְּוווּף (pwoof), פְּוווּף (pwoof)" ואני הבנתי שהוא רוצה שאוחז ברגליו הקטנות.
עודי תוהה למה הוא מתכוון, הוא פרש את כנפיו והתחיל להתרומם, כשכבר היה כמעט מעלי, סוף סוף הבנתי והושטתי את ידי ותפסי ברגליו. ציפיתי שהוא יפול לקרקע, כנפיו הרי כל כך קטנות יחסית לגופו המסורבל ואני ילד גדול והאמת, גם די כבד. כבר התכוננתי להתנצל: "סליחה, אבל אתה ביקשת שאעשה את זה". להפתעתי, לא רק שלא נפל, אלא שהוא המשיך להתרומם, נושא אותי יחד איתו.
הרגשתי איך כל הגוף שלי נמתח וכבר עמדתי על קצות אצבעותי ואז עוד משק אחד של כנפיו ורגלי ניתקו מהקרקע ושנינו היינו באוויר עפים לנו הלאה.
- ״לירח!״ הוא קרא בקול.
- ״לירח!״ עניתי בחזרה.
- ״הֵי, אני מבין אותךָ!״ שמתי לב פתאום.
- ״וודאי, גם קודם הבנת״
- ״לא, קודם רק היה לי נדמה, אבל עכשיו אני ממש שומע את המילים שלך״
- ״זה כי התנתקת מהקרקע. הקרקע קשה ומציאותית ולכן הפריעה לך להבין״.
לא הייתי בטוח למה הוא התכוון, אבל שתקתי. הייתי מרוכז בירח. אנחנו עכשיו עפנו בדיוק לכיוון שלו וממש הרגשתי איך כל רגע אנחנו נהיים יותר קרובים אליו.
- ״אגב, קוראים לי סירא, איך קוראים לך?״
- ״ניצן״, עניתי לו.
הייתי מאושר, אבל אז שמתי לב שסירא הקטן כבר מתנשף. עוד רגע והתחלנו להאט. עדין התקדמנו לכיוון הירח, שעכשיו כבר היה ממש גדול, אולי כמו קבינה של משאית, אבל ההתקדמות שלנו הלכה ונהייתה איטית יותר ויותר עד שלחש לי: ״זהו, זה מה שאני יכול״ ונעצרנו.
הירח היה עכשיו מתחתי, כמו כדור גדול וסירא בזהירות הוריד אותי עליו. לרגע הרגשתי שאני מאבד את שיווי המשקל, אז התיישבתי. רגלי מתנדנדות מעבר לקצהו של הכדור ירח.ֿ
- ״איכשהו חשבתי שהוא יהיה יותר גדול״.
- "אני שְעִיר קטן, ואין לי הרבה כוח. לכן אני יכול להביא אותך רק עד לירח בגודל כזה. אם פעם יצא לך לעוף עם שעיר גדול - תוכל להגיע לירח יותר גדול."
- ״אבל זה אותו הירח?״ שאלתי מבולבל.
- ״בוודאי, יש רק אחד״.
- ״אז איך זה שהוא עכשיו קטן ועם שעיר גדול הוא יהיה גדול?״ תהיתי.
- ״זה פשוט מאוד. מהקרקע, הירח נראה קטן וכמה שעפים יותר לעברו - ככה הוא גדל. שעיר קטן כמוני - יכול להביא אותך עד לפה ואתה מקבל ירח בגודל הזה, שעיר יותר גדול היה עף יותר והיית מקבל ירח יותר גדול.
עדין הייתי מבולבל, אבל עכשיו מבטי התמקד בנוף הנפלא של מכתש רמון שנפרש מתחתי והשמיים זרועי הכוכבים שמעלי. הכל כל כך שקט ויפה. הושטתי יד לכוכב הקרוב. להפתעתי הוא היה ממש קרוב ויכולתי לקטוף אותו. היה לו ריח של לחמניה טריה וזה עשה אותי רעב.
- ״זה בסדר, אתה יכול לאכול אותו, יש הרבה כוכבים, אחד פחות לא ישנה כלום".
נתתי ביס, הטעם היה נהדר והשתווה לריח שלו.
- ״קר פה״, אמרתי פתאום.
- זה כי אתה בצד האפל של הירח, השמש לעולם לא מגיעה לפה - אז קר.
- לעולם, לעולם?
- כן, לעולם לעולם, אפילו לא בקיץ. אבל בוא, אל תצטער - נלך עכשיו לצד השני, שמה יש אור וחם.
הוא הושיט לי כנף, לעזור לי לקום וביחד הלכנו על הכדור לצד השני. הוא, מדדה בקלות על רגליו הקצרות, אני, מהלך בזהירות שלא אפול החוצה מהכדור הקטן.
עוד שלוש פסיעות והיינו בצד השני. שם באמת היה מואר והרבה יותר חם. התיישבתי בעדינות.
עכשיו שהיה לי חם ונעים, שוב נהייתי רעב, או שאולי זה הריח שהיה שם שעשה אותי רעב, ריח כזה של גבינה צהובה נהדרת. סירא בדיוק הלך לחפש משהו בצד התחתון של הירח, ואני נותרתי לבדי מול תעלומת הריח. נדמה היה שהוא בא מכל הכיוונים. אבל איך זה יכול להיות? עד שהבנתי שאני יושב עליה, על הגבינה הנהדרת הזאת. הירח הזה עשוי כולו מגבינה בריח נהדר. חפנתי את הידיים בירח ולקחתי גוש גדול ואכלתי. עם שאריות לחמניית הכוכב שלי - זה היה ממש מעדן. קצת אחרי שסיימתי, סירא הופיע שוב. הפעם הוא נראה טרוד קצת.
- ״בוא, כבר מאוחר, צריך לחזור, אנחנו צריכים לחזור לקרקע לפני שהשמש תזרח.
הוא התרומם והפעם, כמו טייס מנוסה, כבר ישר ידעתי מה צריך לעשות ואחזתי ברגליו בחוזקה.
- ״תגיד, איך זה שהירח עשוי מגבינה?״ שאלתי
- ״לא יודע, ככה זה, כשהוא קטן הוא עשוי מגבינה״
- "וכשהוא גדול?״
- "כשהוא גדול הוא עשוי מסלעים״
- ״חבל״
- ״כן, חבל, אבל כנראה שקשה להשיג כמויות כאלה גדולות של גבינה שיספיקו לירח גדול. אפילו כל הפרות של שביל החלב לא יספיקו".
הדרך חזרה היתה הרבה יותר מהירה ונדמה היה שתוך רגעים ספורים כבר הגענו.
- ״כמובן, כי זה הרי בירידה...״ הוא הסביר לי כשרגלי נגעו בקרקע. סוף המשפט שלו כבר נשמע לי כמו
- "פְּוווּף". (pwoof).
הוא קד מולי קידה ואני אמרתי לו תודה ונופפתי לו לשלום. ואז הוא התרחק ממני ונעלם. מיד פתחתי בריצה לכיוון שקי השינה שלנו.
- ״שירה, שירה, לא תאמיני מה ראיתי עכשיו ומה עשיתי עכשיו."
הגעתי לשקי השינה שלנו, הייתי חייב לספר לשירה, אפילו אם היא תכעס שאני מעיר אותה באמצע הלילה ותגיד שאני מדבר שטויות. אבל שירה לא היתה שם. שק השינה שלה היה ריק. חיפשתי מסביב, אבל לא מצאתי אותה.
- ״שירה! שירה!״ קראתי בקול, אבל איש לא ענה. אולי היא הלכה להתפנות ולא מתאים לה בדיוק עכשיו? כך חשבתי לעצמי וכבר נשכבתי בשק השינה שלי. רק נשכבתי וכבר נרדמתי.
כשפקחתי את עיני כבר היה יום. הדבר הראשון שראיתי מול פני היו פניה היפות של שירה, שיערה החום גולש עד לכתפיה, כמו שני גלים ועיניה הגדולות מציצות, נוצצות מתחת לפוני שלה שהיה גזור בקו ישר קצת מעל לגבות.
- ״מה נשמע, ישנוני?״ היא חייכה אלי.
- ״מצויין!״ אמרתי.
מיד התחלתי לספר לה בהתרגשות את כל מה שקרה לי בלילה. להפתעתי, היא לא אמרה שאני מדבר שטויות, אלא רק חייכה את החיוך המסתורי שלה שהפך בקטעים שהתלהבתי במיוחד, לחיוך הכי ענקי והכי יפה בעולם.
עד שהגעתי לקטע עם הגבינה.
- אתה מה??
- אני חפנתי מהירח חופן גבינה ואכלתי אותו ביחד עם הלחמנית-כוכב שלי.
- מה עשית? זה לא בסדר. כוכבים יש המון, אבל ירח יש רק אחד.
לא הבנתי, אבל היא התעקשה ובסוף אמרה:
- עזוב, בערב תבין לבד.
כל היום טיילנו שמה במכתש. שירה ממש אוהבת את המדבר ומכירה המון פינות קסומות בו. לעת ערב, הגענו למערה קטנה. ״כאן נישן״ היא אמרה ופרשנו את שקי השינה שלנו והתחלנו להכין את ארוחת הערב. בינתיים החשיך ושירה קראה לי:
- הנה, בוא תראה.
יצאתי איתה והסתכלתי. הירח עמד מולה מלא כמו אתמול, בעצם, לא כמו אתמול, היתה חסרה בו חתיכה, בצד המואר. חתיכה לא גדולה, אבל בכל זאת חתיכה.ֿ
- שמה, אתה רואה?
- והיא הצביעה בדיוק למקום החסר.
- סליחה, לא ידעתי.
- מה סליחה? חסר חלק בירח וזה בגללךָ.
הרגשתי ממש אשם
- מה אני יכול לעשות?
- לתקן!
- איך?
- לא יודעת, את זה תצטרך לפתור בעצמך.
עלה בדעתי שאם אפגוש שוב את סירא השְעִיר, אולי הוא יוכל להביא אותי לשם שוב ואז אולי באמת אוכל לתקן. ניגשתי לתרמיל הגב שלי והתחלתי לחפש ולחפש ולחפש. יש! איזה מזל. כשיצאנו לדרך, קניתי במצפה רמון גוש של גבינה צהובה. רציתי להפתיע את שירה, אז החבאתי אותה למטה למטה בתיק שלי, אחר כך מרוב החוויות - שכחתי ממנו. עכשיו שלפתי אותו בגאווה:
אני אתקן, עם זה!
היא לא אמרה כלום, אבל ראיתי שהיא ממש מרוצה וגאה בי.
- את תבואי איתי הלילה?
- לא.
- למה?
- כי אתה קלקלת, אז אתה צריך לתקן לבד וחוץ מזה אני לא חושבת שהשעיר שלך יכול לסחוב גם אותי וגם אותך.
- אז לפחות תִשָאֲרי איתי עד שיבוא, שתראי אותו גם את.
- ״כבר ראיתי שעירים במדבר, אני מוכנה לוותר, חוץ מזה הם מאד ביישנים ואם נהיה שניים אולי הוא לא יבוא״, היא הסמיקה כשאמרה את זה.
אז יצאתי לבדי והתרחקתי מפתח המערה שלנו וחיכיתי. חיכיתי שהוא יבוא, השְעיר שלי. לא יודע איך - הייתי בטוח שהוא יבוא - כאילו לא יתכן אחרת. הפעם, הקפדתי לאכול משהו לפני שיצאנו לדרך, שלא אתפתה לנגוס בירח שוב. אחר שעה קלה שמעתי מאחורי את ה "פְּוווּף". (pwoof) המוכר ושוב הוא היה שם - סירא שלי.
עשיתי לו סימן שאני רוצה להגיע שוב לירח והוא הבין והתחיל לעוף. כשרגלי התנתקו מהקרקע מיד הסברתי לו מה אני רוצה לעשות.
- זה מעשה יפה מה שאתה עושה, הרבה ילדים מקלקלים בטעות, אבל רק מעטים גם מתקנים אחר כך.
- תודה.
- תראה לי את הגבינה שהבאת.
הוצאתי אותה והחזקתי ביד, זה היה קשה, כי עכשיו הייתי צריך להחזיק ברגליו רק עם היד השניה. הוא הציץ כלפי מטה, אלי:
- היא קצת קטנה, לא?
הוא צדק, היא באמת הייתה קצת יותר קטנה מהחתיכה שזללתי בלילה הקודם.
- ״נכון, אבל זה כל מה שיש לי״ עניתי בצער.
- ״אל תדאג, אני אעזור לך, בשביל זה שאלתי״.
- ״יש לך עוד גבינה?״ שאלתי בתקווה
- ״לא, אבל יש לי כנפיים״ הוא ענה וכשראה שאני לא מבין, הוסיף:
- ״הלילה, נעוף קצת פחות, ככה שהירח יהיה קצת יותר קטן והגבינה שלך תספיק.
היה יותר קשה לשבת על הירח שעכשיו היה קטן יותר ופעם אחת, בשעה שמילאתי עם הגבינה את החור של הביס של אתמול, כמעט והחלקתי למטה. אבל בסוף הצלחתי. הסתכלתי על מעשה ידי. החור היה סתום ומלא לגמרי. היתה רק בעיה אחת, הגבינה שהבאתי היתה בצבע קצת יותר צהוב מהגבינה של הירח ומי שהסתכל ממש חזק - יכל להרגיש בהבדל. קיוויתי שסירא לא ירגיש. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי בחזרה ועל החור המתוקן ולא אמר כלום.
- ״זהו, סיימתי, חוזרים?״
- ״כן, חוזרים, אתה ילד טוב״.
כשחזרתי למערה, שירה לא היתה שם. לאן היא נעלמה? היא הרי ידעה שאני הולך לירח, למה לא חיכתה לי? הפעם אני חיכיתי לה ולא עבר זמן רב והיא חזרה, מתנשפת, כאילו שבה ממסע ארוך ומפרך.
- ״איפה הייתְ?״ שאלתי
- "מאוחר כבר, בוא נחזור לישון״
למחרת בלילה, כשחיכינו בתחנת האוטובוס שבאמצע המכתש לאוטובוס הלילה מאילת שיקח אותנו חזרה צפונה, הסתכלנו שנינו על הירח. הוא שוב היה מלא ויפה ושלם. רק מי שהסתכל ממש ממש חזק, יכול היה לראות שבצד אחד יש לו פינה שהיא טיפה יותר צהובה מהשאר.
- ״לא נורא, אף אחד לא ירגיש״ אמרה שירה.
היא לא יכלה לדעת, נכון? שאלתי אותה למה היא התכוונה, אבל היא הכחישה שהיא בכלל אמרה את המילים האלה.
הרבה שנים עברו מאז הקיץ ההוא בו אמא שלחה אותי לטייל במדבר עם החברה שלה, שירה. ועדיין, בכל פעם שאני רואה את הירח המלא, אני מאהיל בידי על עיני ומתבונן בו היטב ולפעמים - אני מצליח לראות, ששם, בצד, יש חתיכה קטנה שהיא קצת יותר צהובה מכל השאר.
