להביט בתהום
האולם היה גדול ובקצהו נפערה תהום עמוקה. כל מה שהפריד בין האולם
לבינה היה רק חבל לבן עבה שהיה תלוי על כמה עמודים נמוכים וכמו התגרה באנשים –
"האם תעזו להתקרב לשפת התהום?" אני, בהתחלה אפילו לא שמתי לב שיש שם משהו
ורק כשהתקדמתי פנימה לתוך האולם שמתי לב שהרצפה נגמרת לפני שהקיר שמנגד מתחיל
ובאמצע, פער - פתוח ואפל. ככל שהתקדמתי הבנתי יותר: זה לא איזה מגרעת או בור, אלא
תהום ממש... כבר הייתי במרחק פסיעה מהחבל ועדין לא יכולתי לראות את התחתית, אבל כבר
יכולתי להבחין בשלט שהיה תלוי על הקיר שמנגד: "האם תעז/י להביט לאינסוף
בפנים?"
פחד, סחרחורת, שיתוק. רציתי להשתטח על הרצפה רק להרגיש אותה קרוב אלי,
רציתי לברוח משם. משהו חזק ממני השתלט עלי (סקרנות? מילות השלט המחוצף?) ועשיתי את
הפסיעה האחרונה והבטתי מעבר לחבל. האינסוף הביט אלי בחזרה – עמוק ואפל, הולך
ומחשיך ככל שהעין יכולה לראות. לא רק למטה, נפער מתחתי, אלה גם לצדדים ולמעלה - לכל
כיוון, הרחק הרחק, ככל שהעין יכולה לראות.
ואז ... איזה תיק לא רצוני וזזתי עוד קצת לעבר התהום, ופתאום מכל עבר
הם הקיפו אותי, פרצופים מבוהלים - שבבת אחת הפכו מוכרים - פרצופי שלי ניבט אלי שוב
ושוב באינסוף השתקפויות, הולכות וקטנות הולכות ומאפילות, ככל שהעין יכולה לראות.
תהום עמוקה לאין חקר, אבל בסך הכל שלוש מראות גדולות מונחות בדיוק
במשולש זו מול זו מול זו.
...ויהי היום, ואני שקוע במחשבותי, מסייר בנבכי נפשי, כשלפתע מצאתי
עצמי עומד על סף התהום. תהום נפש עמוקה ואפלה מני חקר. פחד, סחרחורת, שיתוק. רציתי
להשתטח על הרצפה, רציתי לברוח משם. אבל אם אאזור את האומץ להביט, האם אפול פנימה?
או שאמצא אלפי השתקפויות של עצמי מביטות אלי בחזרה בבהלה? בהלה שבדיעבד הייתה
מיותרת?
