מאז שחזרנו לחיפה, יש לנו חתול. חתול שחור, מזן חתולי הרחוב. עכשיו הוא כבר בן 17 או 18 שזה ממש זקן בשביל חתול.
לפני קצת יותר מחצי שנה, הצטרפה אליו גם כלבה, מזן השיצו. יצור חמוד בשם צ'ונקה.
השבוע - נוסף גם עכבר.
צ'ונקה, היא זו שגילתה אותו. השכם בבוקר, עוד לפני שהספקתי לקום היא פרצה לחדרנו והחלה לרחרח במרץ מנסה לדחוף את אפה השחור מתחת למיטה שלנו, ודווקא בצד שלי, ליד הקיר. "צ'ונקה, מה קרה?"
כל כמה שניסיתי למשוך אותה משם, היא שבה וחזרה, מסתכלת עלי בעיניים כלביות כאומרת: "אל תגיד שאתה לא מריח את זה."
לא הרחתי כלום, אבל המחשבה על עכבר כבר חלפה במוחי. טרדות היום דחקו אותה משם. בלילה דווקא נזכרתי כשהתעוררתי לקולות חפירה וכרסום. חשבתי שצ'ונקה חזרה לחפור את המיטה, אבל דלת החדר היתה סגורה והקול בא מבפנים. עכבר! הוא ניסה לחפור את דרכו למקלחת.
באמצע הלילה אני לא בשיא הפוקוס, אז פתחתי לו את הדלת למקלחת. אם הוא כל כך רוצה - שילך להתקלח. ליתר ביטחון פתחתי גם את הדלת לכיוון הסלון. צ'ונקה הכלבה הנאמנה נכנסה במרוצה. בדרך כלל אסור לה להיכנס בלילה לחדרנו, אבל הפעם קיבלתי אותה בשמחה. אמנם הסיכוי שהעכבר יבחר לטפס עלי קלוש, אבל למה להסתכן? צ'ונקה תשמור עלי. קולות החפירה פסקו ואני חזרתי לישון. רק כמה גלָלים ושבבי עץ מכורסם העידו שהרפתקאת ליל אמש לא היתה חלום.
יומיים אחר כך, באמצע הלילה, בעודי מוזג לעצמי כוס מים במטבח, שמעתי קול קרקוש בין הכלים ונדרכתי: עכבר! הוא כנראה מצא את דרכו למטבח. לכל הדעות מקום יותר מתאים בשבילו מהמקלחת.
צ'ונקה אישרה את חשדותי ובילתה את כל יום המחרת ברִחְרוח וקפיצות סביב הפינה הימנית במטבח. מתחת לארון לא יכלה להיכנס, אבל לא היה לי ספק שהעכבר שם. למעשה, לפי הכיוון של האף שלה, ידעתי בכל רגע בדיוק איפה הוא נמצא.
מה עכשיו?
לשכן שלנו יש מלכודת והחלטתי שנשתמש בה. "לא!" אשתי נחרדה: "צ'ונקה תיתפס בה, עוד לפני שהעכבר יספיק להגיד ג'ק". היא מאוד נמשכת לאוכל, הכלבה הזאת ולפחות למזון של החתול היא הרבה פעמים מגיעה לפניו.
"מה אתה חושב?" שאלתי את החתול, "אתה אמור להבין בדברים כאלה". הוא התפרקד על השטיח באדישות. "אני חתול זקן, אני בפנסיה, מה אתה בא אלי בדרישות?". גם חוש הריח שלו כבר לא משהו.
נשארנו אני והכלבה מסתובבים סחור סחור ליד הפינה של המטבח. גיליתי שצ'ונקה יכולה לקפוץ לגובה רב, כשבנסיונה להפתיע את העכבר מלמעלה כמעט והגיעה עד לכיור.
"בערב אשים את המלכודת בתוך הארון פנימה", חשבתי לעצמי. חצי שעה אחר כך מצאתי את צ'ונקה בארון. מגרדת ומנסה להגיע אל העכבר, הפעם מבפנים. היא לא הצליחה. רק לפני שבועיים אטמתי את הארון הזה וכנראה שעשיתי עבודה טובה. בכל מקרה רעיון המלכודת בארון - ירד מהפרק.
התשובה, כמובן, עמדה לנגד עיני כל הזמן. היה זה המקרר הגדול והטוב שלנו שחייך אלי בסבלנות, מחכה שאשים אליו לב. בזהירות גררתי אותו החוצה מהגומחה שלו. יש לו גלגלים אז זה לא היה קשה כפי שזה נראה. אחר כך ניקיתי את כל הג'יפה שהצטברה מאחוריו. קודם כל כי זאת הזדמנות. חוץ מזה, אם כבר ללכוד עכבר - עדיף שיהיה יפה ונקי. אחר כך בזהירות דרכתי את המלכודת עם חתיכת נקניק כפיתיון בפנים והנחתי מאחורי המקרר. בזהירות החזרתי את המקרר למקומו, אבל לא עד הסוף. שום כלב או חתול לא יצליח לחדור לשם, אבל עכבר, שעובר בקלות ברווח שבין הארון לרצפה - יכול גם יכול.
כל שנותר היה, זה להסיח את דעתה של הכלבה, שלא תפחיד את העכבר. שֵכּן מי פנוי לסעוד את ליבו כשכלבה נמרצת מרחרחת סביבו כל העת? לעומת זאת, אם הלילה יהיה חשוך ושקט - בוודאי יפול העכבר בפח.
"בואי צ'ונקה, בואי", קראתי לה ונתתי לה לישון ליד מיטתי, איפה שבדרך כלל אסור לה. בכל פעם שהתעוררתי בלילה לשירותים (וזה קורה מספר פעמים בלילה) אורו עיניה של הכלבה: "סוף סוף הבנתָ" והיא הובילה אותי אל המטבח: "כאן! יש כאן עכבר!" הלכתי איתה, אבל אחר כך קראתי לה בחזרה. "בואי, צ'ונקה, בואי, עכשיו זמן לישון. בבוקר היא זינקה למטבח והפעם רחרחה קרוב יותר למקרר. הארתי מאחוריו בפנס. יצור קטן ואפור נלכד במלכודת.
"מה תעשה בו?" שאלה אשתי בחשש. המלכודת בנויה כך שאפשר בקלות להטביע את העכבר הלכוד בה.
"אל תדאגי, צפויה לו קריירה מזהירה בהייטק", הרגעתי אותה, "יש בעיות בשרשרת האספקה שגורמות למחסור חמור בעכברים".
בנחת עשיתי את סידורי הבוקר והתארגנתי לצאת לעבודה. רק כשהכל היה מוכן שלחתי את צ'ונקה לחדר השינה ונעלתי אותה שם. בזהירות הזזתי את המקרר והוצאתי מאחוריו את המלכודת. העכבר קִפֵּץ בתוכה בפחד. "אתה תיסע למת"ם", ניסיתי להרגיע אותו, "יש שם משרדים של אינטל ושל גוגל. וודאי תמצא את מקומך". הכנסתי את המלכודת לשקית, את צ'ונקה שיחררתי לעניניה וקדימה לעבודה.
בכניסה למת"ם, בצד ימין, לפני הבניין של מיקרוסופט, נותרה פיסה קטנה של טבע - דחוקה בין הכביש מצד זה ומסילת הרכבת מהצד השני. לשם הלכתי ושם פתחתי את המלכודת. תחילה היסס העכבר, אחר כך התקרב לאט לאט לשפת המלכודת ואז בקפיצה נחשונית זינק לשיח הסמוך ונעלם. אין ספק שעוד נשמע עליו באיזה אקזיט כזה או אחר. בינתיים, אצלנו בבית, שוב נותרנו רק עם כלבה חמודה וחתול זקן.
