אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות

יש לי חבר, שבילדותו היה משחק שחמט עם האבא שלו. בדרך כלל המשחק היה מתנהל בשקט, שהרי בשחמט לא מקובל לדבר בזמן שמשחקים. עד שהחבר היה עושה טעות - מהלך שגוי שממנו יהיה קשה להתאושש, ואז לפני שאביו היה עושה את הצעד הבא, הוא היה שואל אותו:

- ילד שלי, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?

ונותן לו עוד הזדמנות לתקן.

נזכרתי באותו חבר השבוע כנודע לי שהכנסת שלחה את כולנו לבחירות חוזרות

ציפור דרור

סוף סוף גם הבן הצעיר עזב את הבית ואחרי שלושים שנים של אבהות ללא הפסקה, הרגיש מיכאל שהוא חופשי. חופשי מהדאגה המתמדת לשלומם של אחרים. חופשי מהצורך להסיע ולהביא ולבשל ולדאוג ולפרנס. חופשי. חופשי כציפור דרור. חופשי לפרוש כנפיים ולעוף לאן שבא לו. לנסוק אל על עד לשמיים. הוא עמד באמצע הסלון ונפנף בידיו. סתם כדי להרגיש את התחושה. הוא לבד בבית, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. בהתחלה זה היה קצת קשה. בכל זאת שלושים שנה היה אבא במשרה מלאה, אבל היה בנפנוף הזה תחושה של שחרור והנאה. הוא הגביר את הקצב. תחושת החופש וההנאה גברה אף היא, עד שלפתע מצא את עצמו מרחף באוויר. יותר ויותר גבוה עד שהגיע למנורה של הסלון. הוא הקיף אותה שלוש פעמים ואז התעייף ונחת. "איזה כיף" אמר לעצמו.

למחרת הוא קם בבוקר כרגיל, פתח את כל החלונות בבית, שיתאוורר, שם מים לקפה, התגלח, צחצח את שיניו ונזכר שהוא חופשי. חופשי כמו ציפור דרור. שוב נפנף בידיו ושוב לאחר רגע או שניים באה התחושה הנעימה הזאת של הריחוף. הפעם זה היה יותר קל ובמהרה מצא את עצמו שוב חג מסביב למנורה. הפעם הגביר את המעגלים והקיף את כל התקרה של הסלון כמה פעמים עד שהתעייף ונחת חזרה. בימים הבאים חזר ותרגל זאת שוב ושוב ושמח לגלות שבכל פעם הכוח שלו רב יותר ושהוא יכול לעוף יותר רחוק ויותר גבוה לפני שהתחיל להתעייף. הוא ממש הרגיש איך הוא מתקדם. אחרי שבוע כבר יכל להקיף את כל הבית, על כל שתי קומותיו. פעם ועוד פעם ושלישית ובכלל לא התעייף. "זהו, אני מוכן, אני חופשי, כמו ציפור דרור" אמר לעצמו בערב כשהתקלח, "מחר, אני פורש את כנפי ועף - עד לשמים".

למחרת בבוקר, כל כך התרגש שאפילו לא טרח להתגלח ולצחצח את שיניו. הוא פשוט קם, פרש כנפיים ועף. סיבוב ראשון ושני ו"הנה אני מוכן". הוא תכנן לזנק לשמיים מהמרפסת של הקומה השניה, אבל כשהגיע לשם במעופו, גילה לאכזבתו שדלתות הזכוכית הגדולות של המרפסת סגורות. "לא נורא, אצא מהמרפסת הקדמית שבקומה הראשונה" אמר לעצמו ועף חזרה למטה, אלא שכשהגיע לשם גילה שגם שם דלתות הזכוכית האלו היו  סגורות. הוא התלבט אם לנסות לצאת דרך אחד החלונות. פרט לדלתות הזכוכית הגדולות, שאר החלונות בבית היו קטנים וצרים והוא חשש שלא יצליח לעבור דרכם, אבל עכשיו שהיה ציפור דרור, הוא הרגיש שגופו קטן וקל יותר והחליט לנסות. כל החלונות בסלון היו סגורים. גם אלו בחדר השינה. הוא טס בבהלה לקומה השניה וגילה שגם שם כל החלונות סגורים. "לעזאזל", סינו לעצמו, "שכחתי לפתוח את החלונות בבוקר, לפני שהתחלתי לעוף" הוא ניסה לפתוח אותם ככה, מקיש בכוח על הידית, אבל היא לא זזה. הוא ניסה לנחות ולחזור ולהיות מי שהיה רק הבוקר, אבל גילה ששוב איננו מסוגל. שוב ושוב התעופף ברחבי הבית בהקפות מהירות, מקיש מדי פעם בבהילות על אחד החלונות שיפתח. עד הערב כבר התעייף, אבל גם כשנחת סוף סוף, על שולחן האוכל שבמטבח, נשאר כשהיה, ציפור דרור.

ציפור דרור הכלואה בכלוב ומחכה. מחכה שאחד הילדים יבוא לבקר ויהפוך אותה שוב - לאבא.

הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה

פעם היה חד-קרן שאהב לעשן. קראו לו אַבְרם. הוא גילה את זה במקרה ביום ההולדת של שיר הקטנה כשביקשו ממנו לחכות בינתיים בחצר האחורית של המטבח. עד שהגיע תורו לברך את כלת השמחה בהרבה מזל טוב (דבר שחדי-קרן מצטיינים בו במיוחד), יצאו לחצר סִיסוֹ וחיימי שני שוטפי הכלים של אוּלָם האירועים להפסקת סיגריה.

סיסו שלף את החפיסה והדליק שתיים - אחת לעצמו ואחת לחיימי. "מה אתם עושים?" שאל אברם בסקרנות. השילוב של קולו העבה והמבט התמים שעל פניו, היו יותר מדי בשביל חיימי והוא פרץ בצחוק היסטרי. "מעשנים, למה?" ואחרי רגע: "סיסו, איפה הנימוס שלך? תוציא אחת גם ל.. איך קוראים לך?" "אברם" "...לאברם". סיסו הדליק עוד סיגריה ודחף אותה לפיו של החד-קרן. אברם סגר את פיו על הסיגריה ולקח שאיפה עמוקה. היום היה קר והעשן מילא אותו בחמימות נעימה, ועוד משהו, איזה תחושה של קלילות ושל מֶרֶץ. "לא רע" הוא סינן בפה חצי סגור, מקפיד שהסיגריה לא תשמט משפתיו. זה היה כיף.

מאותו יום הוא התחיל לעשן. בהתחלה סיגריה אחת מדי פעם, אחר כך אחת ביום, אחר כך שתים וכעבור זמן כבר עשר או יותר. מאיפה חד-קרן משיג סיגריות? תשאלו. אז קודם כל - הוא תמיד יכול לקנות אותם. כן, בכל פעם שאתם מזמינים חד-קרן לברך במזל טוב מישהו במסיבות שלכם, החווה נותנת לו על כך סכום כסף קטן והחד קרן החסכן (ורובם כאלה) יכול עם הזמן לצבור לעצמו סכום לא רע בכלל. אבל למה לקנות סיגריות כשיש דרך כל כך קלה לשנורר אותן: אברם היה מסתובב ברחובות עד שהיה ניתקל במישהו שבדיוק מדליק סיגריה. אז היה ניגש אליו קרוב ואומר בקול הכי בס שלו ובמבט הכי תמים שיכל לגייס: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה". לרוב הקורבן היה כל כך מופתע, שפשוט היה מוציא מהחפיסה שלו עוד אחת, מדליק ודוחף לאברם בפה. זה היה כל כך יותר פשוט מלקנות, ואפילו פתר לו את הבעיה הסבוכה של איך להדליק אותן בעצמו.

חדי קרן הן חיות ממוזלות והחיים של אברם היו די טובים. עד ליום הגורלי ההוא ביום ההולדת של שָנִי, כשרגע לפני שניגש לברך את הילדה, היא משכה את ראשו אליה במטרה לנשק אותו, אבל מיד עיוותה את פרצופה וקראה בקול גדול: "איכס, לחד קרן הזה יש ריח של סיגריות כמו לדודה קלרה". הדודה קלרה נעלבה, אבל מנהל החווה נאלץ להחזיר להורים של שָני את הכסף בתוספת פיצוי, הרחה אחת וגם הוא נאלץ להודות שאברם מסריח מסיגריות. "עד שאתה לא מפסיק לעשן - אין יותר ימי הולדת", פסק המנהל. מרבית ההזמנות של חדי-קרן הן לימי הולדת, בעיקר של ילדות מתחת גיל 12. כך שאברם הפך למובטל. נכון היה מדי פעם גם איזה חלטורה לוועדי עובדים, אבל אי אפשר באמת להתפרנס מזה.

אברם ניסה להגמל. באמת שניסה, אבל רק היה הולך ברחוב ורואה מישהו מדליק סיגריה - לא יכול היה להתאפק וישר היה ניגש אליו: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה". העישון פשוט עשה לו כל כך טוב וכשלא עישן הרגיש עצבני וגם היה אוכל יותר מדי. בסוף ביקש מהמנהל שישלח אותו לחווה-ביער - מרכז גמילה מעישון שהיה ממוקם בהרים. למעשה החווה היתה מיועדת לאנשים, אבל לפנים משורת הדין הם הסכימו לקבל גם אותו. זה עבד. כמעט. בכל התקופה שהיה שם - לא עישן אפילו פעם אחת, כבר חשב שניגמל, אבל ביום שחזר לעיר והסתובב ברחובות, ברגע שראה מישהו מדליק סיגריה, לא יכל לעמוד בפני הפיתוי ושוב: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה" והכל חזר להיות כשהיה.

פעם היה גבר, מוסכניק, בחור פשוט וקשוח. במקרה גם הוא קראו לו אברם. זה לא שהוא היה מטבעו רע או שמרני, אבל החיים עשו אותו כזה. מגיל צעיר היה עליו לעבוד לפרנסתו. אפילו תיכון לא סיים. כל מה שהיה לו - בעבודה קשה ובעשר אצבעותיו השיג. אבל אברם היה חרוץ והיה לו חוש לאנשים ועם השנים התקדם ומפועל פשוט הפך לבעל המוסך. גם אישה נאה ומשכילה מצא לו. הם הכירו כשהיא נתקעה באמצע הדרך והוא נחלץ לעזרתה. בינתיים נולד להם גם ילד ואברם ניסה ככל יכולתו להתאים את עצמו לאורך חייו החדש והבורגני שגורלו זימן לו. לפעמים זה הצליח ולפעמים לא. למשל כשאישתו ביקשה שילכו לקונצרט ביחד הוא הצטרף אליה. אפילו השתדל ככל יכולתו שלא להרדם באמצע. אבל כשביקשה שיצטרף אליה להופעה של בלט, חלפה במוחו מחשבה על הפועלים שלו וזה כבר היה יותר מדי. למרות האכזבה שעל פניה של אשתו הוא סירב בכל תוקף. בסוף היא לקחה את משה, בנם הצעיר במקומו. אולי זה קשור ואולי לא, אבל עובדה שזמן מה אחר כך כששאלו אותו מה הוא רוצה כמתנה ליום ההולדת, אמר משה: "שחד-קרן יברך אותי במזל טוב". "אבל זה של בנות" הוא מחה. "אברם, שוב אתה מתחיל עם הפרימיטיביות הזאת. העולם התקדם כבר, תן לילד לבחור מה שהוא רוצה".

הוא נכנע, ועכשיו הם כאן בחווה של חדי הקרן. לפחות משה נראה מאושר, למעשה הוא קפץ משמחה כשהמנהל  אמר לו שהוא יוכל לבחור בעצמו את החד-קרן שיברך אותו. "כל המועמדים לחצר המרכזית" הכריז המנהל ברמקול ובהדרגה יצאו חדי הקרן כל אחד מהמכלאה שלו. "אברם, לא קוראים לזה מכלאה, אצל חדי-קרן קוראים לזה החדר הפרטי שלו". הנה הם מסתובבים שם ומשה מתרוצץ בשמחה ביניהם. "זה רק אני, או שיש משהו נשי באיך שהם הולכים החדי-קרן האלה" סינן אברם לאישתו. "זה רק אתה אברם", ענתה לו בהשלמה, "אני רואָה שזה קשה לך, אז מה דעתך שתלך שם לפינה, תשב, תרגע, תפוס שלווה ואני בינתיים אשגיח על משה שלנו עד שיבחר".

"כל המועמדים לחצר המרכזית", הכריז המנהל ברמקול ואברם החד-קרן החליט שזו ההזדמנות שלו. הוא צעד זקוף וגאה לכיוון החצר. אבל כשעבר ליד המנהל, התעקש הלז להריח את נשימתו וישר שלח אותו להתבייש שם בפינה.

אברם המוסכניק התרווח על הספסל הנוח והסתכל בספקנות על החצר ועל חדי הקרן הצועדים בה בגנדרנות ועל בנו שמתרוצץ ביניהם. "תרגע, יהיה בסדר", הוא שכנע את עצמו ושלף מכיסו את חפיסת הסיגריות. כשלפתע: "הֵי חַבּוּבּ, תביא סיגריה". הקול הבס והמבט התמים עשו את שלהם: "משה, בוא הנה, מצאתי את החד קרן שיתאים ליום הולדת שלך".

התמונה, להמחשה בלבד, לקוחה מחוברת צביעה למבוגרים

מחשבת ישראל

השבוע התקיימה בחינת הבגרות במחשבת ישראל. רובכם בוודאי אפילו לא שמתם לב. אבל הבת שלי בחרה להרחיב לבגרות דווקא מחשבת ישראל וכך לא רק שידעתי על הבחינה אלא אפילו התכוננתי אליה באופן אקטיבי.

למה בחרה דווקא מחשבת ישראל? מהסיבה הכי טובה שיש: שהמורה היה כריזמטי ומעניין. שנתיים נהנתה מהמקצוע והעמיקה בו ואני נהניתי לראות אותה הוגה בבעיות פילוסופיות "של גדולים". אלא שבסוף השנה השניה המורה עזב את בית הספר ומי שהחליף אותו לא ירש את הכריזמה שלו ועכשיו היא מתקשה. מה שנותר לי"ב היו "שמונה פרקים להרמב"ם" - וכך מצאתי את עצמי קורא ומקריא ודן בכתבי הרמב"ם.

פילוסופיה יהודית של ימי הביניים איננה פשוטה (גם לא זו הנוצרית או המוסלמית) משמעות המלים שונה ממשמעותן היום וכל נקודת המבט היא אחרת, דתית יותר, ובעיקר שונה מעולם המושגים שלנו. מדי פעם מתגנבים להגות גם מושגים מתחום המדע או הטכנולוגיה ואז ימי הביניים מתגלים במלא האנכרוניסטיות שלהם. "איך זה בכלל רלוונטי לחיים שלי היום?"

ובכל זאת, לאחר שהתרגלת לשפה ולקצב, מבצבצות מתוך הטקס השאלות הגדולות - אלה שגם היום אין לנו בשבילן תשובות. לא תמיד השאלות שהייתי שואל - אבל משנשאלו - אני מוצא אותן רלוונטיות ומעניינות: לימוד לשם מטרה מול לימוד לשם עצמו? המקיים את המצווה בגלל שהצליח להתגבר על ייצרו מול זה המקיים את המצווה כי בכלל לא עלה על דעתו לחטוא, מי מהם נעלה יותר? ועוד כהנה וכהנה.

כרגע נראה שהלך לה טוב בבחינה, ואבא שלה? זכה והחכים קצת.