ספר מחזור

פעם, לפני שנות דור, נסעתי לאמריקה. live the dream, תחילתה של קריירה מפוארת ומכניסה. שלושה חודשים אחר כך, חזרתי ארצה עם הזנב בין הרגליים. אחד הקורבנות של אותה נסיעה אומללה, היה ספר המחזור שלי מבית הספר התיכון. כשנסעתי, חשבתי שאני נוסע לזמן רב ועל כן פירקתי את הדירה שלי ואחסנתי את כל רכושי ובכלל זה את ספר המחזור אצל הורי. כשחזרתי - הוא כבר לא היה שם. כפי שאני מכיר את האמא שלי, בוודאי נתקלה יום אחד בערימה של דפים וחוברות ולאחר שזיהתה שמקורם בימי בית הספר שלחה את כולם אחר כבוד לפח. היא כמובן הכחישה, אבל זה לא שינה את העובדה שהחוברת החביבה עם התמונות של כל בני המחזור שלי ועוד מלא זכרונות, כבר לא הייתה שם.

שנה אחר כך, נולדה בתנו הבכורה והחיים לקחו אותנו במסלול המטורף (הרגיל?) של ילדים וקריירה ומשכנתא. פעם בהרבה זמן הייתי נזכר בו, בספר המחזור ומיצר על העלמו - אבל האמת, מרוב הווה ועתיד לא היה לי זמן לעבר. עד שאי שם בסביבות גיל חמישים כמה מהחבר'ה אירגנו פגישת מחזור. רציתי להיזכר בפרצופים מפעם לפני האירוע. אחרי האירוע, רציתי לחזור ולהשוות את הפרצופים שראיתי לאלה שהיו, אבל הוא לא היה שם.

פעם, קצת אחר כך, ישבתי עם חבר בביתו, אחד הבודדים איתם שמרתי על קשר כל השנים האלה, נזכרתי בספר המחזור והוא הוציא אותו והעלנו זכרונות. חשבתי שכדאי להשאיל ממנו את החוברת ולצלם, אבל לכלל ביצוע זה לא הגיע.

בשנים האחרונות, אני משחק עם האמא שלי ברידג', פעם בשבוע במועדון של מיל"ב באחוזה. התחלתי עם זה בשבילה, לאחר שנפרדה מהחבר שלה, שהיה גם הפרטנר שלה למשחק, אבל האמת, אני מאוד נהנה גם מהמשחק עצמו.

לפני שבועיים מישהי שהחלה לשחק שם לא מזמן, סיפרה לי שעשתה סדר בביתה (הם עוברים דירה בקרוב) ומצאה - ראה זה פלא - את ספר המחזור של המחזור שלי בתיכון. הוא היה שייך לגיס שלה ומשנסע לחו"ל השאיר את הספר אצל הוריו ומשם הוא התגלגל אליה (הבחור עצמו, עדין בחו"ל). מתוך סקרנות דיפדפה בו ולפתע נתקלה בשמי.

מה רבה הייתה התרגשותי כשסיפרה לי על כך ושאלה אם ארצה אותו, כי לה אין מה לעשות בו.

"בוודאי! תודה רבה!" אמרתי בהתלהבות כה רבה עד שאפילו טעיתי בהכרזה ונאלצנו לשחק 3♥️ במקום 4♠️

השבוע היא הביאה לי אותו וכך לאחר כמעט ארבעים שנה - שוב יש לי את ספר המחזור שלי לעיין בו.

נערת החתולים

 שעת לילה מאוחרת, הרחוב כבר ריק מאדם, אבל היא ממשיכה לנגן על הגיטרה שלה. המוזיקה שמחה וחיוך נסוך על פניה. כמה חתולים יושבים סביבה.

"קהל מיקרי שהתקבץ כאן?" אני שואל.
"מה פתאום מקרי?"היא מעמידה פני נעלבת, "הם באו במיוחד בשביל לשמוע אותי מנגנת".
"ההוא אפילו בא כל הדרך מעבר לגן הציבורי", היא מוסיפה בצחוק ומוציאה מתרמילה חופן גרגירי מזון לחתול ומחלקת להם ביד נדיבה .

בעקבות תמונה של Yutaka Murakami מתוך אלבום תמונות שקנו לי הבנים שלי כשהיו ביפן.

הבית שבפינה

 מאז שיש לי כלבה, התחלתי שוב לטייל ברגל בשכונה שלי (שהרי גם לכלב צרכים משלו). אני מוצא שיש משהו נעים וטבעי בהליכה ברגל. הקצב בו הנוף חולף על פניך הוא בדיוק הקצב הנכון - הקצב שהמוח (או הנפש) זקוקים להם כדי להספיק ולעכל ולהרהר במה שרואים. 

בפינת הרחוב שמעל לרחוב שלנו (בחיפה רחובות הם תמיד מעל או מתחת אחד לשני), יש בניין יפה המחופה באבני גזית. מי שלא מכיר, יחשוב שהוא נבנה לא מזמן. אבל אני עוד זוכר אותו כפי שהיה פעם לפני ששופץ והורחב. אז, כשעוד היה סתם בניין שיכון רגיל, גרה בו אישה אחת שהכרתי. היא היתה גרושה והיה לה ילד ולילד היו בעיות קואורדינציה. גם לילדה שלנו היו בעיות דומות וכך הכרנו - בחוג ההתעמלות לילדים עם קשיי קואורדינציה. נהיינו חברים, היא ואני ואשתי והילד שלה והבת שלנו. היינו מתארחים אצלה והם היו מתארחים אצלנו. חיפ'לה מקום קטן ובמהרה גילינו שהיא למדה שנתים מעלי באותו בית ספר. לא זכרנו אחד את השניה מאותה תקופה, אבל זה לא מנע מאיתנו להחליף רכילות על כל המי ומי שהיה אז בבית הספר. מדי פעם היא הייתה נעלמת לתקופה והסבתא היתה מטפלת בילד, אבל לא יחסנו לכך חשיבות רבה. אם שאלנו, הייתה אומרת שהייתה חולה. פעם סיפרה לנו שבעלת הדירה בה גרה (בשכירות) הציעה לה לקנות את הדירה ושעם עזרה מהוריה היא אפילו יכולה לעשות זאת. בסוף מסיבה כלשהי לא קנתה ומשהדירה נקנתה על ידי אחר, נאלצה לפנות אותה ועברה לגור במקום מרוחק יותר מאיתנו. הילדים כבר בגרו אז את החוג להתעמלות ובהדרגה הקשר נותק.

אחר זמן פגשנו אותה והיא סיפרה לנו שהיתה לה תקופה קשה, אבל עכשיו כבר יותר טוב. היא גם אמרה לנו שעשתה שגיאה שלא קנתה את הדירה (אז כבר דובר על השיפוץ וההרחבה). 

שנה אחר כך, נודע לנו שקפצה אל מותה מאחת הקומות העליונות של הבניין הגבוה של אוניברסיטת חיפה, שם עבדה. מאז אי אפשר יותר לפתוח את החלונות בקומות הגבוהות שם. אבל לה זה כבר היה מאוחר מדי. 

בזמן שהזכרונות האלה חולפים במוחי, רגלי עוברות את מאת המטרים המפרידים בין הבניין החדש והיפה שבפינה, דרך בית הספר שבו למדה בתי הקטנה ועד לבית השלישי מעבר לכביש, שם גרה האמא שלה באותה העת.

אני לא כל כך יודע מה לעשות עם הזכרונות האלה, אבל הם ממשיכים ללוות אותי במורד הרחוב.

האם היינו צריכים להתעניין יותר? לשמור יותר על קשר? האם אז היינו יודעים לעשות את מה שצריך היה? האם בכלל אפשר היה לעזור או להציל? ומה קרה לילד? האם האמא שלה - הסבתא שלו, גידלה אותו?

איפשהו בין מספר 115 שם גרה החברה של אחותי למספר 91 שם גרנו אנחנו, הזכרונות ההם דועכים. סט אחר של זכרונות מחליף אותם, זכרונות הילד והנער שהייתי, שגדל בחלק ההוא של הרחוב.

התיבה שבחצר

 

גורלה של המדינה היה תלוי בין שמים וארץ. כל יום נראה היה שהחורבן הולך ומתקרב. דניאל, אזרח מן השורה, מצא עצמו במצוקה קשה. הוא הרגיש כאילו חייו שלו תלויים לו מנגד, למרות שבינתיים איש לא איים עליו אישית. כנאמן למגילת העצמאות של ארצו, כל בוקר היה מניף את דגל הלאום גבוה על ראש התורן. הוא גם התקין בביתו עותק נאמן למקור של שופר-הצדק. אותו שופר קסום שבכל פעם שמישהו היה תוקע באחד העותקים שלו היה קול התרועה נשמע בכולם. בכל פעם ששמע את תקיעת השופר, היה דניאל עוזב הכל ונזעק לאן שהיה בו צורך - לעזור, להפגין או לזעוק את כאב ארצו. לנסות ולחסום את פרשי האפוקליפסה שהיו דוהרים ומנסים להשמיד כל דבר יפה או טוב שנקרה בדרכם. 

אבל רוב הזמן, לא נדרש דניאל לעשות דבר ולמעשה גם לא יכול היה. חוסר המעש הטריף את דעתו והוא התקשה לחיות את חייו הרגילים. הוא היה מתהלך חסר מנוחה בין קירות ביתו ומשהבית נהיה צר מדי, החל לשוטט גם בגינה הגדולה והמוזנחת שמאחור.

לפני המשבר, היו לדניאל עיסוקים רבים והגינה הוזנחה פשוט כי לא נמצא לו זמן לטפל בה. עכשיו הכל נראה לו חסר טעם, והוא סתם היה מהלך בה הלוך ושוב. 

במקרה, בסבך שמאחורי המחסן נתקל בתיבה גדולה. בתחילה, לא זכר אפילו מה היא ואיך הגיעה לשם. אבל משניקה קצת את המכסה, הבחין בציורי הכוכבים הכחולים ונזכר. זאת הייתה תיבת המצעים. תיבת המצעים הקסומה של ילדותו. אביו זכרונו לברכה בנה אותה כשדניאל היה בן ארבע או חמש. עדין זכר את המסור הגדול והפטיש והמסמרים והמקדחה הידנית שאביו היה מסובב לאט לאט:  "זה בשביל הברגים - עם ברגים טובים היא תחזיק לנצח". עובדה, היא עדיין כאן, למרות חמישים השנים ויותר שחלפו מאז. הוא עדיין זכר בהתרגשות את טקס "חילופי העונות", כשאימו היתה פותחת את התיבה ומוציאה ממנה את שמיכות החורף ומכניסה פנימה את שמיכות הקיץ - או להיפך. תמיד הייתה תוקפת אותו מן התרגשות כזאת בכל פעם שהתיבה היתה נפתחת ותמיד היה תוקף אותו גם הרצון להיכנס פנימה, לתוכה. רצון שאימו הנוזפת הייתה מבטלת בצעקה ופעם אחת כשהיה קטן גם בפליק על הטוסיק - "דניאל, אין לך מה לעשות, רק להפריע? לך תאכיל את התרנגולות". אבל אמו כבר מזמן לא מהלכת על האדמה הזו והתרנגולות ההן כבר מזמן סיימו את חייהן - מי בשׂיבה טובה ומי במרק.

הוא פתח את התיבה ונכנס פנימה. המכסה - נטרק מעליו. השתרר שקט. באורח קסום, המקום לא היה חשוך. אור בהיר ורך זהר מסביב. דניאל לא יכל למקם את האור - כאילו הגיע מכל הכיוונים בבת אחת. ביחד עם השקט והאור הרך עטף אותו גם הריח. ריח של ילדות, ריח המצעים והשמיכות מפעם. אולי הריח של אבקת הכביסה בה אימו הייתה משתמשת. הריח שטף אותו בגל של זכרונות נעימים. עטוף וחם ונינוח, נשכב על רצפת הארגז. כל הדאגה והמועקה שעטפו אותו בשבועות האחרונים כמו נשרו ממנו, כאילו שוב היה ילד קטן ואבא ואמא כאן לצידו והם יגנו עליו - מה יגנו - הם כאן ואין בכלל מה לדאוג כי הכל בסדר.

אורות, צלילים, מחשבות חלפו בו. דברים טובים ונעימים, תקוות וציפיות לעתיד, דברים שכבר הרבה זמן לא חש. גופו הלך והתרפה. האם זה רק נדמה לו, או שיש מזרון מתחתיו? והסדין עם הציור של העפיפון? הוא שפשף את ראשו אנה ואנא, מתענג על הכרית הרכה והתעטף בשמיכה החמה. היה קצת קר שם בחוץ, אבל לא קור רע ואכזרי, להיפך, קור נעים, קור של חוץ, קור שכל מטרתו שתרגיש כמה חם ונעים כאן מתחת לשמיכה. כשעצם את עיניו, שמע גם את התזמורת שמנגנת, התזמורת הסימפונית של וינה, איזה יצירה של שוברט. אבא שלו מאד אהב שוברט. הוא פקח את עיניו, המוזיקה נמשכה, אבל עכשיו הבחין בכלב, כלב לבן עם אוזניים חומות שרבץ ופניו כמעט תחובות לתוך האפרכסת הגדולה של הגרמופון הישן. משם באו הצלילים. הכלב הבחין בו וכשכש בזנב. הוא תמיד רצה כלב, למרות שהוריו לא הרשו.

המנגינה נמשכה, עלתה וירדה לצלילי הסימפוניה, אבל מתוך השלווה, משהו הפריע לו, כאילו אחת מקרנות היער לא כוּוְנה כמו שצריך. צליל קצת שבור, "טוווּ טואוווּ" ושוב "טוווּ טואוווּ". מי האידיוט שמנגן ככה? ואיך המנצח הרשה לו להמשיך בכך, לנגן על קרן יער כאילו… כאילו היתה שופר, שופר פשוט, שופר של צדק. שופר של צדק!

שופר הצדק! הם קוראים לו, הם צריכים אותו. בשתים עשרה יש הפגנה בצומת! הוא הבטיח שיבוא עם הדגל הגדול. הכרית, השמיכה, אפילו המזרון נעלמו. רק מעט נותר מן הריח המכשף של הילדות. הוא זינק על רגליו וביד בוטחת הדף את המכסה של התיבה.

הקול של שופר הצדק נשמע עכשיו רם וברור. הם קוראים לו, יש מה לעשות, הוא מגיע