רגע של נחת

מאוחר בערב, כשהוא הסיע את אמו הזקנה חזרה לביתה, חשב הִירוֹ על כך שגם קוסמים צריכים מזל. השבוע האחרון נתן לו תזכורת מתמשכת לכך. הבעיה עם קוסמים זה שיש להם הרבה מאוד כוח ושליטה על החיים שלהם, ואז כשהגורל מתעתע בהם ובבעיטה אחת מראה להם עד כמה הם פגיעים ותלויים בחסדיו ככל האדם - זה פוגע בהם קשה יותר. כך היה גם עם אמו הזקנה, שהיתה מכשפה לא קטנה בזכות עצמה, עד שלפני שנתיים, זמן קצר לאחר יום הולדתה המאה - קרה מה שקרה ומאז הוא צריך לנהל את כל עניניה. הכרכרה התנהלה באיטיות בסמטאות הצרות של העיר, מתקשה לקחת את הסיבובים החדים ואימו רטנה שמזמן היו צריכים להרוס את הבתים הישנים האלה ולהרחיב את הדרך. הוא היה שקוע בהרהוריו ולא היה לא כוח לענות לה. למעשה היה כל כך שקוע בהרהוריו שכמעט ופספס את הכניסה לביתה, מזל שהסוסים, שכבר היו מורגלים בדרך הזו, עצרו מעצמם. "זה בסדר, אתה לא צריך לעזור לי לרדת, אני יכולה בעצמי", היא רטנה. הוא נתן לה לרדת בעצמה. מצוות כיבוד אם נאבקת בתוכו עם ההבנה שבכך שהיא יורדת בעצמה היא משמרת קצת מהכבוד העצמי שלה מימים עברו. "שבת שלום, אמא" הוא אחל לה. "שבת שלום, בן שלי" היא השיבה, הפעם בטון רך. אחר כך התקדמה לאט לאט אל השער. "אתה יכול ללכת", היא סימנה לו בידה, אבל הוא משך ברתמה, מאותת לסוסים להישאר. יש עוד את העניין הזה עם השער. פעם, כשהייתה צעירה יותר, כישפה את השער, ומאז בכדי שיפתח צריך להקיש עליו עם מטה הקסמים שלה - פעם אחת מתחת לחור המנעול ואז ארבע פעמים מעליו. אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע. היא התקרבה לדלת והוציאה את שרביט הקוסמים שלה. הוא נדרך. בזמן האחרון, ידיה הזקנות כבר התקשו לדייק ולעתים קרובות היתה מפספסת את הנקודה הנכונה, או משתהה יותר מדי בין נקישה לנקישה והשער לא היה נפתח. אז הוא היה יורד מהכרכרה, ניגש אליה ובעדינות מכוון את ידה למקום הנכון ובקצב הנכון. "הנה, אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע". הדלת היתה נפתחת והם שוב היו נפרדים לשלום. גם זה כבר הפך חלק מהריטואל הקבוע שלהם. היא הרימה את ידה והקישה. ממקומו בכרכרה, הוא לא יכל לראות בדיוק לאן ידיה פונות. "אחת, אחת, שתיים, שלוש, ארבע", הוא ספר בליבו. כלום לא קרה. הוא כבר התכופף לרדת ולעזור לה, אלא שאז נשמעה חריקת המנעול והשער נפתח. "היום אמא הצליחה לפתוח את השער בעצמה", הוא ציין לעצמו בהנאה והאיץ בסוסים לחזור הביתה.

מחברת כחולה

פתאום נהיה חושך. רק זרקור אחד ממוקד האיר את הבמה הקטנה. היא כולה נדרכת, נלחצת. "זה רק הופעה, זה רק הופעה", היא ממלמלת לעצמה. "איך בכלל הגעתי לכאן?" זה אשמתה של אירנה ששכנעה אותה.

"את הרי אוהבת מוזיקה, בואי אתי".

היא אוהבת מוזיקה, זה נכון, אבל בשליטה, כשבהינף אצבע היא יכולה להנמיך את הווליום, ואם זה לא עוזר וגל החרדה ממשיך לגאות בתוכה - גם לכבות, להשתיק באחת. הופעה זה משהו אחר, הרבה יותר מפחיד. היא מזהה ארבעה גברים עולים מהצללים ומתקדמים לעברה. היא לוקחת נשימה עמוקה.

"זה הופעת ג'אז, זה לא יהיה רועש, אני מבטיחה לךְ, בבקשה בואי איתי, לא בא לי ללכת לבד", אירנה הפצירה והיא הסכימה. היא רוצה להתמודד עם הפחד הזה, לנצח אותו, אולי להיות קצת יותר כמו כולם.

הנגנים תופסים את מקומם בתוך אלומת האור: פסנתר, תופים, קונטרה בס, הרביעי נעמד ליד המיקרופון - ממש לפניה, סקסופון תלוי לצווארו.

לחישה: "One, two, one, two, three". הם מתחילים לנגן. 

הקטע נשמע שקט. הם נראים נחמדים, בחורים צעירים, ילדים טובים, המנגינה הרמונית וקולחת, היא מנסה להירגע. אבל הקצב והעוצמה מתגברים, מַכָּה בתוף, אקורד חזק בפסנתר. "תקשיבי, תקשיבי, זו יצירה יפה", היא מנסה להתרכז. אירנה צדקה, הם באמת טובים החבר'ה האלה.

אז למה הפחד עדין אורב לה? היא מרגישה איך הוא עולה ומטפס בתוכה. כנגד רצונה עיניה פוזלות ימינה ושמאלה, מחפשות נתיב מילוט בתוך המועדון הצפוף. היא מרגישה קוצר נשימה. ידה נשלחת מתחת לשולחן, לתיק הקטן שלה, שרק לא תשכח אותו מאחור כשתברח.

היא ממששת את התיק ומרגישה משהו קשה בתוכו: המחברת הכחולה. היא הרי לקחה אותה בדיוק לרגע הזה. המגע הזה נוסח בה קצת ביטחון ונותן לה מספיק אוויר להושיט את היד פנימה ולהוציא את המחברת: מחברת נקודות בכריכה קשה. על הכריכה מדבקות של עצים וחתולים ופרחים. היא יודעת שזה ילדותי, אבל בכל זאת הדביקה אותן שם, משהו חמוד ומרגיע מול העיניים. היא דוחקת הצידה את הצלחת עם שאריות המנה שלה ואת הכוס עם המשקה ומניחה את המחברת על השולחן במקום שנוצר. בבהילות היא מוציאה גם טושים ועטים צבעוניים. היא מדפדפת עד שהיא מוצאת דף ריק ובוהה בו: דף חלק עם נקודות כחולות קטנות. המוזיקה ממשיכה סביבה - סקסופון מאלתר. צליליו העמוקים של הקונטרה בס… כשתוף ה"סְנֵר" נכנס בצליל מהיר של "טררררר טרררר", נדמה לה שהיא רואה על הדף זוג גורי חתולים רודפים אחד אחרי השני, מתעלמים מהנקודות הכחולות שסביבם. בעט שחור היא מנסה לתפוס אותם: קצה זנב, שפיץ של אוזן, פיסת רגל. הפסנתר מוסיף בטוש ירוק עשבים למטה והנה יש גם שיח קטן. הוא קצת מסתיר את אחד החתולים ובכל זאת בין המצילות והאקורדים, אפשר לראות את הכתמים השחורים והלבנים של פרוותו.

רק כשהקטע מסתיים והקהל שורק ומוחא כפיים, היא נזכרת שהיא במועדון ג'אז.

אירנה מסתכלת עליה ועל הציור שיש עכשיו במחברת: "הכל בסדר?"

"אני חושבת שכן", היא עונה, ובפעם הראשונה מאז שכבו האורות, חיוך קטן עולה על פניה.

 

ופעם אחת נוספת - פריז

אם תתן לה, פריז תכשף אותך. עיר קסומה של נשים יפות ומטופחות, עיר של גברים ברישול עדין וסקסי. אוכל מעולה מוגש בצורה אסתטית. עיר של היסטוריה וגיאומטריה ואמנות וסגנון. אפילו לגלויות הנמכרות לתיירים יש chique שאין במקום אחר.

אבל פריז לא משקרת ולא מנסה להסתיר את הצדדים הפחות מחמיאים שלה ואם רק תסתכל סביב תמצא אותם. עיר של מהגרים ופליטים. עיר של אנשים זקנים שקצת אבודים במקום המודרני הזה שעד לא מזמן היה הבית המוכר שלהם.

בקפה הפינתי יושבת אישה זקנה קפוצת שפתיים ומסתכלת על הרחוב. היא כבר לא מנסה להעמיד פנים שהיא מטופחת. אני ממש מרגיש איך היא מחפשת על מה להתלונן, אבל המלצר כמו בכדי לעצבן - לא יתן לה שום עילה לכך. שלושה שולחנות ממנה יושב גבר בודד ומסתכל גם הוא על העוברים ושבים. לפחות כאן בקפה יש לך את האשליה שאתה לא לבד.

המוזיאון של האימפרסיוניזם - musee deOrsay מלא ביצירות אומנות מדהימות, אבל אני בחרתי לסיים עם התמונה המסוימת הזו של Viullard המתארת את האמא שלו, אשה מבוגרת, אוכלת את ארוחת הערב שלה בבית - לבד.

זֵן מַאסטֶר מתחיל

הגעתי לרעיון הזה ממשפט פשוט במתמטיקה - הלו הוא משפט הרצף, שבגדול טוען שאם דבר התחיל ב א' והגיע לב' הרי שבשלב כלשהו הוא היה באמצע. לענייננו - אם טיפסתם עד לראש ההר, ודפקתם על הדלת הקטנה של המנזר שיש שם ובחור צעיר עם ראש מגולח הוביל אתכם לגינה פנימית בה יושב איש זקן ישיבת לוטוס על אבן מלוטשת (מרוב ישיבה, כמובן) ואתם שואלים אותו בדחילו ורחימו "מה היא משמעות החיים?" והוא משיב לכם ש"התאו - גם אם ינסה - לעולם לא יוכל להפוך לקערת אורז" ופתאום ברור לכם שמכאן ולהבא כל כמה זמן תמשיכו להגות בבעיה החשובה הזו - הרי שפגשתם זן מאסטר.

עד כאן לא חידשתי דבר, אלא שלפתע עלה על דעתי שאותו הזן מאסטר שיושב שם - כנראה לא נולד זן מאסטר (חיפשתי ובכל מסורת הזן, אין ולו מאסטר אחד שהוא תינוק) - ומכאן שאותו תינוק הפך בשלב כלשהו לזן מאסטר ומכאן שהיה פרק זמן כלשהו שבו הוא היה בבחינת זן מאסטר מתחיל ואני תהיתי - איך הוא היה אז?

מן הסתם הוא כבר גר במנזר שעל ראש ההר ואולי אפילו כבר ישב על האבן ההיא שמן הסתם עדיין לא היתה כל כך חלקה ומלוטשת מרוב ישיבת לוטוס. מן הסתם גם באו אליו אנשים לבקש את חוכמתו - שהרי חלק ממה שהופך אדם לזן מאסטר - זה התלמידים והאורחים שמתאספים סביבו ומטרידים אותו בשאלות. אז למשל כאשר שאלו אותו על משמעות החיים - האם כבר אז ידע להסביר להם על התאו ועל כשלונו להפוך לקערת אורז? או שבשלב ההוא היה לו הסבר יותר פשוט ופחות מעמיק לאותה התופעה?

ואולי - אתה הופך לזן מאסטר בדיוק באותו הרגע שהבנת את העניין הזה עם התאו, או עניין אחר עם קנה הבמבוק, שהרי היופי שבזן הוא שכל מאסטר יסביר את העניין בצורה זהה אבל לגמרי אחרת?

גילוי נאות - לכותב שורות אלו יש כבוד רב לזֵן למרות שעדיין לא מצא בעצמו את האנרגיה הנפשית לטפס לראש ההר.