מגלשה בצבע תכלת ואני למעלה, גבוה, גבוה גבוה. הקרקע לא נראית, כלום לא נראה, רק התכלת של המגלשה. כל השאר לבן בהיר ומסנוור. לבן של כלום, לבן של הכל. ואז דחיפה קלה ואני נהדף קדימה מבלי יכולת לעצור. הראש נופל קדימה, הרגליים נדחפות קדימה ונופלות, הישבן צונח אל המגלשה ואני מתחיל לגלוש. למטה' למטה. המהירות הולכת וגדלה ואני לא מעז אפילו להחזיק בידי במעקות משני הצדדים. ברור לי שהמהירות גדולה מדי ואם אושיט את ידי הן יתחממו ויכבו. איך עוצרים? אפשר בכלל לעצור? אני יודע שלא, ברור לי שאין דרך חזרה. ואז האוויר מכה בי, אוויר קשה, אוויר קר, חריף, בוער. אבל אני לא יכול לעצור ותוך כדי הגלישה המהירה הפה נפתח בקול נשימה עמוק וווה וווה והאוויר נכנס לתוכי, לריאותי, כן יש לי דבר כזה, ריאות, והן מתמלאות באוויר עכשיו ומתרוקנות ושוב מתמלאות ואני ממשיך לגלוש עוד ועוד למטה, למטה, למטה ועדיין לא מצליח להסתגל לגלישה מטה ולמהירות שאינה מאטה לרגע, אבל איכשהו כן מתרגל לדבר המוזר הזה שנקרא אוויר שעכשיו יוצא ונכנס בריאותי באופן סדיר ולרגע אני אפילו כאילו שוכח ממנו, כאילו היה שם תמיד. לא, הוא לא היה שם תמיד, אבל אני מבין שמעכשיו תמיד יהיה שם, סביבי ובתוכי ואם לרגע לא יהיה חלילה - גם אני לא אהיה.
אני מסתכל קדימה ודמות של זרועות גדולות אוחזות בי ומניפות אותי באוויר ושוב אוספות ואחר כך מוסרות אותי לזוג זרועות אחר, דקות יותר, אבל חזקות ויציבות לא פחות ובתוך כל הזרועות האלה, אני מבין שהם מחזיקים בי חזק, שומרים עלי שלא אפול וימשיכו לשמור עלי שלא אפול גם להבא. אבל תוך כדי כך, גם כשאני אחוז כך ועטוף, אני עדיין מרגיש את הנפילה הזו, המהירה מתמדת שלא נפסקת לרגע, למרות שעכשיו אני אחוז ועטוף ושפתי עוטפות משהו נפלא ומרגיע ובתוך כל זה אני עדין נופל.
שבעים שנה נמשכה הנפילה, אולי שמונים, אולי יותר, כל כך הרבה שלפעמים כמעט שאינני מרגיש אותה, אבל היא תמיד שם הנפילה הזו. הנה יום ראשון וכבר יום חמישי ואחריו שישי ושוב ראשון, מה עשית בשבת? אהה, כן, הייתי… ועשיתי…אבל מחר יש… ושוב אני נשאב עוד ועוד למטה. המגלשה כבר לא תכלת עכשיו, היא כחולה, כחול כהה, כחול עמוק. כבר אין יותר לבן סביבי, הכל צבוע וקבוע וברור, רק שחולף כל כך מהר. הטיול לצרפת, התמונות מהטיול, "מינה, את זוכרת איפה שמנו את התמונות מהטיול לצרפת?" והנפילה נמשכת. לפעמים נדמה לי שאני רואה את התחתית. גדולה, עגולה ושחורה, שם, כבר לא רחוק ממני, למטה, עוד רגע ואני מתרסק לתוכה, כן, הנה זה בא… אבל לא, המגלשה עושה תפנית ולמרות שאני ממשיך ליפול, החור השחור שוב רחוק, שוב "שם" ולא "כאן", עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. ועדיין, ליפול, ליפול, ליפול.
